ראיון סינתטי

שר שמבקש לשדר עממיות מצטלם כשהוא אוכל פלאפל. חבר-כנסת שרוצה לשדר משפחתיות שורשית מצטלם עם סיר חריימה. מועמד שמעוניין לשדר שלווה ופיכחון מצטלם כשבידו ספל זכוכית עם תה ירוק. בשער "מוסף הארץ" שחולק הבוקר למנויים, בצעד שהוא כנראה תקדימי, הצטלם פוליטיקאי חדש כשמולו כוס מאטה עם פומית. בני גנץ, בראיון הבכורה שלו ל"7 ימים", מתראיין עם בקבוק ירוק של סן-פלגרינו ועוגיות.

מה אפשר ללמוד מבקבוק סן-פלגרינו ועוגיות? עוגיות הן מאכל של בית, והראיון באמת מתקיים בביתו של גנץ בראש-העין – מעון שאחד המראיינים, שלמה ארצי, מתאר כ"בית ישראלי צנוע ופשוט". העוגיות מסמלות את הבית, למרות שנראה שהן מהסוג הקנוי. הסן-פלגרינו, אם תרצו, הוא פליטת קולמוס של מי שביים את התצלום: עדות לכך שגנץ אולי גר בבית ישראלי פשוט וצנוע, אבל ממש לא שותה את אותם המים שגומע האלקטורט שלו. וייתכן כמובן שמדובר בצירוף מקרים.

הבחירה להתראיין דווקא ב"ידיעות אחרונות", ודווקא אצל שלמה ארצי וחנוך דאום, משרתת את קמפיין הבחירות של גנץ. מראיין אחד ימני (אבל נחמד), ולצדו סמל כל-ישראלי שממלא במקרה הזה את משבצת השמאלני שלא יודע לשאול. יחד הם מסייעים לגנץ למצב את עצמו כדייר טבעי באזור המרכז של המפה הפוליטית.

ארצי ודאום (ובעיקר דאום) מצליחים לחלץ מגנץ כמה כותרות, שנחגגו אתמול ושלשום בקדימונים של "ידיעות אחרונות". בניגוד לחלק מהתחזיות – הם לא מסתפקים רק בשאלות נוחות, ורק בחלק מהמקרים מאפשרים למרואיין למרוח אותם ולהתחמק. אפשר לדמיין בקלות ראיון של גנץ עם עיתונאים "אמיתיים" שהיו מפגינים רוח מפרגנת יותר ופחות דווקאית – למשל בערוצי הטלוויזיה. ובכל זאת, גם המראיינים של "ידיעות אחרונות" יודעים שלא מדובר בדבר האמיתי.

"אמנם עשינו כמיטב יכולתי (כך במקור; א"ב) לשאול הכל, אבל לבני גנץ היו בחייו כבר החלטות אמיצות יותר מההחלטה להתראיין אצלנו", כותב דאום. "אמנם עשינו מאמץ לעשות עבודה יסודית, אבל בואו, שלמה ואני טובים בלמלא את קיסריה (טוב, רק שלמה, אבל אל תהיו קטנוניים, תנו ליהנות), אבל פחות מומחים בלתפוס פוליטיקאים בקטנות.

"נאמר זאת כך: כמי שפיקד עשרות שנים באומץ על לוחמים בשדה הקרב, בהחלטה של רב-אלוף במיל' גנץ להתראיין לראשונה אצל שני בעלי טור אישי, אחד זמר מצליח והשני ליצן כושל, הוא לא הפגין איזו תעוזה יוצאת דופן. אני מכיר בכך וסבור שמגיע לציבור, אותו ציבור שגנץ מבקש את אמונו, שאחרי ראיון הבכורה הזה – יבואו גם ראיונות אחרים, לא אצל בעלי טור אישי, אלא אצל עיתונאים מסוגם של עמית סגל ורביב דרוקר".

ואכן, כשמנקים את השנינויות והפכים שמספקת ההצצה אל חייו האישיים של האיש המסקרן, נותרים בעיקר עם עוד מאותו דבר: כשם שבנאום ההשקה של מפלגתו, חוסן-לישראל, גנץ הקפיד לקרוץ ימינה ושמאלה בדרך ששימרה את העמימות האידיאולוגית שלו, כך הוא עושה גם בראיון.

הוא "חילוני מסורתי", אבל מגדיר את עצמו כ"אדם מאמין". כשדאום מקשה עליו ושואל ישירות אם הוא סתם "מאמין" או "מאמין באלוהים", גנץ מתחמק בטענה ש"אמונה זה כבר עניין אינטימי". כך או כך, נראה שהקשר לדת הוא חלק חשוב בתהליך המיתוג של המועמד. בטור נלווה, דאום מציין שגנץ הראה לו תמונה שלו מהיום שבו נשא את נאום הבחירות הראשון שלו: "הוא הלך לבית-הכנסת בכפר-אחים, שם גדל, התיישב במקום שבו ישב אביו, הניח תפילין והתפלל. גנץ למד בתיכון דתי ובית-הכנסת אינו מקום זר לו". לדברי דאום, גנץ לא הסכים שהתמונה תפורסם בעיתון.

העמימות של גנץ אינה מוגבלת לאמונותיו האינטימיות: בראיון אומר גנץ שהוא בעד פינוי התנחלויות, אמירה שלכאורה סותרת דברים שאמר קודם לכן. "בנאומך אמרת שצריך לחזק את גושי ההתיישבות. אבל יש מתיישבים שחיים מחוץ לגושי ההתיישבות. אנשים גרים בעלי, בקדומים. זה אומר שצריך לפנות אותם?", שואל אותו דאום.

גנץ, כפי שמדגיש דאום בטורו, מתחמק – ולא באלגנטיות. "לכל אחד מאיתנו יש ניסיון בעולם המשא-ומתן", אומר המרואיין. "אני לא חושב שאני צריך מראש לדבר בצורה יותר מדי מפורטת על מה שאני חושב ועל מה שאני לא חושב. אני כן יכול להגיד לך מה מושך אותי. מושך אותי האינטרס הישראלי. מושך אותי ש-90 אחוז מהאנשים יסכימו על 90 אחוז מהדברים. [...] אני לא נכנס לשאלות שהן כרגע לא רלבנטיות. אם הפלסטינים יחליטו יום אחד להתעורר ולהצטרף לתהליך מדיני שיתנהל בתמיכת מדינות האזור, עם תמיכה שנגייס מכל העולם – ולקאם, מה שנקרא".

בחלק אחר של הראיון מסרב גנץ לגלות למי הצביע בבחירות האחרונות (לדבריו, תמיד הצביע "באזור המרכז", אך מעולם לא ללפיד) ולא מוכן להגיד אילו מפלגות הוא מעוניין לצרף אליו ("אם אני אגלה לכם עכשיו, על מה תכתבו בשבוע הבא?"). הוא גם לא משיב לשאלה כמה מחבלים הרג במו ידיו (אך מציין בלי היסוס שזה קרה "לא מעט פעמים"), וממאן להשיב ישירות לשאלה "יש כיבוש?" ("יש פה אנשים שבראייתם אנחנו נתפסים ככובשים", הוא מתפתל).

ההתחמקויות האלה עוברות בחיוך: לעתים דאום מציין בפני גנץ שהוא מתחמק, אבל אם לשפוט לפי התוצאה הסופית – הוא וארצי די מהר עוברים הלאה, לשאלות הבאות, שלעתים מובילות את הראיון למחוזות פרומים ("הבנות אומרות שאתה נורא יפה. אתה יודע? שמעת? וואו! תדע לך, 50 אחוז מהקולות זה כי אתה חתיך. נכון או לא?", שואל ארצי במפגיע).

בעיתון של נוני מוזס, שיחסיו המושחתים עם פוליטיקאי שאינו בני גנץ הניבו לו תיק שוחד, מתמחים בראיונות יחצניים עם פוליטיקאים שדורשים טיפול עומק עיתונאי. בניגוד לעיתון המתחרה ודל-המעוף, "ישראל היום", אצל מוזס בדרך כלל מצליחים לעטוף את הראיונות הסינתטיים האלה בעטיפה שתסווה את העובדה שמדובר במוצר מהונדס. מסירת מלאכת הכתיבה לשני כותבים צבעוניים שהם גם ידוענים – כאלה שעצם המפגש שלהם עם המרואיין הוא סיבה למסיבה – היא אחת השיטות הקבועות.

לכאורה, כולם מרוויחים מזה: הפוליטיקאי מקבל סיקור נוח ונרחב, העיתון מקבל גישה בלעדית למרואיין ש"מוכר עיתונים". הקוראים מקבלים מוצר בידורי שנארז במיומנות שמאפשרת לשכוח שלא מדובר בראיון אמיתי, אלא בתמרון יחצני. הטור של דאום, שמודה בגילוי לב שגנץ נדרש לקיים גם ראיונות מסוג אחר, ראיונות אמיתיים, הוא הכי קרוב להודאה שתראו ב"ידיעות אחרונות". מה שמאפשר לה להתפרסם בלי לסדוק את האשליה הוא ההגחכה העצמית של דאום, שמקדים ומגדיר את עצמו כליצן כושל – ומרוויח את זכותו לומר את האמת בפני המלך.

ובכל זאת, מי שיתעמק בראיון יוכל למצוא גם שורה תחתונה שחורגת ממה שהמרואיין ועורכיו ביקשו להבליט. בני גנץ של "ידיעות אחרונות" בנוי משטף של אנקדוטות, אסוציאציות ומסרים פרסומיים שחושלו היטב, אבל יש בו גם כמה סדקים.

בניגוד לדמות שאנשי השיווק של גנץ מנסים (ובדרך כלל מצליחים) להחדיר לתקשורת, מי שיקרא בין השורות יוכל להגיע למסקנה שהרמטכ"ל לשעבר הוא לא באמת פוליטיקאי חדש, בן-כלאיים א-פוליטי של רבין 2.0 והאזרח הקטן – אלא פוליטיקאי ככל הפוליטיקאים. כזה שלא אומר מה הוא חושב ומעדיף עמימות על פני מהות, איש ממותג שמסתיר מה מניע אותו, חרד מפני חריגה מדף המסרים ובורח ממגע חשוף מדי עם העיתונות. ובקיצור, עוד מאותו דבר.

אמש במדינת העומק

בזמן שגנץ מקבל מ"ידיעות אחרונות" את הטיפול של ליברמן, בשאר הטבלואידים משחיזים סכינים. "גנץ במגמת ירידה", מדווחת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמבוססת על סקר מנדטים. מתחת לכותרת (שמבשרת גם ש"העבודה בשפל חסר תקדים") נדפסים שני תצלומים: אחד של גנץ בשפתיים חתומות, ואחד של בנימין נתניהו בחיוך רחב.

מתחת לתצלום של גנץ נכתב שמפלגתו איבדה שני מנדטים (הסקר מנבא לה 17 מושבים בכנסת הבאה, לעומת 0 בכנסת הנוכחית). מנגד, מתחת לתצלום של נתניהו נכתב שהוא "הרוויח מנדט". מי שיקרא גם את כותרת המשנה יגלה שנתניהו אולי "הרוויח מנדט" ביחס לאחד הסקרים הקודמים – אבל שביחס לכוחו של הליכוד בכנסת הנוכחית הוא דווקא הפסיד מנדט. הסקר מנבא לו ולמפלגתו 29 מושבים.

ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של משפחת אדלסון, מקפיצים למערכה את תותח תיאוריות הקשר. "מעורבות הגנרלים בפוליטיקה היא חלק מהשת"פ עם הממסד הבטחוני האמריקאי", טוען אמנון לורד בטורו השבועי. "אין סיבה אמיתית למעורבות כל-כך פעילה בפוליטיקה של הרמטכ"לים גנץ, יעלון ואשכנזי. גם לא להתקפות החוזרות ונשנות מצד ראשי שב"כ ומוסד לשעבר נגד נתניהו", הוא גורס, ומפרט: "הסיבה היא, ככל הנראה, הסימביוזה שנוצרה לאורך שנים בין הממסד הבטחוני האמריקאי לממסד הבטחוני הישראלי, ובייחוד לצמרת צה"ל".

כמו בדרך כלל אצל לורד, התיאוריה מדהימה – הסימוכין פחות. ההוכחות שהוא מספק היום הן טור ישן מה"ג'רוזלם פוסט" ולפיו לממשל האמריקאי (בתקופת אובמה) יש רצון לראות בהנהגה הישראלית פוליטיקאים ששמם אינו נתניהו, שני ציטוטים מהתבטאויות פומביות של רובי ריבלין ("אובאמה הוא השמש בחנוכייה שלאורו צועד העולם כולו") וכתבה של עקיבא ביגמן.

גם הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בגנץ. "אפס מנהיגות, אפס יכולת ניהול", נכתב בה, לצד תמונה גדולה של המועמד. מדובר במקרה נדיר שבו הכותרת חריפה פחות מהכתבה שאליה היא מובילה – שהיא במקרה זה טורו השבועי של בן כספית. בעוד אמנון לורד מתאר את גנץ כשליח של האמריקאים, כספית מתאר אותו כבובה שמופעלת על-ידי גורמים בעלי אינטרס.

לדברי כספית, בחודשים האחרונים הוא טרח על "בדיקת נאותות" (המרכאות במקור) לגנץ, וכעת הוא מגיש לקוראים את הפרק הראשון של הממצאים. תוכן העניינים: הקולגות של גנץ בחברה הקורסת "הממד החמישי" מתארים אותו כ"יו"ר רופס, נרפה, נטול יכולת מנהיגותית, יוזמה או רצון עצמאי כלשהו" ואפילו "פשוט אפס". "כמעט כולם מצביעים על העובדה שהפך במהירות למריונטה שהופעלה על-ידי המנכ"ל הדומיננטי והעוצמתי, דורון כהן", טוען הכתב.

גנץ לא הפך למריונטה כשהגיע לשוק הפרטי – הוא תמיד היה כזה, טוענים כספית ומקורותיו האלמוניים. "בכל אשר פנה נשמעו נגדו טענות דומות: תמיד יש מי שמפעיל אותו, מי שמטיל עליו אימה, מי שהופך למושך בחוטים המחוברים לקצין יפה התואר והגבוה, שמצויד כנראה בעמוד שדרה חלש. [...] יש בסביבתו של גנץ אנשים שסבורים שהוא מופעל ונשלט מרחוק. יש לו רל"שית עוצמתית, שלידה הוא מתגמד, ויש עוד קשרים מחוץ ללשכה שמוגדרים כ'מערכות יחסים הדוקות מדי'".

לטענת כספית, גנץ הוא לא רק כל הדברים הללו – הוא גם נהנתן. "על-פי העדויות התמסר גנץ לאורח החיים הבזבזני והראוותני שסיגלו לעצמם מנהיגי החברה. טיסות במחלקות יוקרה, לינה במלונות פאר, שריפה מואצת של כספי המשקיעים" (בשבוע הבא: ארגזי הסן-פלגרינו). המלים חריפות, אבל חוץ מאמירות כלליות בסגנון שצוטט לעיל, כספית לא מצרף דוגמאות קונקרטיות. הרושם הראשוני הוא שמדובר בכתבת חיסול שמשרתת גורם עלום. בפרקים הבאים, יש לקוות, יתברר מה עומד מאחוריה.

משום מה

• "יש אתגרים שרק מנהיגים בגובה 1.95 מטר מתמודדים איתם" (מתוך תעמולת בחירות של מפלגת חוסן-לישראל בראשות בני גנץ, 29.1.2019)
• "יודעים מהחומרים ששחרר לתקשורת כי צבע עיניו כחול וגובהו 1.95 וזה נתון שפורסם ממש היום" (שירית אביטן-כהן, "מקור ראשון", 29.1.2019)
• "מן הגובה המרשים 1.95 מטר, שגורם לו להתנשא מעל לכל הפוליטיקאים המצויים, קשה להתעלם" (יוסי ורטר, "הארץ", 30.1.2019)
• "כשגנץ נכנס לחדר רואים את זה, בכל זאת 1.95 מטרים" (בן כספית, "מעריב", 1.2.2019)

"כשנכנסתי לביתו של גנץ בראש-העין", כותב היום חנוך דאום ב"7 ימים", "סיפרתי לו שקראתי שהוא בכלל היה 1.80 וזו הקרן החדשה שהוסיפה לו 15 סנטימטר. גנץ צחק וסיפר שהוא רק 1.91 ומשום מה הוסיפו לו בעיתונות 4 סנטימטר".

חמיצות

נראה שלא כולם ב"ידיעות אחרונות" גאים בראיון עם גנץ. "שלשום בערב, במלון פארק בנתניה, בישרו הכרזות, בכחול ולבן, על נצחונה הקרוב של יש-עתיד בבחירות", כותב נחום ברנע בפתח טור הבחירות שלו, שממשיך בנימה חמוצה: "על במת אולם החתונות הגדול, נטלי שמו, בקומת הקרקע, עמד גבר ואמר דברי לצון לקהל. הוא היה לבוש בחליפה מקושקשת, שעיגולים צבעוניים, בכתום, ירוק, צהוב ואדום, עיטרו אותה מאחור ומלפנים. חליפת ליצן. הקהל צחק באיפוק.

"מי זה, שאלתי אחד מעובדי קמפיין הבחירות של המפלגה. חנוך דאום, אמר. רגע, אמרתי, אתה לא מתכוון שהוא אותו דאום שריאיין את גנץ בעיתון. תתפלא, אמר, הוא ולא אחר. וואו, אמרתי. איזה הספק: גם עיתונאי, גם להקת חימום לנאום של ראש מפלגה. מישהו שמבין במקצוע לימד אותי לא מזמן שעיתונות זה לא מה שהיה פעם". בהמשך הטור מציין ברנע שדוברת יש-עתיד, הדר אלוני, מסרה לו שדאום לא עובד במפלגה, אלא מכין סדרה סאטירית לאחד מערוצי הטלוויזיה.

הכינו את המקלחות

תמונת המראה של הראיון הכל-ישראלי עם בני גנץ היא ראיון השער של "מוסף הארץ", שם משוחחת רוית הכט עם המועמד היהודי של חד"ש, עופר כסיף – מרצה למדע המדינה שהשתבץ לאחרונה במקומו של דב חנין הפורש. בניגוד לחנין, שייצג מפלגת שוליים אך השכיל לעבוד יחד עם יריבים אידיאולוגיים, כסיף מסתמן כגרסה העברית לחנין זועבי. עורכי המוסף ריכזו בשער מבחר התבטאויות: "ישראל מבצעת רצח עם. לגיטימי לפגוע בחיילים. זכות השיבה תחייב פינוי יהודים. אסד פחות מסוכן מארה"ב. צריך להלאים את אסם וסלקום".

הכט מעניקה לכסיף הזדמנות לחזור בו מהתבטאויות עבר, או לפחות להסביר מדוע לא הובן כהלכה. ניכר שהוא משתדל, אבל לא תמיד זה מצליח: במקרה אחד הוא מסביר שכאשר כינה את עזה "מחנה ריכוז" הוא לא התכוון ל"מחנה ריכוז במובן של ברגן-בלזן" – אך מיד שולף את "הזהו אדם" וטוען (בעקבות ליבוביץ') שבישראל יש לגיטימציה גוברת לשימוש (עתידי) בתאי גזים נגד פלסטינים.

פעיל חד"ש אנונימי ששוחח עם הכט אומר לה שכסיף נבחר לרשימה כמעט ללא תמיכה של חברי מפלגה יהודים, וש"הוא נתפס, ובצדק, כמי שסוגר דלתות בפני פעילות חד"ש בתוך החברה הישראלית. כל אחד מהמועמדים היהודים האחרים הציג רקורד של עשייה ושל מאבקים שהוביל. מה הוא עשה? קילל פוליטיקאים ימנים בפייסבוק". מרואיין אנונימי אחר מכנה אותו "אורן חזן של השמאל". כמה מההתבטאויות של כסיף יעוררו רתיעה גם בקרב שמאלנים רדיקלים, ומן הסתם גם יפגעו במפלגתו: מבחינה אלקטורלית, ומבחינת הנכונות של ח"כים ממפלגות אחרות לשתף עמו פעולה. פוליטית, זה ראיון שמזיק למועמד ולשולחיו. מבחינה עיתונאית, גם אם במקרה הזה האתגר לא היה גדול במיוחד, מדובר בהישג.

פלילים

"בקשת נתניהו לגייס תרומות: לא אוכל לעמוד לבד מול כוחה האינסופי של המדינה", מוסרת כותרת מדהימה למדי שמתפרסמת במעלה שער "הארץ". הכתב, גידי וייץ, מוסיף כי מהבקשה שהגיש ראש הממשלה עולה כי הוא חייב כמה מאות אלפי שקלים לעורכי-דינו – כאלה שמייצגים אותו כעת, וכאלה שייצגו אותו ואת רעייתו בעבר. "עוד מצוין במסמך כי 'ראש הממשלה טרם שילם שכר טרחה והחזר הוצאות' לצוות ההגנה החדש", כותב וייץ.

לדברי כתב "הארץ", המסמך אינו כולל התייחסות ישירה למצבו הכלכלי של נתניהו. "במסמך לא נטען כי ידו של נתניהו אינה משגת לממן את הגנתו המשפטית, אך יש בו תשובה מרומזת לטענה כי מצבו מאפשר לו לשלם לעורכי הדין מכיסו הפרטי", כותב וייץ, ומצטט: "מבחינה מושגית, אין הבחנה בין היתר לסיוע חיצוני לשר שהוא עתיר נכסים לבין שר שהוא דל נכסים... אם מקבלים, ויש לקבל, שכשם ששר, כמו כל אדם, זכאי לחתור להשגת כל תרופה מצילת חיים, כך שר, כמו כל אדם, זכאי לחתור להשגת אמצעי הגנה בהליך פלילי. הזכות לחיים והזכות לכבוד הן היינו הך, והן מתקיימות בקשר עם העשיר והעני כאחד".

ב"גלובס" מתייחס חן מענית לקו המטושטש שמפריד בין הקמפיין להוכחת חפותו של נתניהו ובין קמפיין הבחירות שלו. "הכל באותה הקלחת. במקום לדבר על מחלפים, ראש הממשלה נתניהו מדבר על פרקליטים, במקום לדבר על החשכ"ל הוא מדבר על המפכ"ל", כותב מענית, ומוסיף מה שנראה כמו עקיצה לקולגה אלי ציפורי: "במקום לספר לציבור איך בכוונתו להציל את מערכת הבריאות הציבורית הקורסת, הוא עוסק ב'מחקרים' שמוכיחים כביכול שהוא ומשפחתו לא קיבלו סיקור אוהד באתר 'וואלה'".

קוראים שיחפשו בסוף השבוע הזה את טורו הקבוע של ציפורי ב"גלובס" לא ימצאו אותו בעיתון. מי שיחושו געגוע יוכלו להסתפק בטור שפורסם הבוקר בעמוד הפייסבוק של ציפורי, הפובליציסט האהוב על נתניהו.

איניואנדו

בעלי הטור יוסי ורטר, בן כספית וסימה קדמון, כל אחד בדרכו, מברכים על הישגו של גדעון סער בפריימריז של הליכוד, ומדגישים שמדובר בניצחון גדול על נתניהו. "בפרשת מלחמת השמד בגדעון סער נחל נתניהו את אחת התבוסות הקשות בתולדותיו", מגזים כספית כהרגלו, ומציין כי למחרת הפריימריז "אחד מליצני/צלמי החצר כבר תדרך" ש"נתניהו השיג מה שרצה: סער לא במקום הראשון".

כספית לא סתם שירבב לרשימה שלו לוכסן ואת המלה "צלמי". הוא עשה זאת, יש להניח, כדי להציע אפשרות שלפיה מי שהפיץ את התדרוך הוא נתן אשל, מקורבו של נתניהו שהסתבך בפרשה מביכה שכללה צילומים אינטימיים של עובדת במשרד ראש הממשלה.

השרבוב של אשל לאפיזודה מסייע לסער בכך שהוא רומז שיריביו הם אנשים מפוקפקים. אלא שבמקרה הזה העקיצה אינה במקומה: כפי שפורסם כאן אתמול, מי שאחראי לתדרוך הוא הדובר יונתן אוריך. למעשה, לא מדובר באמת בתדרוך – אלא בסך הכל בהודעת ווטסאפ שנשלחה לעיתונאים בתפוצה רחבה.

הרשת והתודעה האנושית

הכותרת הראשית של "גלובס" היא חשיפה על חברת גוגל, ש"החליטה לחסום כלים לפרסום פוליטי אפקטיבי בזמן בחירות", כפי שמדווחת ענת ביין-לובוביץ'. "הסיבה למהלך: גוגל לא רוצה לקבל אחריות על המידע שיזרום ברשת ועל השימוש שייעשה בו, ומעדיפה לצאת מזירת הפרסום הפוליטי", נמסר מעל גבי עמוד השער.

"אם בבחירות הקודמות עוד אפשר היה לטרגט את הקהל לפי הגדרות דמוגרפיות של גיל, מין, אזור מגורים והכנסה, הרי שבבחירות הנוכחיות התווספו הכלים שמאפשרים לעשות זאת לפי נתונים פסיכוגרפיים. לא רק ימין ושמאל, אלא רזולוציות ספציפיות עוד יותר כמו העדפה מינית, מצב משפחתי ועוד – פילוח קהלים שמשפר מאוד את האפשרות להציג מסר פרסומי אפקטיבי", מרחיבה ביין-לובוביץ'.

ב"מוסף כלכליסט" משוחח אורי פסובסקי עם ד"ר ניר גרינברג, שחקר את תופעת חדשות הכזב בקרב משתמשים אמריקאים בטוויטר ופרסם את הממצאים בכתב העת "Science". הוא גילה, בין היתר, שבניגוד להנחה נפוצה – חדשות כזב אינן פופולריות יותר מחדשות אמיתיות, לפחות בטוויטר. עוד מסקנה שעלתה מהמחקר היא שימנים נחשפים ומשתפים פייק ניוז יותר משמאלנים, ושמבוגרים צורכים יותר חדשות כזב מצעירים – בלי קשר לאוריינטציה הפוליטית שלהם.

פלח קטן של המשתמשים שנחקרו הוגדר כ"סופר-משתפים", כלומר כאלה ששיתפו כמות גדולה במיוחד של חדשות כזב. לדברי ד"ר גרינברג, 75% מהם (12 מתוך 16) היו נשים. ממצא מעניין נוסף לגבי ה"סופר-משתפים" הוא שמדובר במה שהחוקר הגדיר כ"סייבורגים": "חשבונות שמשלבים בין תוכן שנראה אמיתי, עדכונים אישיים כמו שאני ואתה יכולנו לייצר, להרבה מאוד תוכן עם חתימות שמעידות על שימוש בכלים של אוטומציה".

ב"מוסף הארץ" מתפרסם פרק מתוך "קוד סמוי", ספרו החדש של יובל דרור. במוקד: פייסבוק. "נדמה שצוקרברג לקח את התחזית של מרשל מקלוהן וביקש להגשים אותה", כותב דרור. "במשך שנים הוא הסביר שהמשימה של פייסבוק היא 'להפוך את העולם לפתוח ומחובר יותר'. בתוך ההצהרה הזאת הסתתרה אקסיומה שלפיה עולם פתוח ומחובר יותר הוא בהכרח עולם טוב יותר. אך מי שמכיר את הטיעון המלא של מקלוהן יודע שהוא הזהיר ממה שטומן בחובו הכפר הגלובלי.

"'האם אנשים מחבבים יותר זה את זה ככל שהם מתקרבים זה לזה?', תהה מקלוהן בראיון טלוויזיוני ב-1977. 'אין שום עדות לכך. כאשר אנשים מתקרבים זה לזה הם הופכים פראיים יותר וחסרי סבלנות זה כלפי זה'. הוא הוסיף וטען שהכפר הגלובלי גורם לאיבוד הזהות האישית, וזה עלול לדחוף אנשים למעשים אלימים". פרק אחר מתוך ספרו של דרור פורסם כאן, באתר "העין השביעית", בחודש שעבר.

תעמולה

בשבועון החינמי "בשבע" מתפרסמת מודעה בלתי חתומה הקוראת לאיחוד בין שלוש מפלגות דתיות: הבית-היהודי, האיחוד-הלאומי ועוצמה-יהודית הכהניסטית. לפי דיווח שפרסם אתמול אריה יואלי באתר "סרוגים", המודעה פורסמה גם בעיתונים דתיים נוספים, והגורם שעומד מאחוריה הוא מפלגת הליכוד – לכאורה בניגוד לחוק. "לשאלת 'סרוגים' מדוע הליכוד משתמש במודעות אנונימיות כדי לבחוש בנעשה בבית-היהודי, תוך שהוא עובר על חוק תעמולת הבחירות, השיב דובר הליכוד: 'אין תגובה'".

תובנה

רענן שקד מקדיש את טורו השבועי ב"7 ימים" לנוהג חדש שאימץ לעצמו. "אני שותק יותר כי גיליתי שזה עדיף", הוא כותב. "עדיף שלא יידעו מה אני חושב (די מעט), מה אני יודע (די מעט), מה אני מרגיש (שקצת קר פה. למה הם לא מפעילים את החימום?). עדיף לי לשתוק, כי הרושם הכללי שזה ישאיר יהיה גדול יותר מהרושם שכל דבר שאגיד עשוי להשאיר". השלב הבא: תענית כתיבה.

ענייני תקשורת

ירון דקל. כתבת השער של "דה-מרקר" עוסקת השבוע בעדויות קשות על הקדנציה של ירון דקל כמפקד גלי-צה"ל, לרגל גיוסו לתאגיד השידור הציבורי. הכתב, נתי טוקר, מציג סיפורים מתוך תצהירים שהגישו כמה מעיתונאי התחנה במסגרת תביעה שהגיש נגדה העיתונאי אבנר הופשטיין (שהוא גם חבר בוועד המנהל של עמותת "העין השביעית"). כמה מהעדויות כבר צפו בעבר, בין היתר באתר זה, וחלקן נוגעות לאבי ברזילי, ראש מחלקת החדשות שעבד תחת דקל.

הנה כמה מהבולטות שבהן: לטענת כתבת הפלילים הדס שטייף, דקל חסם תחקיר על טענות לעבירות מין שביצע השר לשעבר סילבן שלום. לדבריה, כשהסיפור התפרסם בתחנה המתחרה, רשת ב', היא הבינה שדקל "בעצם מגן על פוליטיקאים ועל כל מי שהוא חושב שיכול לעזור לו ולקדם אותו". לדברי נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" בהגשת רזי ברקאי, דקל צינזר דיווח על טענות לניצול יחסי מרות מצד גדעון סער – אייטם שבכלל אמור היה לעסוק בסוגיה כדוגמה לנסיון סחיטה נגד השר לשעבר.

"בדיעבד התברר לי שדקל הנחה את טקס החתונה של סער", ציינה קנטי, והוסיפה (בהקשר אחר): "חשתי אפילו שדקל נסחט, אני לא יודעת על איזה רקע". לפי גולן יוכפז, מנכ"ל חדשות 13 שניהל תביעה משל עצמו נגד התחנה, דקל נפטר באופן שיטתי מ"מיטב הכוחות העיתונאיים המעולים בתחנה משום שלא נחשבו בעיניו כאומרי הן, ומחשש שתיפגע סמכותו הניהולית, המקצועית והעיתונאית".

אם טעינו. בשבוע שעבר כתב גונן גינת ב"ישראל היום" כי "חבורת התמהונים שמכנים את עצמם 'תג מאיר'" לא הגיעו לבית-כנסת ירושלמי שהושחת כמה ימים לפני כן, משום ש"לא מדובר בגרפיטי על מסגד, אלא בהשחתת ספרי תורה בבית-כנסת". היום מתפרסמת מתחת לטורו של גינת תיבה ובה הבהרה מטעם גדי גבריהו, יו"ר "תג מאיר": "עצוב שגינת לא טרח להציץ בדף הפייסבוק שלנו, שהרי חבורת התמהונים (אנחנו) הגענו לשם פעמיים".

אסור להדליף, מותר לפרסם. ב"משרוקית", גוף בידוק העובדות הפוליטי שהצטרף לאחרונה ל"גלובס", מנתחים התבטאות של ח"כ דוד ביטן, שטען (בין היתר) שכשהתקשורת מפרסמת הדלפות שהגיעו מהמשטרה – לא רק השוטרים עוברים על החוק, אלא גם העיתונאים. זוהי קביעה לא נכונה, מציינים ב"משרוקית": "גם כאשר מסירת המידע מהווה עבירה, פרסומו לא מהווה עבירה כשלעצמו, אלא במקרים מסוימים המוגדרים בהוראות חוק שונות".

בגנות הבורות. בן-דרור ימיני, מבעלי הטור הקבועים של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כתב לפני שבועיים על תוכנית הלימודים בהיסטוריה, שאותה הגדיר כ"חומר לימודי חסר ופגום". ימיני קבל על כך ש"לא היתה שם מלה על הנכבה היהודית – הרדיפות, הפוגרומים ומעשי הטבח שמהם סבלו יהודי ארצות ערב", וטען כי המצב הבעייתי הזה גורם לכך ש"התלמידים נותרים בבורותם, וזו בכייה לדורות".

השבוע, הפובליציסט מעדכן את קוראיו כי משרד החינוך פנה אליו ומסר שחומר הלימודים לבגרות בהיסטוריה דווקא כן כולל את רדיפת יהודי מדינות ערב, ושהנושא בדרך כלל גם נכלל במבחנים עצמם. "טוב לדעת שהחומר כלול בתוכנית הלימודים", מציין ימיני, אך באופן תלוש למדי מפנה אצבע מאשימה לגורם שלא ברור מה הקשר שלו לשגגה, או בכלל: "מורים שטופי מוח" ש"כמהים להאדיר את הנכבה הפלסטינית".

מסחרה. ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", שוב מכרו את השער למפרסמים.

לא בבית. ב"מעריב" מדווח אבי ליטל כי שרה ב"ק, עמיתתו לעיתון, השיבה בשלילה להצעה להצטרף לרשימת הבית-היהודי. "יש לי עוד הרבה תוכניות בשדה התקשורת ובשדה התרבות, ואני מאמינה שהעשייה הזו תהיה משמעותית לא פחות מעשייה בבית-המחוקקים", מוסרת ב"ק.

ביי. יובל בן-עמי, בעל הטור המשוטט ב"מוסף כלכליסט", נפרד מקוראיו. "זו עלולה להישמע כהערה צבועה ממי שכותב כמעט תמיד בגוף ראשון, אבל אני לא ממש רוצה לכתוב על עצמי, אלא על המרחב שסביבי, להשתמש בעצמי ככלי רכב שבאמצעותו הקורא יכול לטייל ולהשקיף על המרחב הזה", הוא כותב. "מרסיי ופרובנס מרתקות, אבל אני כה חרד מלחפור עליהן, שאפילו את תיאור הפראדו סגרתי כאן בפסקה אחת. יש גבול לכמה מידע על צרפת והאויסטרים שלה נחוץ לקוראי עברית. הסיפור שלי נהפך, לפחות בעיני, לספציפי מדי עבור עמוד כזה. מוטב שיסופר במסגרת אחרת ובזמן אחר".

ביי (2). קוראי "מוסף הארץ" נוכחו בשבוע שעבר שהטור "יקי ועליזה", שחיבר העורך אורי מרק, חדל מלהתפרסם. עוד בשבוע שעבר: יועז הנדל הודיע לקוראי "ידיעות אחרונות" כי הוא מפסיק לפרסם את טורו והולך לפוליטיקה (לקוראים לא נמסר במישרין שהוא מצטרף למפלגתו של גנץ). קוראים קבועים של סקירת העיתונות יכולים היו לראות את זה מגיע.