אפשר לחוקק את זה

הוא מחייך חיוך רחב, מכווץ את עיניו ומרים למעלה שני אגרופים עם אגודלים זקורים. מאחור האורות מנצנצים. קבלו את ראש הממשלה שלכם, בנימין נתניהו, כפי שתועד בתצלום שנדפס בגדול על שער המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" בצירוף משחק המלים "קול יכול". "מול כל המכשולים והיריבים", מוסבר לקוראים, "נתניהו הוכיח שוב שאין לו מתחרים בניהול קמפיינים, הביא לליכוד 35 מנדטים (בינתיים עלה המספר ל-36; א"ב) והוביל את גוש הימין לניצחון סוחף".

"ידיעות אחרונות", עיתונו של נוני מוזס, כיכב בבחירות הקודמות במחוזות השליליים של קמפיין הליכוד. נתניהו תקף ותידרך נגד העיתון של מוזס, האיש שרק זמן קצר לפני כן ניהל איתו משא-ומתן על הטיית הסיקור והבהיר לו שהוא מוכן לעשות כל שביכולתו כדי לגרום לו להישאר ראש הממשלה כמה זמן שרק ירצה. "זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו", הזכיר המו"ל בשיחה שלימים הפכה לחלק מפרשיית שוחד.

חרף הסכסוך המוצהר – שמאוחר יותר הפך לחלק מקו ההגנה של נתניהו – בחודשים האחרונים נדמה היה שבניגוד לכל הסיכויים וכללי הזהירות, גם הפעם חל תיאום סמוי בין השניים. בימים האחרונים של מערכת הבחירות גם נשבר החרם של נתניהו על "ידיעות אחרונות": 48 שעות לפני פתיחת הקלפיות, בעיתון מסרו את הבימה המרכזית לקמפיינים של שני המתמודדים המרכזיים, שכל אחד מהם הוחתם על טור מהונדס שביקש את אמון הבוחרים. "יש רק דרך אחת להבטיח את המשך התנופה והשגשוג: להצביע ליכוד", נכתב מעל חתימתו האלכסונית של נתניהו.

קדמו לכך איתותים אחרים. בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות התפרסם ב"7 ימים" פרויקט צילומים שתיעד את ראשי המפלגות בסיטואציות לא רשמיות. הצלם, זיו קורן, צילם את נתניהו קורא ספר עב כרס בחדר איפור לפני צילומים של תשדיר תעמולה, מוקף באריזות של מזון מהיר ומעיל יוניקלו. בצילום אחר הוא נראה לאחר הצילומים, בתוך מכונית השרד, מסדר את העניבה.

ההשתתפות של נתניהו בפרויקט הרוחב הזה אינה מובנת מאליה: בפרויקט אחר של "ידיעות אחרונות" ריאיינו מדי שבוע מנהיג של מפלגה אחרת. כשהגיע תור הליכוד, במקום נתניהו התראיין יולי אדלשטיין.

כעת, בתום הקמפיין המוצלח, העיתון מניח בצד את הסוגיה שעמדה במרכז מערכת הבחירות – נתניהו, בעד או נגד – וקורא לאחדות. עיתונים אחרים מלאים בסוף השבוע הזה בהילולות ונהי, בהתאם לאג'נדה המערכתית. ב"ידיעות אחרונות", הפרגמטיזם הנצחי של משפחת מוזס ממשיך לפעפע: כאן לא חוגגים או בוכים, אלא מעלים ספקולציות על לשונות מאזניים, איחודים ופיצולים תיאורטיים. האג'נדה היא השררה, והמטרה היא התחברות לעטין המתחלף.

הבוקר המרדף אחר העטין נעשה מן המקפצה – הפינה העליונה בשער גליון סוף השבוע: "אחדות עכשיו", דורשים ב"ידיעות אחרונות". "אנו פונים לשני הבנימינים, נתניהו וגנץ, בתחינה מעומק הלב: התגברו על הדם הרע, שלבו ידיים ואחדו את האומה הזאת", נכתב שם, ברשימה שנושאת את חתימתם של בעל הטור חנוך דאום וסלבריטאי מה-A ליסט של הצהובון, אביב גפן. "לדעתנו יש תוצאה אחת ברורה ומובהקת באמת לבחירות הללו", הם טוענים, ומלבישים את רצונם על רחשי הלב המדומיינים של הציבור: "ישראל רוצה אחדות".

שער "ידיעות אחרונות" (פרט)

המסר הזה צץ גם בטורה השבועי של סימה קדמון. קדמון מראיינת השבוע דמות אנונימית ומסקרנת שזוכה לכינוי "מומחה פוליטי" – מונח שמיד מעלה חשד שמדובר בעצם באיזה דוֹד דעתן מהזן שצץ בארוחות חג, או נהג מונית מהסוג שמפציע ברשימות צבע של פרשנים. בכל אופן, המומחה הפוליטי של קדמון אומר לה שקסמו של גנץ עומד לפוג, כי ככה זה עם רמטכ"לים שהולכים לפוליטיקה. אבל זה בסדר, יש לו פתרון.

"אם גנץ ילך לאופוזיציה", כותבת בעלת הטור מפי המומחה, "הוא יהפוך ללא-רלבנטי. תראי מה קרה למופז, שידע להיות שר אבל לא שרד כחבר-כנסת. אם גנץ רוצה לשרוד – הוא צריך ללכת למהלך חד וחריף, לחתוך מלפיד בטענה שזה צו השעה וללכת עם 15 המנדטים שלו, עם יעלון או בלעדיו, לממשלת נתניהו. לקחת את תיק הביטחון ולהיות הקול השפוי בקואליציה".

המסר של "ידיעות אחרונות" והגורם האנונימי של קדמון זוכה להדהוד גם מכיוון בית הנשיא. "הערכה: הנשיא יקרא להקמת ממשלת אחדות", מדווח יניר קוזין ב"מעריב". מי שיעיינו בידיעה יתרשמו שמדובר בבלון ניסוי, ולא מהסוג העמיד. המקור להערכה הוא "גורם בכיר המעורה במשא-ומתן הקואליציוני" שמודה כי "קיים תרחיש שנבדק". קוזין מציין כי כדי שהתרחיש יתממש, שני הצדדים יצטרכו להפר הבטחות שנתנו לבוחריהם.

ב"ישראל היום", שופרו של נתניהו, נציגיו של ראש הממשלה שוללים את התרחיש הזה – אם כי לפי שעה לא עושים זאת און-רקורד. הכתב יהודה שלזינגר מצטט "גורמים בליכוד" שטוענים כי "אין שום סיכוי ללכת עם גנץ אחרי מה שהוא עשה". מישהו אחר, המכונה "אנשים ששוחחו עם ראש הממשלה מאז הניצחון", מסביר ברצינות ש"ראש הממשלה פגוע מאוד מהעובדה שכינו אותו 'בוגד'", וש"אפשר לנהל מערכת בחירות ואפשר להעביר ביקורת, אבל הם חצו את כל הקווים האדומים".

אם לשפוט לפי הרוח שנושבת מכיוון בעלי הטור של "ישראל היום", בבחירות הללו נתניהו ניצח את כוחות השחור, וכעת הוא יוכל להמשיך להילחם בשליחיהם שחדרו אל תוך מערכות הממשל. לפי ההיגיון הזה, רק מטורף יכניס אותם כעת דרך הדלת הקדמית ויושיב אותם סביב שולחן הממשלה, לצד בעלי הברית.

כנגד התצלום המחמיא של נתניהו משער המוסף של "ידיעות אחרונות", עורכי "ישראל היום" חשים מספיק ביטחון כדי להדפיס בשער המוסף הפוליטי מעין תמונת מראה. גם כאן דמותו של נתניהו תופסת את כל העמוד, אך התמונה אינה מחמיאה: פניו מכורכמות, בהבעה שמשדרת כנראה את תעצומות הנפש שהיה עליו לגייס כדי לסיים את הקמפיין בהצלחה.

כמו ב"ידיעות אחרונות", גם בתצלום של "ישראל היום" נתניהו מחווה בידו. במקום ה-"Thumbs Up" הכפול, ב"ישראל היום" ראש הממשלה מצדיע לגורם בלתי מזוהה – ומאפשר לקוראים ולכותבים לדמיין שהוא בעצם מצדיע להם, ואולי אפילו מפטיר "תודה, כל הכבוד".

נתניהו בתקריב מכורכם ב"ישראל השבוע", ובתמונה מחמיאה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (לחצו להגדלה)

"נתניהו היה נרגש", מסביר אמנון לורד בטור הפותח של המוסף, שכולל רשמים מהמאורע שבו צולמה התמונה. "שלא כמו בנצחונות קודמים, היה רגע שקולו היה על סף שבירה, כשדיבר על הסבל שמשפחתו עברה". בהמשך הטור מסביר לורד שנתניהו לא ניצח רק את המפלגה היריבה – אלא גם כוחות גדולים ממנה. "עתה נוצרת בבירור הגמוניה רעיונית של הימין", הוא מברך, ומתריע: "זו איננה דומיננטיות שלטונית, משום שמדינת העומק בעינה עומדת".

לטפטוף הקונספירטיבי הקבוע של לורד מצטרף היום הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד. "התחושה כי זרמים תת-קרקעיים במנגנון הפקידותי של גורמי אכיפת החוק עושים כל שביכולתם כדי להסיר מהדרך פוליטיקאים שמסרבים ליישר קו עם המערכת [היא] כבר לא מנת חלקם של קומץ קונספירטיביים, אלא של מחנה שלם", הוא כותב.

בניגוד לבעלי הטור של "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", שמייחסים את הניצחון של נתניהו לניהול קמפיין חסר עכבות ויוצא מגדר הרגיל, ב"ישראל היום" מבהירים שהוא ניצח בגלל האידיאולוגיה. "הבסיס להצלחתו המחודשת של נתניהו, שממילא הוא גם הבסיס לכשלון יריביו, נובע בראש ובראשונה מאידיאולוגיה טהורה. נתניהו הוא למעשה המנהיג הראשון בעשורים האחרונים שהצליח למצב את מעמדה של ישראל כמעצמה מדינית ברמה גלובלית חסרת תקדים בעוצמתה", טוען מתי טוכפלד, ומגניב סילוף קטן של ההיסטוריה: "וזאת מבלי לנהל משא-ומתן עם הערבים על העברת חלקים מארץ ישראל לידיהם".

חיים שיין, בטור גנרי, כותב על "סוד הניצחון של נתניהו והימין" ומסביר ש"עץ הקיום היהודי חזק מכל רוח חולפת" וש"רוב עצום מקרב אזרחי ישראל, גם כאלה שאינם אוהבים את נתניהו, בלשון המעטה, חשים כעת הקלה ביודעם כי הוא האיש שינהיגם אל מול אתגרים קיומיים ועתיד מבטיח".

דרור אידר, שמיום ליום כתיבתו מזכירה יותר ויותר את זו של שיין, מכריז ש"נצחונו של בנימין נתניהו בפעם הזאת גדול מארבע הפעמים הקודמות. הוא בעל ממדים אפיים, תנ"כיים משהו". הטור של אידר מורכב כרגיל מציטוטים מהכתובים, מליצות מוגזמות (נתניהו הוא כמו יעקב אבינו, שעשה את הבלתי ייאמן וניצח מלאך במכות), ולצד זה ההתקרבנות הקבועה ("אנחנו רק סטטיסטים המפריעים להם במאבקם המדומיין להחזיר עטרה ליושנה") והתלונה המסורתית על אמנון אברמוביץ'.

ובכל זאת, לצד כל המרכיבים הרגילים, הטור של אידר כולל הבוקר עוד משהו. במקרה, כאילו נגעה במוחו איזו יד נעלמה שלפני כן עברה במערכת "ידיעות אחרונות", הוא דואג להשתיל בין הפאתוס והעקיצות גם אפשרות של פיוס. "אפשר גם להצטרף ולעבוד יחד לטובת העם והארץ", הוא פונה ללפיד ועמיתיו. "פסח בפתח; יום ההולדת הלאומי שלנו, שבו נולדנו כעם. נזכור זאת כשנתיישב לשולחן הסדר". ובתרגום לשפה שנוני מוזס מבין: אפשר לחוקק את זה, אני רוצה לדבר עם הג'ינג'י.

פלילים

"פרקליטו של נתניהו תיאם עם יתר הסנגורים: לא להעביר חומרי חקירה לתקשורת", מודיעה כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "גלובס". "בינתיים מתעכבת העברת חומרי החקירה לסנגורים, בין היתר בשל מחלוקת כספית שבין נתניהו לבין סנגוריו", מציין הכתב, חן מענית.

תעשיית הלכלוך

"האם מדובר בסוף העולם? לא. אבל יכול להיות שזה סופה של המדינה כפי שהכרנו אותה משחר נעורינו המשותפים", כותב היום בן כספית על תוצאות הבחירות, בטור שכולל קטעים אפילו יותר היסטריים מהקטע שצוטט לעיל. המשך הטור מגויס לטובתו של היחצן רונן צור, מומחה להכפשות שלקח חלק בקמפיין של כחול-לבן וכעת (מתברר) יוצא נגד עמיתיו ומאשים אותם בהפסד. לדידו של צור, גנץ ועמיתיו היו צריכים לשחק הרבה יותר מלוכלך.

כספית מסייע ליחצן לשמור על מרחב הכחשה, ומביא את הדברים כעובדות, בסגנון הידוע כ"זבוב על הקיר", ולא כראיון – אף שקשה להאמין שרונן צור אינו המקור העיתונאי להררי המלים שמציגים את גרסתו של רונן צור.

טל שניידר, בכפולת העמודים הפותחת של "גלובס", עוסקת בקמפיין ההכפשות של הליכוד, שדווקא יצא לפועל. התיאור שלה מהדהד כמה מהאלמנטים שהופיעו בטוריו של כספית בשבועות האחרונים. "עיתונאים רבים אמרו בשבועות האחרונים שמסעות ההכפשות במהלך הקמפיין לא היו שווים משני הצדדים", היא כותבת. "יש מי שינסה לפטור את האמירות האלה בהנחה הבסיסית שהתקשורת כולה 'שמאלנית ומגויסת' ורואה את הדברים בחד-צדדיות. אך יש גם אמת ועובדות והתרחשויות.

"המהלך שטופטף באמצעות גורמים מסוימים הגיע מסביבת בלפור, כולל מסע הכפשות מתוכנן היטב מראש. הדברים הובאו והוצגו אי שם כבר בסוף ינואר 2019. מספר טיעונים הוצגו כבר אז, בשיחות פרטיות עם אנשי תקשורת. הם נאמרו הרבה לפני שאותם המסרים שובטו לתוך קטעי וידיאו וקליפים של הליכוד, ולתוך ציוצים וסטטוסים בפייסבוק.

משה יעלון, יאיר לפיד, בני גנץ וגבי אשכנזי במסיבת עיתונאים שכינסה רשימת כחול-לבן למחרת הבחירות. תל-אביב, 10.4.2019 (צילום: פלאש 90)

"היה מה שנאמר, אך לא גובה כלל בעובדות כלשהן: גנץ מנוהל על-ידי אנשים אחרים, גנץ לוקה בבעיות נפשיות, טיפול תרופתי, התנהלותו האישית בעייתית, עם רמיזות לתכנים מסוימים בניידים שלו, משפיעה עליו לרעה והופכת אותו לאדם סחיט. לא בלחש, הדברים הללו נאמרו בשיחות פרטיות שבהן ניסו לשכנע עיתונאים לפרסם זאת. [...] אחרי אותן שיחות ומסרים, הנושאים הללו מצאו את עצמם בידיהם של פעילים פוליטיים בטוויטר או בפייסבוק, ואף ברמזים יותר מובהקים על-ידי מספר עיתונאים שמזדהים אישית כתומכי ימין ותומכי הליכוד.

"בשלב המוקדם יותר דיברו על גנץ כפוליטיקאי-בובה שמנוהל על-ידי אחרים. אחר-כך הגיעה הפריצה לנייד שלו, לצד ניסיון לשכנוע מסיבי שיש שם משהו לא ראוי. אחר-כך ניסו לשכנע שיש מצב נפשי לא מאוזן, כאשר השיא של הטיעון הזה הגיע באמצעות עיוות תמונת פנים (דבר שאפשר לעשות גרפית לכל אדם בעולם, באשר הוא אדם) והמצאת שטויות על כושר נפשי לקוי. [...] בעולם המודרני, מספיק לשחרר רמזים ברשתות החברתיות ולנסות לדחוף עיתונאים לקבל על כך תגובות או לחפש מידע כדי לייצר קמפיין השפלות והכפשות. הפעם ראינו את אחד הקמפיינים הגרועים בתולדות המדינה.

"האם ניתן להאמין שמי שהיה רמטכ"ל של צה"ל הוא אדם שקבוצה של יועצים בני 30–40 מושכים בחוטים שלו ומכתיבים לו מה להגיד? האם יכול להיות שכל הדברים האחרים נכונים? בצד הימני לא בחלו בהפצה של 'זבל' בלתי מבוסס, בלי שום כחל ושרק. היה גם מאמץ מדויק וברור להרחיק את הגורמים המפיצים מקשר לליכוד או לנתניהו. אבל מי שנחשף לשיטת העבודה וידע לזהות את שרשרת המידע הבין בדיוק היכן נותר המידע המכפיש ואיך נראתה טבלת הזרימה של החומרים".

הטור של שניידר חריף ומשכנע, אך לוקה בחסר. נעדר ממנו מרכיב בסיסי: אם, כפי שניתן להבין, הכתבת יודעת איך נראית "טבלת הזרימה של החומרים" וגם יודעת מי בדיוק הזרים אותם ואילו עיתונאים שיתפו עמו פעולה, הפעולה המתבקשת היא נקיבה בשמות. אם אכן מדובר בקמפיין הכפשה נטול בסיס, המעשה העיתונאי הראוי הוא לחשוף את האחראים ולגרום להם לשלם מחיר ציבורי ומקצועי בגין מעשיהם.

הכותרות הראשיות

שלושת הטבלואידים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לחללית הישראלית "בראשית", שהתרסקה בעת שניסתה לנחות על הירח. "היסטוריה", מכריזה אחת הכותרות על שער "ישראל היום" – ספק בחירת עריכה אומללה, ספק שריד שנותר מגרסה קודמת של העמוד, מהשלב שבו עדיין צפו נחיתה תקינה. הכותרת הראשית מדגישה את ההחמצה: "במרחק נגיעה".

הירח כפי שצולם ב-1969 מהחללית אפולו 12 (צילום: NASA)

ב"ידיעות אחרונות" מרכיבים את העדשות הוורודות וקובעים בכותרת הראשית ש"הגענו עד הירח", כאילו מי שמתרסק על היעד משול למי שהגיע בשלום. בעיתון מתייחסים גם לממד ההיסטורי שהוזכר אצל המתחרים – אך על דרך השלילה. כאן מדווחים, בלשון ההגזמה הקבועה, כי "מדינה שלמה ראתה בהתרגשות" כיצד החללית "עומדת לעשות היסטוריה" – ואז התקוות התנפצו אל אדמת הירח.

ב"מעריב", הבסיסי וחסר האישיות מבין הטבלואידים, אין מקום לרבדים וניגודים: "ירח מר" היא הכותרת הראשית. בכותרת המשנה נמסר לקוראים כי "בראשית" התרסקה זמן קצר לאחר שתועדה מבצעת "סלפי עם הכוכב" (כידוע, הירח אינו כוכב). אסף רונאל, ב"הארץ", מציין כי החללית "הספיקה לשלוח שתי תמונות מתהליך הנחיתה, כשבאחת מהן רואים את השלט 'עם ישראל חי'".

תרגיל בעריכה

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", רועי ברגמן מנפק טור שהיה יכול להיכתב על בעל הבית שלו: "9 באפריל לא היה גורלי רק עבור פוליטיקאים שנלחמו על הכיסאות בכנסת", הוא כותב, אלא גם עבור "שאול אלוביץ', שגורלו קשור בזה של ראש הממשלה ב'תיק 4000'. [...] בעוד ראש הממשלה נתניהו עשוי לקבל ארכה כדי להציג את טיעוניו בשימוע, שלאחריו יוחלט האם להגיש כתב אישום נגדו בפרשה, השימוע של אלוביץ' צפוי להתקיים כבר בקיץ. זה לא מותיר לו ולעורכי-דינו זמן רב להיערך לאירוע, שצפוי להיות המשמעותי בחייו".

החליפו את המלה "אלוביץ'" ב"מוזס" ואת "תיק 4000" ב"תיק 2000", ותקבלו את טור הפרשנות שב"ידיעות אחרונות" לא יעזו לפרסם לעולם (או לפחות עד החלפת בעל הבית): המאמר שיסביר שארנון (נוני) מוזס, הבוס הריכוזי של העיתון ושלוחותיו, שרוי במצוקה הולכת ומחריפה ועלול לאבד את חירותו.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 2017 (צילום: רועי אלומה)

מי שיעיין הבוקר ב"ישראל היום" יוכל למצוא עוד משהו שלעולם לא יופיע ב"ידיעות אחרונות": קרדיט חיובי לשלדון אדלסון, האיש שטען שמוזס פרץ בבכי בפניו והתחנן שלא ידרדר אותו לפשיטת רגל.

בתחתית הדיווח של "ישראל היום" על החללית "בראשית", באותיות טל ומטר, נדפס גילוי נאות: "קרן משפחת אדלסון היא מהתורמים העיקריים לעמותת SpaceIL. משפחת אדלסון היא גם הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'". לקוראי החינמון מובהר ביותר ממקום אחד שהתורם הבכיר לפרויקט הוא בעל ההון מוריס קאהן. גם ב"ידיעות אחרונות" מוזכר שמו של קאהן, שלפי הדיווח תרם לפרויקט 100 מיליון שקל. שמם של האדלסונים, כצפוי, נשאר בחוץ.

העתיד

"אחת הקלישאות הנפוצות בחזונות דיסטופיים היא של תאגידי ענק ששולטים בכל היבט של החיים", כותב עומר כביר ב"מוסף כלכליסט". "אנחנו עוד רחוקים מעולם עגום כזה, אבל מרגע לרגע מתרבים הצעדים בדרך אליו. "פייסבוק, אמזון, גוגל, אפל וענקיות אחרות כבר שולטות בחלקים רבים בחיינו באמצעות השירותים והמכשירים שלהן, והשבוע התברר שהן רוצות עוד", הוא גורס.

"אמזון הודיעה שתקים רשת של יותר מ-3,000 לוויינים שיספקו חיבור אינטרנט לכל מקום בעולם, בעוד פייסבוק מעוניינת לפרוס סיב אופטי שיקיף את אפריקה ויביא את הרשת ליבשת. [...] היקף המידע האישי שהחברות האלה מחזיקות עלינו כבר מדאיג, אבל אם הן ישלטו גם בחיבור לאינטרנט יהיה קשה מאוד להגביל את הכוח שלהן".

"ברוכים הבאים לסופרמרקט החדש, זה שאי-אפשר לברוח ממנו", מתבשרים הקוראים בהמשך הגיליון. "האור מהפלואורסנט מזהה מי אתם בכניסה לחנות. אלפי חיישני בלוטות קולטים מול איזה מדף אתם עומדים בדיוק כירורגי. הטלפון יודע אילו מוצרים אתם מעדיפים, ויוליך אתכם לכיוונם. וטכנולוגיות זיהוי פנים ומיקום מגנטי יבטיחו שלא תפסיקו לקנות".

"מחוץ לעולם האבטחה מתייחסים לזיהוי פנים כמשהו קריפי", אומר היזם אבי נאור לכתבת, קרן צוריאל-הררי. "הסיוט של סטארבקס זה כותרת בעיתון שטוענת שהיא מצלמת לקוחות. המניה ישר צוללת. אז צריך לחנך את השוק, ואני בטוח שזה יהיה המיינסטרים".

החברים של גבאי

במוסף "G" של "גלובס" מראיינת חן שליטא את אלונה וינוגרד ורחלי אדרי, יושבת-הראש ומנכ"לית התנועה לחופש המידע (בהתאמה). אחד הנושאים שעולים בראיון הוא מאבקו של ארגון השקיפות לחשיפת תכתובות ווטסאפ של אישי ציבור. "אנחנו לא מבקשים ששר יפרסם את כל הווטסאפים שלו, אבל יש התכתבויות שיש להן עניין לציבור, ומדינות אחרות כבר הבינו את זה", אומרת אדרי.

אבי גבאי, השבוע (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

"מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים הציעה שיבוא הממונה על חופש המידע, שהוא פקיד זוטר במשרד המשפטים, ויגיד לשרה: תגידי, את התכתבת אולי עם שי ניצן בדברים שקשורים לעבודה? בואי נתעד את זה במערכות הממשלתיות, שאוכל לבחון את זה לפי חוק חופש המידע. זה הסדר שיכול להתקיים אולי על הירח. מה גם ששקד אמרה בראיון שהיא מוחקת כל כמה ימים את כל ההודעות שלה, שזה מקסים".

בשולי הראיון מתפרסמת שיחה קצרה עם רביב דרוקר, יושב-הראש הקודם של התנועה. הוא חולק עם שליטא סיפור מוזר על אבי גבאי, שלאחר פרישתו מהמשרד להגנת הסביבה (ולפני הצטרפותו למפלגת העבודה) תרם לתנועה 5,000 שקל ואף דחק במכריו לתרום לה – הפרסומאי אודי פרידן ואיש העסקים חזי בצלאל. בצירוף מקרים מעורר עניין, בערך באותה תקופה דרוקר בא במגע עם שניהם במסגרת תחקיריו, ולא בהקשרים חיוביים. "אמרתי לעצמי, אם אותם טייקונים ופרסומאים מרגישים שלתרום למה שהם קוראים 'העמותה שלי' יעזור להם בסיקור של אותם גופים, זה לא דבר שאני אוהב", מעיר דרוקר, שמציין כי זו היתה אחת הסיבות לפרישתו מתפקידו בארגון.

ענייני תקשורת

אמון. ב"7 לילות" כותב אבי שושן על פעילותם של עיתונאים ומגישים ברשתות החברתיות, שלדבריו "עושה להם רק נזק". "הדוגמה הבולטת ביותר היא הבעת דעות אישיות. לא בטוח שהשיח על הדעות הפוליטיות של [עמית] סגל, נדב איל או דנה ויס, למשל, היה כה סוער אם הם עצמם לא היו משחררים רסן בטוויטר", הוא כותב, וקובע: "הפעילות של העיתונאים ברשת הפכה מנכס לנטל על הערוצים המסחריים, ונתנה עוד דחיפה לעבר אובדן אמון הציבור בתקשורת".

אמינות. "כשהנשיא קורא לנו 'אויב העם' ו'פייק ניוז', הוא פוגע באמינות שלנו בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה", אומר דין בקיי, עורך ה"ניו-יורק טיימס", בראיון לצח יוקד מ"מוסף הארץ". "בתור עורך העיתון אני רוצה שכמה שיותר קהלים יקראו אותנו. חשוב לי שיקראו את העיתון גם אנשים בעלי עמדות שמרניות. המצב עכשיו הוא שמרבית הקוראים שלנו ליברלים. זה לא בריא אם אתה כותב רק לאלה שמסכימים עם מה שיש לך להגיד. לטווח הארוך אנחנו חייבים מגוון רחב יותר של קוראים".

שאול אלוביץ' (צילום: פלאש 90)

הכיס הלא נכון. סימה קדמון, בטורה השבועי, מחרבשת את "תיק 4000". הפרשנית הפוליטית הוותיקה גורסת כי נתניהו "סידר לעצמו סיקור חיובי שתמורתו שילם לכאורה במיליארדי שקלים מקופת המדינה". לפי כתב החשדות שניפק היועץ המשפטי לממשלה, נתניהו אכן סידר לעצמו סיקור חיובי ב"וואלה", אך הוא לא שילם על כך מהקופה הציבורית. על-פי החשד, התמורה היתה הטבות רגולטוריות שהניבו לאלוביץ' כסף גדול מכיסם של הצרכנים – ולא מתקציב המדינה. אגב, גם לא מדובר ב"מיליארדי שקלים", אלא ב-1.8 מיליארד שקל (על-פי החשד).

זהבי נגד שטייף. ב"מעריב" כותב בעל הטור נתן זהבי על פסק הדין שקיבל את תביעת הדיבה שהגיש נגד הדס שטייף, כתבת גלי-צה"ל, שהאשימה אותו בביצוע עבירות מין. "רעדתי באולם בית-המשפט", הוא כותב, "עצרתי דמעות. לפני היום הגורלי היו לי חלומות שהתביעה תתקבל ואז המחשבות האובדניות שהיו לי מאז נובמבר 2017 יניחו לי". כפי שמצוין בטור, בגלי-צה"ל כבר הודיעו שיערערו על פסק הדין.

סגל. כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", היא פרופיל של עמית סגל. "קרוב ל-1,400 טורים ואייטמים הוקדשו לו מתחילת השנה האזרחית, על-פי יפעת מחקרי מדיה – מה שהופך אותו לעיתונאי המאוזכר בישראל", מציינת מחברת הכתבה, גילי איזיקוביץ.

בן כספית, "מעריב", היום

מסורת. בן כספית, בטורו ב"מעריב", מנסה להיכנס לראשה של שרה נתניהו ("יושבי רחוב בלפור") ומעריך שבעיניה נפתלי בנט ואיילת שקד הם "הצמד המשוקץ ביותר מאז המן הרשע ורעייתו ושתי". כידוע, ושתי היתה רעייתו של אחשוורוש. לרעייתו של המן קראו זרש.

טרולינג. "בשולי הטור שעסק במלה 'בוט' כתבתי בשבוע שעבר שמקור המלה טרול הוא בשמו של היצור המיתולוגי הסקנדינבי", כותב אילון גלעד ב"מוסף הארץ". "מקורו של השם במובנו האינטרנטי הוא למעשה בשיטת דיג שבה סירה מושכת אחריה פיתיון באיטיות כדי לפתות דגים – שיטה המכונה trolling. תודה ליובל פינטר על התיקון".