רכש בטחוני

"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם למצב הבטחוני בדרום: "היקף ההפגנות בעזה בסוף השבוע יקבע את גובה הלהבות מול חמאס", "היערכות שיא לצעדת המיליון" ו"בידיים של חמאס" (בהתאמה). רק "ישראל היום", עיתונו של הממונה ישירות על המצב הבטחוני מתוקף כהונתו כראש הממשלה ושר הביטחון, מצניע את ההתפתחויות ומקדיש להן כותרת צד אנמית ("מבחן הגדר") פלוס ציטוט מהראש: "אם נידרש למערכה רחבה, ניכנס אליה חזקים".

"האינטרס של ישראל הוא להעביר את הבעיה לממשלה הבאה. חמאס, לעומת זאת, רוצה את השינוי כבר עכשיו", מסכם טל לב-רם בעמוד הפותח של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מפגינים אנמיות מוחלטת, כיאה לעמדת הישיבה על הגדר של תקופת "תיק 2000" (וגם שער וכפולה פותחת מקושקשים במיוחד, מעין חצי פיגוע עריכתי שמעלה אסוציאציות של שעת לילה מאוחרת, סיגריות מעוכות בכוסות פלסטיק עם משקע שחור ובהלה מסוימת). מאמר המערכת של "הארץ" קורא לישראל להגיב באיפוק להפגנות הצפויות.

בסוף דיווח הסקרים של יובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא מציין כי "התוצאה המפתיעה ביותר מתייחסת לפעולה של צה"ל נגד חמאס. מהסקר עולה כי יותר ישראלים תומכים בפעולה קרקעית בעזה מאשר מתנגדים לה". ב"ישראל היום" זורם אמנון לורד עם רחשי העם ומציע מבצע קרקעי בעזה עכשיו, בהפתעה: לבתר את הרצועה, לאתר את מנהיגי חמאס ולחסל אותם. בדומה לנשאלים בסקרים, גם לורד לא כותב מה נעשה אחר-כך.

"ישראל לא תוכל להישאר לנצח בצד המגיב ועליה להתחיל ליזום יותר", נכתב על רקע צילום של סוללת כיפת ברזל בכותרת המשנה לראשית ("הכיפה לא מכסה יותר") על שער "בשבע", המפנה לטור העורך הראשי עמנואל שילה (ולכתבה של אסף משניות). האם שילה קורא לישראל להגיב על-ידי יצירת סדר יום חדש של שלום במזרח התיכון, או על-ידי נוכחות צבאית בעזה ולפחות הרג מסיבי בתגובה לכל פרובוקציה (וממליץ על בנט כשר ביטחון)? בין העונים נכונה תוגרל כיפת פח.

"ניתן לשער שהמירוץ יוכרע במידה רבה באיזון בסדר היום בין הנושאים הבטחוניים לבין סיקור פרשות נתניהו", קובע שחר גור, מנהל יפעת מחקרי מדיה, במדור "הבחירומטר" של "גלובס".

"כך פיתחה טיסנקרופ תלות עמוקה בישראל ובמצרים" היא כותרת כתבת השער של "גלובס", מאת אסף אוני. "צוללות הן כלי הנשק היקר ביותר של צה"ל, וזהו גם המצב בצבאות רבים ברחבי העולם", כותב אוני, ומספק את הפרטים הבאים: רק לתריסר מדינות יש צוללות דיזל-חשמל מתקדמות מהסוג שישראל ומצרים רוכשות מטיסנקרופ (עלות כל צוללת: 350 ל-450 מיליון אירו), אם כבר רוכשים צוללת – צריך לפחות שלוש לכל "זירה".

"כל הגורמים הללו – המחיר הגבוה, התלות ביצרן, החשאיות, ההשפעה על היחסים הבינלאומיים וההיבט האסטרטגי – הפכו את עסקי הצוללות בכלל, ואת עסקי הצוללות בגרמניה בפרט, לכר פורה לשחיתות. טיסנקרופ לבדה חשודה בשחיתות בעסקאות שנעשו בטורקיה, בדרום-אפריקה וגם בפקיסטן, שם לא הבשילה העסקה. ביוון אפילו נשפט שר הביטחון לעונש מאסר על קבלת שוחד מקונסורציום שאחת החברות בו היתה טיסנקרופ. [...] וזה המקום להגיד: בכללותם, עסקי הצוללות בין גרמניה לישראל לא נובעים ממצוקה עסקית זמנית של טיסנקרופ, או מקפריזה של ראש הממשלה נתניהו. מדובר ביחסים ארוכי שנים ומתמשכים, שבהם שלובים האינטרסים של שתי המדינות".

ועוד ב"גלובס": הפרשן אלי ציפורי קובע כי הרכש הבטחוני הוא כר פורה למאכערים ולשחיתויות, ולכן יש לבדוק את... המכרז שחתמה משטרת ישראל עם חברת "המימד החמישי" של גנץ.

בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" חוזר נחום ברנע לפרשת התקיפה שלא היתה באיראן. ההסכם שיזם אובמה עם איראן, הוא טוען, היה תוצאה ישירה של ההערכה האמריקאית כי נתניהו כן בכוונתו לתקוף באיראן. החשאיות שנקט נתניהו מול מערכת הביטחון שלנו היתה עקב המחלוקת בינו לבינה באשר לתקיפה הזו. לא בגלל שחיתות. נתניהו פשוט איבד אמון במערכת. על הדרך רומז ברנע שהתקשורת צריכה להתכונן לכך שבשימוע יבוטלו תיקיו הפליליים של נתניהו, כמו שקרה לטראמפ עם דו"ח מולר. מוזס בטח ישמע לקרוא.

בחירות 2019

במדור המטבח הפוליטי של "ידיעות אחרונות" (כן, זה מדור שבו מדברים עם ראשי מפלגות במטבח. ב"ידיעות אחרונות" מילוליים מאוד) מצאו פתרון לחרם של יו"ר הליכוד על העיתון (עם המו"ל הוא יודע לדבר, אבל לך תוציא ממנו ראיון...) ומראיינים את יולי אדלשטיין כנציג הליכוד. חבר כנסת אחר, איציק שמולי, מקבל פינוקון קטן – ידיעת כיתוב תמונה על עוד הישג פרלמנטרי חשוב. סתם, נולד לו ילד ובעלון השכונתי צירפו ברכה, מה אתן ממורמרות.

ב"ישראל היום", כרגיל ביום שישי שבו הסקרים נוטים לטובת נתניהו, הם תופסים את הכותרת הראשית: "גוש הימין מזנק, המפלגות הקטנות בקרב בלימה". בעמוד 5 של העיתון חוגגים את השער שקיבל ראש הממשלה ב"אקונומיסט" (לפחות בחלק מגרסאות המגזין הבינלאומי), ומזכירים את הסופרלטיבים שניתנו לו. רק אחר-כך, בצמצום, מציינים שנכתב שם שנתניהו שחק נורמות דמוקרטיות. במציאות המינון הפוך: ב"אקונומיסט" מציינים בקצרה את ההישגים של נתניהו, ואז מרחיבים על הסכנות והבעיות.

לפני כמה ימים כתב חיים לוינסון ב"הארץ": "קו ההסברה החדש של הליכוד: בני גנץ לוקה בנפשו". "אחרי שצפו בפרסום של ספי עובדיה, החליטו בליכוד לצאת בקו פרסומי שלפיו גנץ 'לא שפוי, קוקייה, לא יציב נפשית', כלשון מקור בליכוד", כתב לוינסון, "זהו הנושא המרכזי שאותו ינסו לקדם השבוע, בתקווה שיפגע בגנץ בקרב מתלבטים שיחשבו כי הוא אינו בשל להנהגה".

גיא זהר, אתמול, מצביע על קווי הדמיון המובהקים בין קמפיין השיגעון של נתניהו נגד גנץ לקמפיין של טראמפ נגד הילרי קלינטון

הזוי? סהרורי? נכון. אבל כך גם הניסיון לצייר את נתניהו כמי שמכר אותנו למצרים עבור בצע כסף. במקום לנסות ולהציע תוכן אחר, הפוליטיקאים והעיתונאים שלנו – אנשים שהיה אמור להיות להם האגו הגדול במדינה – מתנהגים כננסים גמדיים המתחפרים בכיס החולצה של מנהלי הקמפיין (ואחר-כך מתפלאים שאותו מתמודד נבחר שוב ושוב).

ובאותה הנימה, היום מקדיש בן כספית את פתח טורו להתנערות כביכול מהניסיון של הליכוד לצייר את גנץ כלוקה במחלת נפש, אבל על הדרך עושה משהו חמור יותר: "בשבועות האחרונים הגיע אלי מידע שלפיו גנץ טופל על-ידי פסיכולוגית ברמת-השרון. על-פי המידע, מדובר בטיפולים סדירים שהתקיימו במשך שנתיים או שלוש שנים ברציפות, לאחר שחרורו מצה"ל", כותב כספית.

"שמה של הפסיכולוגית, אשת מקצוע מוכרת, שמור במערכת. על-פי המידע, מדובר בטיפול פסיכולוגי אישי, שכלל גם מרשמים לתרופות. מטה גנץ בתגובה: 'מר גנץ מעולם לא טופל בפרוצדורה שציינת. מדובר בשקר גס, בוטה וחמור, שגורמים פוליטיים מנסים להזינו כפי שעשו במקרים אחרים ונתבעו מיידית בגין שקרים אלו. הפסיכולוגית האמורה היא יועצת ארגונית וככזו ליוותה עניינים עסקיים וארגוניים'".

הבעיה בטור של כספית היא לא הסטנדרטים העיתונאיים (מציגים קביעה, מולה הכחשה, ותעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, המשך הטור מוקדש לתחקיר אמיץ: כספית גלש באתר האינטרנט של הפסיכולוגית), אלא הנחות היסוד הדוחות הבלועות בו, שלפיהן טיפול פסיכולוגי או תרופות פסיכיאטריות הן דבר מה שיש להתבייש בו ואף פוסלות אדם מלשמש בתפקיד ציבורי. הלו כספית – מה נסגר איתך? התגובה של כחול-לבן, כמובן, מגעילה באותו כיוון. הלו חבר'ה, מה הבעיה בללכת לפסיכולוג? אתם רצים לבחירות ב-2019, לא בימי הביניים.

אגב, חוץ מההבלחה הזו, שנראית בעיקר כמו חוסר איפוק אופייני של כספית מלפלוט החוצה את כל מה שדוחפים לו מקורותיו, הטור ניחן ביחס אמפתי וחנון לגנץ – הפוך מהגופרית שכספית הטיח בו לפני האיחוד עם יש-עתיד. ייתכן שמה שקרה הוא שבמפלגה של יאיר לפיד החליטו להפסיק לתדרך נגד השותף החדש שכפו על עצמם? נחכה לסרט התיעודי.

ועוד ב"מעריב": ראיון השער עם שרת המשפטים איילת שקד מתפרסם באופן חריג בעמוד 4 של המוסף, לפני בלוק המודעות ולפני המדורים הקבועים. את כל החלק הראשון של הראיון מקדיש המראיין, אבישי גרינצייג, לדישה בחומרי התעמולה של קמפיין הימין-החדש ("סרטון הבושם"), במה שכבר הפך לנוהג בעיתונות הישראלית – התמכרות לשירות הקמפיין ללא צורך בלגליזציה.

העיתון של אלי עזור ממשיך גם לשרת את אביגדור ליברמן, ומפרסם לצד ממצאי הסקר העצמאי שערך (ובו ישראל-ביתנו מקבלת ארבעה מנדטים) סקר שישראל-ביתנו ערכה, שבו היא מקבלת חמישה מנדטים. ליברמן מקבל גם את הנתח הגדול ביותר בעמוד הפוליטי המסכם כנס שערך העיתון.

ובמקומונים של "מעריב": משה כחלון מקבל שער ב"שבע" (לא להתבלבל עם "בשבע"). כך נפתח הראיון (יעקב סיטרוק-דהן): "אתה שר האוצר החברתי הראשון, וגם אלו שלא יבחרו בך (באר-שבעים, שאני מדבר איתם) מודים בזה, ואומרים שיש לך הרבה הישגים".

כתבת השער של מוסף "אתנחתא" של החינמון החרד"לי "בשבע" מציפה את סוגיית הסמים הקלים "שהפכה לאחד הנושאים המדוברים במערכת הבחירות". המסגור כמובן שלילי, אבל פחות ממה שאפשר היה לצפות לו. "האם הפיכת הסם לחוקי תגרום להצפת הרחובות במסוממים או דווקא תפחית את מספר המעשנים?", מנחמת את עצמה הכותרת על השער, בנסותה למצוא נקודת אור בלגליזציה, שהפכה מפלט מגניבות למצביעים דתיים.

ואם כבר "זהות": הטור הפותח של המוסף, של ידידיה מאיר, מוקדש להתנגחות חוזרת ביו"ר זהות משה פייגלין, בעקבות התגובות הבוטות שקיבל מאיר אחרי טור קודם באותו נושא. הנקודה שלו: פייגלין מתנהג כמשיח הזוי, תומכיו כמאמינים פנאטיים, ויחד יביאו לחורבן (שלטון השמאל). "במקום להצביע לשמות מוכרים עם עשייה מוכחת ודעות מוצקות, אתם נותנים את קולכם לנציגים אלמוניים שלאף אחד – כולל להם עצמם, אגב – אין מושג כיצד יצביעו כשלא הלגליזציה לסמים תעמוד על כף המאזניים, אלא הלגליזציה של עמונה" (אותו טיעון מביאה גם שקד בראיון ב"מעריב").

אמריקה

"אינני זקוק לזמן ולדעות נוספות כדי להבין את גודל הבשורה", כותב רון מיברג במוסף "מעריב", "בוב מולר, האיש שעומד מעל כל חשד על-פי הקריטריונים הכיתתיים והמחמירים ביותר, קבע כי טראמפ לא היה מעורב בקשירת קשר עם רוסיה כדי לגנוב את בחירות 2016, וכי לא נמצאו די ראיות כדי להמליץ על המשך טיפול בטענה כי טראמפ שיבש את החקירה.

"זה מעט יותר מורכב ומסובך מזה – אבל לא באמת. אם נצמדים להנחה שהעולם – מישראל ועד אמריקה – נחלק לגושים עזי ביטוי של ימין ושמאל, אף שהחלוקה הזו אינה מה שהיתה והשתבשה ללא הכר, הרי שבעגה המקובלת – 'השמאל אכל אותה'. כמי שמזוהה עם שמאל שלא באמת קיים יותר ותפיסת עולמו קיצונית יותר מאלו של אסתר זנדברג וברני סנדרס [מיברג מתכוון כנראה לתמר זנדברג, בתה של אסתר], היו אמורות מסקנות הדו"ח של מולר להיתקע בגרוני ולגרום לי עוגמת נפש גדולה.

"אין ספק שאחווה גם את התחושות הטורדות הללו, אבל תגובת הבטן המיידית שלי היא שנעשה צדק, שאת חלקו נראה ואת חלקו לא, וכי הנשיא – שאין לי כל סיבה להפסיק לתעב בשל אופיו, הנרקיסיזם שלו ונורמות ההתנהגות של ג'ינג'יס חאן ביום רע, שהוא אסון לאמריקה ולעולם – אינו אשם במה שייחסו לו". "עלינו לקבל את דין החוקר המיוחד בלי לחורר אותו בספקות", מוסיף מיברג.

"התוצאה הסופית של דו"ח מולר אינה רק סטירת לחי מצלצלת ליריביו של טראמפ ומקלחת קרה לתעשייה ענקית של פוליטיקאים, פרשנים ועיתונאים שהבטיחו לאמריקאים שהחקירה הזאת תחשוף שחיתות פוליטית ובגידה מהסוג שלא ידעה ארצות-הברית מעולם. היא מביאה עמה מסר הרבה יותר מטריד", כותב גיא רולניק בטורו בפתח "דה-מרקר".

"במשך שנתיים תמימות היתה ארצות-הברית בטרפת בלתי נגמרת סביב פרשיית הבגידה לכאורה של טראמפ; במשך שנתיים הוקדש נתח עצום מתשומת הלב של השיח הציבורי בארצות-הברית לחקירת מולר; במשך שנתיים שילהב הרעיון המדהים שפוטין חרץ את גורלן של הבחירות בארצות-הברית את דמיונם של מיליוני אמריקאים [...] מדוע החליטו חלקים גדולים מהממסד האמריקאי – הפוליטיקה, העיתונות, האקדמיה, מערכת הביון והביטחון – לקנות בהתלהבות כה גדולה את הרעיון שרוסיה עומדת מאחורי בחירתו של טראמפ?".

רולניק מציע שתי סיבות: "מדובר בסיפור ענק, מושך ומלהיב. זה הקליק בייט האולטימטיבי, מכונה אדירה של פרשנויות, סקופים, חשיפות, זעם ורגשות". הסיבה השנייה, הוא כותב, "חשובה יותר: רוב האמריקאים שלא בחרו בטראמפ מעדיפים להאמין שהבחירה בו היתה תקלה, סטייה, טעות או מניפולציה. [...] טראמפ העמיד מראה מול האמריקאים, ורבים מהם מסרבים להביט בה.

"הטראמפיזם הוא ארצות-הברית לא פחות מיריביו, מקטרגיו ושונאיו. [...] כל בדל של הדלפה על חקירתו של תת-עוזר, מאכער ויועץ בקמפיין של טראמפ קיבלה בולטות, תשומת לב, זמן אוויר ומיקום בעמודי הבית – פי כמה מקיצוצי המס לעשירים, החלשת הרגולציה על חברות מזהמות או ההגדלה וההעמקה של ביצות השחיתות, הכסף והלובי בוושינגטון".

"ישראל מאבדת חצי מאמריקה", נכתב בכותרת מאמר של יואב קרני במוסף "G" של "גלובס". הגולן "ירד מן המכ"ם הבינלאומי לפני שנים", קובע קרני, ורק צורכי הבחירות של נתניהו החזירו אותו "אל מרכז המחלוקת הבינלאומית. [...] הכרת טראמפ בריבונות הפכה את הגולן, בעיני מיליונים, למתנת טראמפ. נוכחות ישראל בגולן, שיש לה הצדקה היסטורית ואסטרטגית, תהיה מזוהה עכשיו בדעת הקהל האמריקאית עם נשיא שנוי במחלוקת. הנשיא הזה עשוי בהחלט להפסיד בבחירות בעוד 20 חודש. אם אמנם יפסיד, חזקה על המטוטלת שתנוע תנועה חדה שמאלה. תנועתה תהיה ניכרת בעיקר בענייני פנים וכלכלה, אבל גם בענייני חוץ. מדוע צריך לזהות את האינטרסים הבטחוניים של ישראל עם נשיא השנוא במידה כזאת על חצי תושבי ארצו? [...]

"אייפאק מזמינה את כל חברי הקונגרס. בין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות יש שישה סנאטורים. רק אחת מהן הגיעה. בעלי הסיכויים הגדולים ביותר החליטו להדיר את רגליהם בעקבות קריאה של קבוצת פעילים שמאלית רדיקלית, Move On (במימון ג'ורג' סורוס), להחרים את אייפאק. הדהימה היענותם לקריאה. לא נראה כדבר הזה מאז עלתה אייפאק לגדולה, לפני 35 שנה. זה אומר, בפשטות, שאנשים שאפתניים מאוד הגיעו למסקנה שהפגנת ידידות פומבית לממשלתה הימנית של ישראל תסב להם יותר נזק אלקטורלי מאשר תועלת. ההתפתחות הזו מצדיקה דאגה".

עושים לביתם

מוסף "מעריב" מציע היום שלל עמודים פרסומיים, כולל צ'ופר מיוחד: מוסף המוקדש כביכול לנכים ומוגבלים ומשמש כפלטפורמה לקידום מנכ"ל בנק הפועלים, אריק פינטו.

ענייני תקשורת

תחנת חיפה אינה עונה. בחיפה, נראה שראשת העיר עינת קליש-רותם ממשיכה להחרים את התקשורת. "מאחר וקליש אינה נוהגת להשיב לבקשותינו, הבקשה הוגשה לממונה על העמדת מידע לציבור בהתאם לחוק חופש המידע, באמצעות משרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות חיפה" בנוגע לדרישת העיתון מקליש-רותם שתציג את יומן הפגישות שלה (אגב, הכותרת השנייה בגודלה בשער נראית כמו תעמולת בחירות בשירות יו"ר כולנו, משה כחלון).

הבעיה האמיתית. ב"דה-מרקר" מראיינים רפאלה גויכמן ורותם שטרקמן את גורו האינטרנט יוחאי בנקלר. פייסבוק "יכולה ליהפך למשהו שבאמת יהרוס את הדמוקרטיה בעשור הקרוב, אבל הבעיה הבסיסית נמצאת יותר בתרבות הפוליטית ובחברה. הרשת היא יותר מראה שמשקפת מה קורה מאשר גורם מסובב. מבחינה זאת, הקבוצה שבעיני יכולה לעשות את העבודה הכי חשובה היא דווקא העיתונות המקצועית", הוא אומר.

פרשות שחיתות של הון-שלטון-עיתון כמו "תיק 4000" ו"תיק 2000" מגלמות "סכנה גדולה ועמוקה יותר מאשר ילדים מקדונים", קובע בנקלר. "שחיתות בסיסית במערכת התקשורת המקצועית הרבה יותר חשובה מהצעצועים המבריקים החדשים של פייסבוק, ובזה צריך להשקיע. [...] הבעיה היא בתקשורת. 47% מתומכי טראמפ אמרו בדצמבר 2016 שהם חושבים שיש קשר בין הקמפיין של קלינטון לפדופיליה. זה מופרע וזה לא בא מפייסבוק. [...]

"פה לתקשורת המקצועית יש תפקיד אמיתי: לא צריך לדעת מה סקסי ומה לא, אלא מה לסקר ומה לא, וכשעולים דברים שקריים לכתוב את זה בצורה ברורה – המסר הזה הוא שקרי, נתניהו אמר כך וכך בצורה כנראה שקרית, ואז לתת את הסיבות ואת המקורות.

"אחת הבעיות היא שלעיתונאים קשה להיתפס כלא-אובייקטיבים, וזה מונע מהם לתאר שקר שפוליטיקאי אמר. מצאנו גם שבמדיית הימין אין בדיקת עובדות. הם מיישרים קו עם המסרים של המפלגה, ופוליטיקאים שמשקרים אבל מתאימים לאידיאולוגיה שלהם – לא תוקפים אותם. דווקא את אלה שמתעקשים על עובדות – תוקפים". אה, וגם: "התמריצים בימין ובשמאל שונים. לכן שיעור השקרים בימין גדול יותר".

בקרהו וחשדהו. עינב שיף מקודם היום לטור הראשי בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", וקובע משם כי התקשורת חייבת להפסיק לשתף פעולה עם המתקשרים והידעונים למיניהם שמציפים את המסך. אותו מוסף בדיוק העניק לא פחות מארבעה עמודים לכתבת קידום מכירות לסדרת טלוויזיה על... מתקשרים. שיף לא מכחד, וכותב על "הביקורתיות והחשדנות שבה יש להסתכל על הנושא, כפי שעשה נבו זיו בעיתון זה". כך יכולים עורכי "ידיעות אחרונות" לרחוץ בניקיון כפיהם: הנה, גם טבלנו בסחי וגם סתמנו את האף.

כותרת אחת ליום. "שום דבר לא הכין אותה לשערורייה שנחתה עליה כשאביה הואשם בפגיעה מינית במעריצותיה" (מתוך הכותרת הראשית של שער "7 לילות").

אפולוגטיקה. עדי עוז, עורכת מגזין הנשים "את", מספקת בדבר העורכת של הגיליון התנצלות פתלתלה על הכתבה הראשית שלו: "שיחה" של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו עם יועצת האופנה שלה. הממהרים מוזמנים לדלג אל התקציר המצורף לאחר הציטוט.

שרה נתניהו היא האשה הכי מסקרנת כרגע בישראל. היא האשה שמעוררת את הרגשות העזים ביותר בקרב הישראלים, בין אם אלו רגשות שנאה, כעס ובוז ובין אם מדובר ברגשות אהבה, חמלה והזדהות. נדמה לנו שזו האשה שהציבור הישראלי הכי סקרן לחדור את השריון שבו היא מקיפה את עצמה ולנסות להציץ אל נבכי נפשה ואישיותה. זו הסיבה שבחרנו להביא שיחה איתה ככתבת שער במהדורה היוצאת ימים ספורים לפני הבחירות.

חשוב להבין: הטקסט הזה אינו ראיון עיתונאי. גם השיחה וגם ההפקה נוהלו על-ידי סנדרה רינגלר, המועסקת על-ידי שרה נתניהו בחמש השנים האחרונות כסטייליסטית האישית שלה. כפי ששתיהן מעידות, במהלך העבודה נוצרו ביניהן יחסי חברות וקרבה. מדובר, אם כך, על יחסי חברות וגם יחסי מרות.

כל בר דעת מבין שאין דבר בשיחה ובהפקה שנעשו בלי הסכמתה ואישורה של המרואיינת. זה לא המצב בראיון עיתונאי רגיל, אבל שרה נתניהו לא מאפשרת לתקשורת ראיונות רגילים. היינו מעדיפות לשלוח כתבת שלנו שתעמת את נתניהו עם השאלות שמעסיקות את הציבור הישראלי, אך לזה נתניהו לא הסכימה. היא הסכימה לשתף פעולה רק עם חברתה הקרובה.

כבר שנים שראש הממשלה ורעייתו לא מתראיינים לתקשורת, לא עונים לשאלות עיתונאים במסיבות עיתונאים ומתראיינים רק בראיונות שמספקים להם מידה רבה של שליטה. הראיון שנתן בנימין נתניהו לקרן מרציאנו לאחרונה בחדשות 12 היה היוצא מן הכלל שהדגיש עד כמה מדובר באירוע נדיר במחוזותינו.

במציאות הנוכחית, ההתנהלות הזו מאומצת על-ידי עוד ועוד פוליטיקאים. כך למשל בחר בני גנץ לפתוח את הקמפיין התקשורתי שלו לא בראיון עם כתב פוליטי מנוסה אלא בשיחה עם שלמה ארצי וחנוך דאום במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות', ואת הראיונות הטלוויזיונים הראשונים שלו לערוצים 11, 12 ו-13 נתן גנץ לתקשורת בתנאים הנוחים לו: ללא כתבים פוליטים, בראיון מוקלט מראש באולפן שלו.

היינו שמחות לפעול במציאות שבה פוליטיקאים מתנהלים אחרת ומשתפים פעולה באופן מלא עם התקשורת, עונים על שאלות קשות של עיתונאים ונותנים דין וחשבון מלא לאזרחים. בנסיבות הקיימות בחרנו להישאר במשחק, גם אם הוא לא מתנהל לרוחנו, ולקיים את השיחה עם נתניהו למרות שאינה ראיון עיתונאי קלאסי. התוצאה שהתקבלה היא הצצה אל הלך הרוח של האשה המושמצת והמרתקת במדינה, אל האופן שבו היא רואה את עצמה, את המותג שרה נתניהו, את הפוסטר שהיא רוצה להציג לציבור".

והנה תקציר דבריה של עורכת "את": אנו חיות בזמנים ציניים. הפוליטיקאים הבינו שהכי טוב זה לשתוק, ולעשות דילים מאחורי הקלעים עם המו"לים ועוזריהם כדי לקבל ראיונות יחצניים מהמקפצה. העיתונאים כבר מזמן איבדו את הבושה, אי שם בין החתימה על כתבות תוכן שיווקי להתגייסות למשימות קידום מכירות. אז שאנחנו נישאר מאחור?

האמת היא כמובן שהביקורת על עוז מעט מגוחכת. "את" מעולם לא היה ולא התיימר להיות יותר ממוצר בידורי לחדרי המתנה. מגזיני הכרומו למיניהם, העצמאיים ואלו המצורפים לעיתונים – מ"גלובס" ועד "הארץ" – הם כמעט בהגדרה מסלקה לראיונות קד"מ וכתבות תן וקח. כמו שעוז רומזת, הבעיה של הדמוקרטיה היא לא הראיון של שרה ב"את", אלא הראיונות של בעלה והקולגות שלו בעיתונות ה"רצינית".

היעדר ציפיות. "את העלבון של יונית לוי אפשר היה לראות ביום שני. בראיון ההוא עם בני גנץ [...] בניסיון שלה לשפד אותו, להביך אותו, לבלבל אותו, לשוות לעצמה ארומה בולדוגית, כלומר עיתונאית", כותב אלון עידן בטורו הפותח את "מוסף הארץ". "אבל לא, הסיפור של הראיון עם גנץ הוא לא גנץ, אלא יונית לוי. ובמידה מסוימת גם לא יונית לוי, אלא קרן מרציאנו. מרציאנו הפילה חללים בשבת בערב. זה לא נתניהו שנותר חבול על המזרן, אלה היו דווקא הקולגות: דנה ויס, יונית לוי, דני קושמרו, רינה מצליח, טלי מורנו – האנסמבל החדשותי המלוטש של הערוצים המסחריים.

"המכה שהנחיתה עליהם קשורה לעובדה שמרציאנו לא עשתה דבר יוצא דופן, אלא את המובן מאליו: באה מוכנה, למדה את החומר, שאלה שאלות קשות, התעכבה על תשובות פרומות, הבהירה אזורים עמומים, חידדה תגובות דו-משמעיות, דילגה על יחסי-ציבור עצמיים, לא התבטלה, לא השפילה. התרועות שנשמעו בעקבות הראיון כאבו ליתר המגישים כי הן היוו ראיה למחדל מתמשך שלפתע בא על תיקונו. יש רגעים נדירים כאלו: שהמציאות הרדודה שנראית מובנת מאליה מתבררת לפתע כלא הכרחית.

"הרי מרציאנו לא שאלה דבר שלא היה ידוע לכל מי שקורא עיתון. במידה מסוימת היא אפילו איפשרה לנתניהו לדלג מעל משוכות מסוימות (בעזרתו האדיבה של עמית 'אתה מתחרט על מה שעשית לגילת בנט' סגל). כך שאת ההתפעלות מ'השליטה שלה בפרטים' צריך להבין כביקורת על היעדר שליטה בפרטים של מראיינים אחרים; גם את ההתלהבות מכך ש'הוציאה' מנתניהו הודאה על מכירת הצוללות למצרים צריך להבין כעדות להיעדר ציפיות מעיתונאי שיעשה עבודה עיתונאית בסיסית".

כך עושות כולן. באותו מוסף משוחח ניר גונטז' במדורו "ניר גונטז' על הקו" עם דליה מזור, שמקריינת סרטוני תעמולה לחברת הגז והנפט נובל-אנרג'י. מזור מוסרת כי אין להאשים אותה בדבר, כי גם קובי מידן עושה פרסומות. גונטז' משיב כי מידן מסרב להתראיין ושואל אם יש לה ביקורת על מתווה הגז. "ברור שיש לי ביקורת", עונה מזור, "פה פחות חושבים על האזרח הקטן ויותר על טובתם של הטייקונים. אני באה מהמקום הזה, גם בהשקפה הכלכלית שלי, אבל עבודה זו עבודה".