מחאה
"משה כחלון נמצא בלחץ אדיר", כותב גיא רולניק בטור הפותח ב"דה-מרקר", "פרץ הראיונות של שר האוצר וההודעות שיצאו ממשרדו בימים האחרונים מבהירים היטב כמה אפקטיבית היא מחאה חברתית, ולו הקטנה ביותר. מאות אנשים שיוצאים לרחובות כשהם לובשים אפודים זוהרים וכמה עיתונאים עקשנים מייצרים הרתעה יוצאת דופן כאשר הבחירות בפתח".
ב"ידיעות אחרונות" אין זכר למחאה בעמודי החדשות. ב"ממון" קורא רועי ברגמן למוחים לא למחות על מחירי מוצרי המזון אלא על המיסוי על הדלק – כמו המוחים בצרפת. המלצה שבעלי התאגידים בישראל ודאי ישמחו להצטרף אליה. אפשר גם אחרת: ב"מעריב" מקדישים ידיעה להפגנה הצפויה בשבת – למרות שלעיתון יש שיתופי פעולה מסחריים עם תאגידי המזון הגדולים (תוכן שיווקי של תנובה ואסם מתפרסם באותו גיליון). ייתכן כמובן שלמו"ל אלי עזור יש אינטרס משלו בקידומה של המחאה.
גם ב"ישראל היום" אין כמובן אזכור למחאה או למוחים – גם לא לעליית מחירים (בישראל. כן מתפרסמת ידיעה על עליית מחירים צפויה בארצות-הברית). לא שנתניהו יכול להיות רגוע. "ישראל היום" עבורו הוא כבר לא "כיפת ברזל" אלא יותר טיל "פטריוט". הפרשן הפוליטי של העיתון, מתי טוכפלד, כותב בטורו במוסף השבועי באהדה על מחאה אחרת – זו שמגיעה מימין. אם יש מחאה שמטרידה את נתניהו יותר מזו שעוסקת בכשלונותיו הכלכליים, הרי היא זו שעוסקת בכשלונותיו הבטחוניים. הראשונה ניתנת לטיפול על-ידי מסך העשן של ימין/שמאל, השנייה לא.
טוכפלד מראיין את ראש מועצת שומרון יוסי דגן ("לא נפסיק את המחאה") ואת השרים אקוניס ואלקין, שמסבירים כי ימשיכו לתמוך בה וכי לגיטימי ששרי ממשלה ישתתפו במחאה נגד הממשלה (מה שהופך אותה באופן אוטומטי למחאה נגד ראש הממשלה).
אגב, יהיו מי שיזכרו את שמו של יוסי דגן מהעבר הלא רחוק. גם אז הוביל הפגנות נגד הממשלה, אלא שמי שחיבק אותו אז היה "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" תהו אז אם לדגן יש דיל מושחת עם מוזס. מצחיק, הא?
הספינה
סיקור המחאה הוא כמובן פרט בתמונה גדולה יותר. חשיפת "תיק 2000", ועוד לפניה תוצאות בחירות 2015 (ושיחות "תיק 2000" עצמן), הביאו לשינוי איטי אך יציב בעמדות הקרב שתפסו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שני הפרסומים האינטרסנטיים המתחזים לעיתונים יומיים. בעוד ב"ישראל היום" התחילו לנטות חסד גם לקנדידטים אחרים שאבו להיות מושאי פטרונות של משפחת אדלסון, ב"ידיעות אחרונות" התחילו לשבור ימינה, לחזר אחרי הקהל שאיבדו בשל ההתכתשות הארוכה עם ביבי – וגם להתקרב לנתניהו עצמו (או עצמם).
על המהלכים הללו ניתן לקרוא בהרחבה בטור שפרסמנו היום. סימנים לכך שהספינה ממשיכה להסתובב אפשר למצוא ב"ממון", שם מתפרסמת ביקורת ברורה על שר התחבורה ישראל כץ (כץ כמעט לא מתבטא בנושאי תחבורה, בורח כשמתגלים כשלונות ומחדלים, מגלגל אחריות למטה), בליווי תמונה ברורה לא פחות, זאת אחרי תקופה ארוכה שבה כץ היה מהפרחים המוגנים בעיתון.
השר ישראל כץ סופג ביקורת ב"ידיעות אחרונות", היום
גם הטור של נחום ברנע בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" – במקום ב"מוסף לשבת", ליד הרכש החדש עמית סגל – נראה נטע זר: הגיגים על טראמפ בין ידיעות על צפיפות בבתי-חולים. האם נתניהו טעה באופן שבו טיפל במדיניות החוץ בהקשר של סוריה, שואל ברנע, ועונה בשלילה: "אם חטא במשהו, הוא חטא בחנופת יתר לטראמפ ולפוטין וביטחון יתר ביכולת שלו לנהל אותם. הרטוריקה היא הבעיה, לא המהות". מה לעשות שבכל הנוגע לתקשורת, הרטוריקה מהותית למדי.
מערכת הבריאות
"לוּ רק היה לה זמן להקשיב לי ולא היתה צריכה לרוץ לחולים האחרים, הייתי מספר ששעות קראתי לאחות שתגיע, לעזור לי ללכת לשירותים", כותב איתן חי-עם בטור במדור הדעות של "הארץ", "אבל גם אני מבין, שכשיש שלוש אחיות במחלקה עם 50 חולים, אין סיכוי שיגיעו לעזור לך. ולכן אספתי את כל כוחותי וירדתי אתמול מהמיטה והלכתי לכיוון השירותים.
"לדיירי המסדרון יש תא שירותים אחד, בקצה המרוחק של המחלקה. ירדתי לאט-לאט מהמיטה וגררתי את עצמי לכיוון השירותים. [...] אך לבסוף נכנעתי, ובאמצע המסדרון יצרתי שלולית גדולה. האחיות החזירו אותי למיטה. סגרו את הפרגוד, שספק מסתיר מעיני העוברים במסדרון את אשר קורה, הפשיטו אותי ממכנסי הרטובים והלבישו אותי בטיטול. האחות ליטפה ברוך את ראשי, ורצה לחולה הזקוק לעזרתה.
"ימי ספורים. לא כך חשבתי שאסיים את חיי. מהאבא והסבא הגאה, הנקי והמכובד, שלחם במלחמות ישראל, לימד דורות של תלמידים, הפכתי לנטול כבוד זרוק במסדרון, ללא שם, ללא זהות, לא מגולח, מדיף ריח רע ועם טיטול ששעות לא החליפו אותו. לא כך אני רוצה שתזכרו אותי. הניחו לי לנפשי, אל תבואו לבקרני. היו שלום. באהבה, הזקן במסדרון, ליד 'החדר המוגבר'".
"ד"ר חי-עם היה מנכ"ל משרד הבריאות, מנהל המרכז הרפואי סורוקה ומנכ"ל רשת אסותא", נכתב בחתימת הטור.
שקרי הגז
נחמיה שטרסלר ממשיך לשרת את אנשי העסקים השולטים בתאגידים המחזיקים בחברות ששולטות במאגרי הגז הטבעי שלחופי ישראל, גם אם הטור שהוא מפרסם היום במדור הדעות של "הארץ" מחופף ומשדר עייפות. שטרסלר חוזר על ההטעיה בדבר מחיר הגז, ומצליח לטעות אפילו באופן שבו הוא מגיש את ההטעיה: "אחד הטיעונים הכי הזויים שנשמעים עכשיו הוא שעלות הגז היא 40 סנט, אך הוא נמכר ב-6 דולר".
למעשה, עלות יחידת גז היא 30 סנט, והיא נמכרת ב-6.15 דולר. אייל עופר הסביר כאן השבוע מדוע עלות זו כוללת גם את עלויות ההפקה של הגז. באופן מעניין – עופר התייחס לדברים שכתב אמיר פוסטר, מי שהציג עצמו כ"יועץ עצמאי" ורק אחר-כך החל לעבוד באופן גלוי כנציג של איגוד חברת הגז. מעניין אם נמצא בעתיד את שטרסלר חולק משרד עם מישהו כמו פוסטר או נדב פרי.
סוריה
"באבחת חרב, ובעצם במחי ציוץ אחד, שיבש דונלד טראמפ את כל תוכניות יועציו והגנרלים שלו", כותב עמוס הראל בטור שתחילתו מתפרסמת בעמוד השער של "הארץ". "כבר חודשים ארוכים הסבירו כולם – משר ההגנה ג'יימס מאטיס (שהודיע הלילה על התפטרותו) ועד היועץ לביטחון לאומי (השלישי בפחות משנתיים) ג'ון בולטון – עד כמה חשובה הנוכחות האמריקאית בסוריה, לבלימת ההתפשטות האיראנית, לריסון ההשפעה הרוסית במזרח התיכון ולביצור מעמדה הבינלאומי של ארצות-הברית. שלשום משך טראמפ את השטיח מתחת לרגליהם. הדיפלומטים ועובדי הממשל, פסק, יעזבו את סוריה בתוך 24 שעות, החייל האמריקאי האחרון בעוד מאה ימים.
נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: ממשלת אוקראינה)
"מי חכם ויידע מה הוביל להחלטת טראמפ. האם היה זה משהו שראה בטלוויזיה, ברשת פוקס שבצפייה בשידוריה הוא מעביר חלק לא מבוטל מזמנו? אולי רצה להסיט במהירות את הדיון התקשורתי לתחום אחר, לאחר עוד שבוע קטסטרופלי שבו נראה כי הטבעת סביבו הולכת ומתהדקת. או שמא נזכר בהבטחת הבחירות שלו, להחזיר את אמריקה לגדולתה גם באמצעות צמצום השקעותיה במלחמות הרחק מגבולה?
"מבחינת ישראל, יש כאן מסקנה מיידית ולקח ארוך טווח. המסקנה המיידית היא שהשאיפה להרחקת הכוחות האיראניים והמיליציות השיעיות מסוריה אינה קרובה למימוש. רוסיה מכרה לישראל הבטחות סרק, ההולכות ומתפוגגות כעבור חצי שנה – וארצות-הברית אינה להוטה לעזור. ואף שצה"ל רשם הצלחה מרשימה בסדרת העימותים עם משמרות המהפכה האיראניים בסוריה באביב האחרון, אין זה אומר שטהרן ויתרה על תוכניותיה. הלקח לטווח הארוך הוא שטראמפ, במצבו, הופך למשענת קנה רצוץ [....] האיש נתון בצרות כה גדולות ומתנהל באופן כה תזזיתי, עד שממשלת נתניהו אינה יכולה להיות בטוחה בתמיכתו לאורך זמן".
בטחוניסטים
גם השבוע הכותרות הראשיות של העיתונים החרדים מוקדשים לענייני ביטחון: "החלה השמדת המנהרות" ב"יתד נאמן" (הכותרת שמתחת לראשית עוסקת בפיגוע טרור); "כוננות בצפון: הצבא החל בנטרול המנהרות בשיטה חדשנית שאמורה להיחשף הבוקר" ב"המודיע" (וכותרת נוספת שעוסקת בניסיון פיגוע); "החלה אטימת מנהרות הטרור של חיזבאללה" ב"הפלס" (ויש כותרת על הטרור העולמי); "נתניהו דחה הצעה להוצאת האיראנים מסוריה תמורת הקפאת הסנקציות" ב"המבשר" (ויש עוד כותרת על המנהרות).
כיצד זה שעיתונים המכוונים לקהל שבאופן אידיאולוגי כמעט ואינו לוקח חלק פעיל בסיפור הבטחוני הישראלי, עיתונים המטיפים במאמרי המערכת שלהם לקידוש הרוח על החומר, מעלים לראש סדר היום באופן עקבי ותדיר דווקא את החדשות הבטחוניות? אפשר לנחש כמה תשובות לכך. אחת מהן קשורה לאופיים של אותם עיתונים, בטאוני תעמולה המגויסים לאינטרסים של העסקנים הפוליטיים המפעילים אותם. ואין כמו איומים בטחוניים כדי להניס מלבם של הקוראים מחשבות באשר לתחומי החיים המשמעותיים יותר (כמעט כולם, בעצם), ולאופן שבו נבחרי הציבור יכולים לשפר אותם.
עושים לביתם
במוסף סיכום השנה של "גלובס" מציגים עמוד תוכן ברוח הזמן: חציו מפנה ל"תוכן", וחציו ל"תוכן שיווקי". עם זאת, היה נדרש לסמן גם את הכתבות הפרסומיות עצמן בגילוי נאות שלפיו מדובר בפרסומת, ולא לסמוך רק על הקוראים שנוהגים לקרוא עיתון מתחילתו ועד סופו – כולל עמוד התוכן.
ב"ידיעות אחרונות" נמשך התוכן השיווקי לבנק הפועלים ("ממון") ולתעשייה האווירית (עמודי החדשות, נעה חסלוביצר). מוסף "מסלול" מצורף למנויים היום בנוסף לאמצע השבוע, אולי משום שחצי מהגיליון הוא במימון רשות הטבע והגנים (ובסופי שבוע תפוצת העיתון גדולה באופן ניכר). ב"מעריב", כרגיל משווים ומעלים עם עמודי פרסום סמוי לתנובה, אסם וחברה מסחרית מתחום הרפואה (יפעת קונפינו-לוי).
ב"המודיע" ממשיך הפרסום הסמוי לקופת החולים מכבי (הפעם מבשרת כתבה לא חתומה כי "הנהלת מכבי ירושלים קיבלה ברכה ותמיכה נלהבת של גדולי תורה על הובלת שירותי הרפואה והבריאות בעיר"). בהמשך העיתון מתפרסמות ידיעות לא חתומות המקדמות את ענייניהן של קופות החולים מאוחדת ולאומית – ושוב מכבי. ויש גם פרסום סמוי למאכלים מזיקים לבריאות: לחטיף של אסם ("משפחת ביסלי מתרחבת") ולמרגרינה ("מאות נשים הופתעו בקניות לקראת שבת, כאשר הן קיבלו את המרגרינה של שמרית ללא שומן מוקשה"!). כן, יש עוד אנשים שמשתמשים במרגרינה.
"ביסלי" ב"המודיע" ו"הפלס"
אגב, גם ב"הפלס" המתחרה מופיעה ידיעה על ביסלי, מלווה בתמונה של אריזת החטיף: "בעקבות תביעה ייצוגית: אסם תשנה את הכיתוב על אריזת חטיף. בנוסף תיאלץ חברת אסם להעניק תרומה של מוצריה בסך 40,000 שקלים לעמותה המסייעת לנזקקים". האם בחברת אסם קנו תוכן שיווקי ב"המודיע" כדי למנוע פרסום לא מחמיא לחברה, וב"הפלס" פרסמו ידיעה מביכה כדי לאותת לאסם שגם הם רוצים תוכן שיווקי, או שביסלי הוא פשוט אייטם לוהט במגזר?
זו לא הסטטיסטיקה, טמבל
סבר פלוצקר (צילום מסך)
"המבנה הכלכלי-פוליטי-חברתי שעליו גדלנו מאז מלחמת העולם השנייה מתפרק", מצטטת שני מוזס את מנהל קרנות הגידור אבי טיומקין במוסף "שוק ההון" של "גלובס". טיומקין "צופה כי המשק האמריקאי והכלכלה העולמית צועדים לקראת מיתון. 'אנחנו נמצאים בעולם מתפרק, כל הסדר החברתי-כלכלי שהכרנו מתפרק – ולא בעוד חמש עשרה או עשרים שנה, אלא עכשיו'". עוד הוא מוסיף כי "הסטטיסטיקות מטעות ביודעין".
בטורו הקבוע ב"ממון" מביע גם הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, אזהרה ברוח דומה, גם אם מתונה יותר, כלפי ההסתמכות על נתונים סטטיסטיים, וקורא להעלות את תקציבה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הוא מקצה לכך את חלקו האחרון של הטור. את פתיחתו הוא מקדיש לעוד מכתם המיועד להשקיט את נפש הקוראים ולהסביר להם כי מצבנו מעולם לא היה טוב יותר – כפי שמעידים הנתונים הסטטיסטיים.
ענייני תקשורת
צנזורה. אדם רז כותב ב"מוסף הארץ" על שני מסמכים שנעלמו מתיק בארכיון המדינה. הראשון מפרט תוכנית של דוד בן-גוריון לעקירה וגירוש של ערבים (נוצרים, דרוזים וצ'רקסים), והשני מתאר הוצאות להורג וביזה של חיילי צה"ל באוכלוסייה הערבית. "מדוע מסמכים מימי הקמת המדינה מצונזרים בפתאומיות, אחרי שהיו פתוחים לעיון הציבור במשך עשרות שנים? קשה לקבל על כך תשובה", כותב רז.
"נציגי המדינה האמונים על פרסום תיעוד היסטורי, אינם מבחינים לעתים בין הגבלה נחוצה על תיעוד הפוגע בביטחון המדינה, ובין הגבלה מיותרת על תיעוד שעלול להביך אותה. אכן, העובדה שבן-גוריון שקל לגרש אלפי תושבים ערבים אינה מחמיאה במיוחד, אך חשיפת תיעוד היסטורי איננה צריכה להיות נתונה לשיקולים אסתטיים. אסור לה להפוך לפריבילגיה במשטר דמוקרטי, ואסור לה להיות נתונה לשיקולים בלתי ענייניים".
ראש הממשלה דוד בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות של מדינת ישראל במוזיאון תל-אביב, בשדרות רוטשילד, 5.14.1948 (צילום: לע"מ)
רגע של עברית. צפי סער מקדישה את טורה הפמיניסטי במוסף "גלריה" של "הארץ" לענייני מגדר ושפה. היא מראיינת את ד"ר סמדר כהן, בלשנית: "היא סבורה שאכן יש בעייתיות בכך שיש בעברית העדפה לצורת הזכר הנחשבת ניטרלית – 'בעיקר על הרקע החברתי; עד שלא החלה המחאה החברתית של מי-טו, זה לא היה כל-כך מורגש וסוחף', היא אומרת – אבל שיש גם שימוש בהתעוררות החברתית הזאת לצרכים פופוליסטיים. 'השימוש המסורבל בצורת הרבים.ות הוא חריג מאוד לעברית', היא אומרת, 'ואולי גם לא לגמרי נחוץ'.
"[...] היא מסבירה כי ממחקר העברית הספונטנית המדוברת בישראל, שבו היא עוסקת זה שנים, עולה ש'הדוברים בישראל משתמשים בצורת הזכר – הסתמית, הניטרלית, למעשה – גם במקומות שהיינו מצפים לנקבה. למשל – יהיה לי חתונה נהדרת, שומעים שאתם נהנות, הם אמרו שהם הולכות לקניות בערב ועוד ועוד. בפרפרזה על פרויד – לעתים סיגר הוא רק סיגר. לעתים צורות ניטרליות הן רק ניטרליות. הן לא זכר במסווה. לעתים השפה מובילה אותנו לשם, מסיבות פרקטיות ונוחות של הפקה'".
משטרת ה-PC. באותו מוסף, בטור המזרחי העוקב, מקיימת אינס אליאס דיון מלומד בדמותה התקשורתית של אופירה אסייג. בשם התקינות הפוליטית יש מי שמסתיר בפלפולי שיח של תדמיות וייצוג את העובדה כי מדובר במי שהקריירה העיתונאית שלה בנויה על ציניות, וולגריות ופוגענות. יש גם מי שמסבירה: הכל פייק. אפשר היה להסתפק בכך.
משטרת השמרנות. בטורו במוסף "אתנחתא" של "בשבע" יוצא ידידיה מאיר (בעלה של סיון רהב-מאיר) נגד הסיקור החדשותי של מותם של רונה רמון ויגאל בשן, ושל חתונתם של קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק. סיקור נכון של האירועים הללו, לפי מאיר, היה צריך לכלול ביקורת על החלטתה של רמון לשרוף את גופתה ("ומתי הנושא הזה עלה לסדר היום? בדיוק בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. היום שבו עם ישראל זוכר ומתאבל על אלפי היהודים שהפכו למרבה הזוועה לאפר, ולא זכו לקבר ישראל [...] אין, זה הטרנד הבא, צנצנת אפר בסלון"), ביקורת על החלטתו של בשן להתאבד ("רצח הוא רצח הוא רצח") וביקורת על החלטתה של פיק להינשא למי שאינו יהודי ("התבוללות זה רע. זה אסור. זו עבירה").
ידידיה מאיר נואם בכנס ירושלים של העיתון "בשבע", 13.2.2017 (צילום: יונתן זינדל)
בחזרה למנדט. בן כספית מזכיר ב"מעריב" שוב את סיפור החיילים הבריטים של נתניהו. אורן פרסיקו סיכם כאן בעבר את העובדות הידועות מאחורי הטענה שלפיה נתניהו המציא זכרון ילדות (בראיון לגדי בלום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"). סיכומם של דברים: ככל הנראה מדובר בטעות של המראיין, אבל אי-אפשר להיות בטוחים במאה אחוז משום שמי שהיו יכולים לחשוף את הסיפור במלואו ביכרו למלא פיהם מים. בכל מקרה, לכספית כל העניין הזה לא מפריע. ככה הוא זוכר את הדברים וזהו.
כתב צבאי. עמוס הראל כותב במוסף "ספרים" על ספרו של רון בן-ישי – ועל כך שבן-ישי עובד כעת על החלק השני, שיתרכז בעבודתו ככתב צבאי בישראל. "מסעות בן-ישי, על פני 43 שנה ואי אילו יבשות, נקראים כמעט כמדריך מקצועי לעולם שבעצמו הולך ונעלם. התקשורת, בוודאי העיתונות הכתובה, מקצצת במשאבים ומצמצמת את הזמן וההיקף של הכיסוי שהיא מוכנה להקדיש לסכסוכים מדממים במקומות מרוחקים", הוא כותב.
"אפשר לנחש שיהיו קוראים צעירים שכושר התיאור היפה של בן-ישי ילהיב את דמיונם ואולי אפילו ידרבן אותם לבחירה מקצועית מרחיקת לכת. בפועל, יש מעט מאוד עיתונאים ישראלים הממשיכים בדרכו. למעט איתי אנגל, שצעיר ממנו בשני עשורים וחצי ובן-ישי מעריך ומחבב אותו מאוד, נראה שאין לו יורשים של ממש. נדמה – וזו אבחנה שלי, לא שלו – כי כמה מן המדווחים כיום ממשברים במדינות מרוחקות הם במהותם בעיקר חובבי הזדמנויות לצילום עצמי, שהבנתם מוגבלת משהו ויכולת התנועה שלהם מסתמכת בעיקר על נגישותו של דרכון זר".
היסטריה. ב"מוסף הארץ" כותב אלון עידן שהורדת התוכנית "לונדון את קירשנבאום" מעל מסך הטלוויזיה היא הקדמה להשמדתם בישראל של האנשים הרציונלים, התרבותיים ושוחרי האיכות. עידן לא מפרט לגבי האמצעים שבהם ציבורים אלו "יועלמו" או "יוכחדו", והאם תהיה זו הכחדה סימבולית או שוב פעם הסיפור ההוא עם מחנות הריכוז וההשמדה.
היסטוריה. בדרך כלל קורבנות מדורו של ניר גונטז' ב"מוסף הארץ" הם אלו שהיו רוצים שהשיחה תסתיים במהירות האפשרית – וגונטז' נבחן ביכולתו להחזיק אותם על הקו בזמן שהוא מטיח בהם תפיסת מציאות שאינה מתיישבת עם התדמית הכוזבת שהם מנסים להציג לעולם. במדור השבוע מבקש גונטז' מירון זליכה שיסיים כבר את השיחה משום שקשה לו להתמודד עם התמונה שהוא מתאר ("טוב. עצור, די, ייאשת אותי. אני חולה, עם חום. וכל זה לא טוב לי". "אתה התקשרת אלי!").
בעולמו של מוזס. שרי מקובר-בליקוב מזכירה בראיון עם השופט בדימוס יעקב טירקל במוסף "7 ימים" את "התחקיר העיתונאי" שסיכל את מינויו של גלנט לרמטכ"ל – אך שוכחת לכתוב היכן פורסם: על-ידי קלמן ליבסקינד ב"מעריב".