רעל

באוויר, בים, ביבשה – בכל מקום, מוסבר הבוקר לקוראי העיתונים, אפשר למצוא היום לוחמים ממין מפתיע: נקבה. בתיאום מופתי, שני הטבלואידים הנפוצים בישראל מדווחים על שלל נשים שסיימו אי אילו מסלולים וכעת יקבלו אי אילו תפקידים בצבא ההגנה לישראל. ב"ידיעות אחרונות" מעניקים להן כותרת ראשית ("הכוח הנשי"), שבה נמסר כי ארבע נשים שסיימו קורס מפקדי טנקים "עשו היסטוריה". תצלומיהן המחויכים נדפסים בעמוד 2, ומעליהם משובץ תצלום של ארבעתן יחד מטפלות בטנק. בידיעה אחרת מדווחים בהתרגשות ("מלכות השמיים") על שלוש טייסות חדשות.

עורכי "ידיעות אחרונות" מדפיסים בעיתון שלל קלישאות שימחישו עד כמה מיוחד המאורע: "היתרון האיכותי של צה"ל", "כבשו עוד יעד", "בחוד החנית" וכיוצא באלו סופרלטיבים. ב"ישראל היום" שכחו לרגע את היומרה לשמש אלטרנטיבה לתשקורת של תשלובת מוזס והסמול, ושיכפלו את האג'נדה: "הנשים בצה"ל מגינות על מדינת ישראל בים, באוויר וביבשה", מוסבר לקוראי החינמון, שמתבשרים גם הם שארבע הטנקיסטיות עשו היסטוריה.

מי שיצלח את הכותרות הבומבסטיות יוכל להיחשף למסר החוזר על עצמו מפי הלוחמות עצמן: היה שווה. "המוטיבציה שלי גבוהה כי עשיתי עלייה כדי לשרת בצה"ל ובחרתי בקרבי", אומרת אחת מהן, שמצוטטת בשני העיתונים. "זכיתי לשירות משמעותי ומעניין שלא כל אחד זוכה בו", מוסרת אחת אחרת. ליתר ביטחון מובאים בשני העיתונים גם דבריו של קצין גבר: "לא ויתרנו להן על כלום", הוא מבהיר, "ואם הן יידרשו לכך, הן יפתחו במרדף אחרי חוליית דאע"ש".

צרכני תקשורת שמקפידים לקרוא רק "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עשויים להגיע למסקנה ש"שירות משמעותי" הוא משאת נפשם של רבים, ושגם מי שבעבר נמנע ממנו לעשות זאת – נשים, הומואים, ואפילו מוסלמים – מוכן להיאבק בכל מאודו עבור הזכות לשרת, ומי שהצליחו בכך ניחנו באיכויות אישיות יוצאות דופן. ישנה כמובן גם אפשרות אחרת: בשוק העבודה, למשל, כניסה של אוכלוסיות חדשות לתפקידים שבעבר היו חסומים בפניהן מעידה לא פעם על ירידת קרנן של המשרות הנחשקות.

האם זה גם מה שקורה בצבא? עמוס הראל, ב"הארץ", מספק היום ניתוח שתומך באפשרות הזאת. "אחרי שנים של הכחשה, צה"ל מתמודד עם ירידה במוטיבציה וכרסום אפשרי באמון הציבור", מוסרת כותרת המשנה לכתבתו, שזוכה להפניה בולטת במעלה עמוד השער. "מי שטבע את האמרה הישנה על שלושת סוגי השקרים הקיימים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה – לא נתקל בשקר הרביעי – מצגות שחיברו קציני שלישות", הוא כותב.

לדברי הראל, בחמש השנים האחרונות חלה ירידה של קרוב ל-10% במוטיבציה להתגייס לשירות קרבי, עד כדי כך שביחידות עורפיות יש כיום "עודף של חיילים בתפקידים לא-חיוניים". לירידה במוטיבציה, הוא כותב, מתווספת ירידה ב"איכותם" של החיילים שמתנדבים לקצונה, ו"ישנו קושי גובר להחתים קצינים לשירות קבע נוסף, בייחוד בתפקידים תומכי לחימה".

"ידיעות אחרונות", עמוד 2 (פרט), היום. לחצו להגדלה

"ידיעות אחרונות", עמוד 2 (פרט), היום. לחצו להגדלה

גורם אנונימי שמזוהה כ"קצין בכיר" אומר להראל כך: "אין בעיה למלא את השורות, אבל השאלה היא מי ממלא אותן. מתוך החיילים הפחות טובים יצמחו מפקדים פחות טובים. [...] השיעור הגבוה של חובשי כיפות בקורסי הקצינים הלוחמים, שנע בין 20% ל-40%, משקף את המוטיבציה הגבוהה שלהם, אבל מבטא גם את היעדרותם של מגזרים אחרים. אנחנו לא שולחים לבה"ד 1 את כל האנשים הכי טובים. החטיבות נאלצות להתפשר ולשלוח פחות חיילים עם נתוני האיכות הגבוהים ביותר לקצונה, כי חלק מהאיכותיים לא רוצים לבוא. בפו"ם, במכללה לפיקוד טקטי ובבה"ד 1 נאלצים להתפשר על איכות ולהזיז את הקו האדום. הם פשוט לא מודים בכך".

את הדיווחים המוגזמים של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ניתן אפוא לקרוא גם כניסיון נואש לשנות את המגמה שעולה מכתבתו של הראל באמצעות תיאור של מציאות מדומיינת.

עוד כותרות

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"הארץ" עוסקות באפשרות שרבבות פליטים סורים יברחו אל עבר הגולן, בעקבות התקדמות כוחותיו של בשאר אסד. ב"מעריב" הכותרת הראשית מוקדשת לתרחיש שלפיו הבחירות יוקדמו לאביב 2019, כביכול ביוזמת המפלגות החרדיות. הכתב המדיני של "ישראל היום", אריאל כהנא, מדווח על התקדמות תוכנית השלום של דונלד טראמפ. החדשות הן שהתוכנית ככל הנראה תקועה.

"בתום סבב השיחות במזרח התיכון התרשמו השליחים המיוחדים, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, כי הסיכויים להצלחתה של התוכנית, שעליה עמלו שנה וחצי – הם נמוכים מאוד", כותב כהנא. "על רקע זה תהו השליחים אם יש טעם לפרסם את התוכנית בנסיבות הקיימות", הוא מוסיף, ומטעים: "חרף הקשיים, השליחים ציינו כי הם עדיין מתכוונים להציג את המתווה, אם כי לא ברור מתי".

אמריקה

כל היומונים מדווחים בעמודי השער שלהם על טבח שבוצע בעיר אנאפוליס, מרילנד, במערכת העיתון "קפיטל גאזט". התקרית, שבה נהרגו חמישה מעובדי העיתון, אירעה סמוך למועד הירידה לדפוס כאן בישראל, ולכן הדיווחים עליה קצרים, דלי פרטים והססניים. ב"ידיעות אחרונות", עיתון שמקפיד לנפח ולהצהיב תקריות מחרידות, עושים כמיטב יכולתם ומדפיסים הבוקר את הכותרת הטבלואידית "רצח בחדר החדשות". באופן מעניין, דווקא הכתבים שניצלו מהטבח ומיהרו לדווח על מות עמיתיהם בחרו בכיוון אחר בתכלית.

ב"קפיטל גאזט" הוציאו הבוקר גיליון ששערו נראה כמו תרגיל מורבידי בכתיבה אובייקטיבית: החל מהכותרות האינפורמטיביות ("חמישה נורו למוות ב'קפיטל'; תושב לורל, החשוד בירי, נעצר"), עבור בפסקת הפתיחה שמוסרת ביובש את העובדות המרכזיות, וכלה בפירוט ההרוגים – הקולגות של עשרת העיתונאים שחתומים על הדיווח – שמתוארים כ"עורך מדור הדעות", "עיתונאי ספורט שהפך לעורך המדור המקומי", "עוזרת מכירות" וכן הלאה. בלי "הצעירה שחלמה להיות עיתונאית", "האב השכול שהתחיל חיים חדשים", "הזוועה" או "דם על המקלדת". התוצאה מעוררת תחושה מוזרה.

הבוקר כבר ניתן למצוא באתרי החדשות הרחבה על התקרית, כולל הגילוי שלפיו הרוצח הגיש תביעת דיבה נגד העיתון – שדיווח בלעג על הרשעה קודמת שלו – והפסיד.

שער "The Capital" למחרת הטבח במערכת (לחצו להגדלה)

שער "The Capital" למחרת הטבח במערכת (לחצו להגדלה)

"בבירת ארצות-הברית נמצא הריכוז הגבוה ביותר של בעלי אישיות פסיכופתית", מודיעה כותרת בעמודי החדשות של "הארץ", שמתמצתת ממצאים של מחקר חדש. "הפסיכופתים נוטים לגור בערים גדולות ובוחרים בעיסוקים כמנכ"לים ועורכי-דין", נמסר בכותרת המשנה, "לפי המחקר, נראה שהם אנשים שנמשכים למוקדי כוח". הכתבת שחתומה על הכתבה, טלי קרופקין, מציינת כי אחרי וושינגטון, בירת הפסיכים, מדורגות ניו-יורק וקליפורניה ("מעוזי הליברלים").

מי שיקרא את כל הכתבה ייווכח שפסיכופתים לא נמשכים רק לניהול ולעריכת-דין: מתברר שפסיכופתים רבים עובדים גם כמוכרים, מנתחים, שוטרים, אנשי דת, שפים ואנשי תקשורת, כמובן. ואי-אפשר בלי האזכור המתבקש של טראמפ: "אם מנכ"ל שהוא גם איש מכירות וגם איש תקשורת הופך לפוליטיקאי – הרי לכם כל הקטגוריות בסיכון", מצטטת קרופקין את מורין דאוד מה"ניו-יורק טיימס". לא בטוח שצריך לקבל את הניתוח הזה. אחרי הכל, מי שהשמיע אותו נמצא בעצמו בקבוצת סיכון.

מהנעשה במשק

שרגא ברוש (צילום: יוסי זליגר)

שרגא ברוש (צילום: יוסי זליגר)

רוב העיתונים מדווחים הבוקר על מעצרו (ושחרורו בתנאים מגבילים) של שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, שחשוד יחד עם אחיו בהעלמת מס בהיקף של מיליון וחצי שקל. הסיקור הנרחב ביותר מוגש ב"גלובס", שמקצה לברוש כותרת ראשית ושלושה עמודי חדשות – כולל טור פרשנות ורקע על האיש והחשדות. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מקצים לפרשה ידיעות בינוניות בעמודי החדשות.

"החשדות לשוחד בשיכון-ובינוי, החקירה בארצות-הברית נגד בנק הפועלים, הלחץ מבית להעביר את הפעילות לחו"ל והתמונה שלה שמתנוססת לצד כל ידיעה שלילית על עסקיה. לשרי אריסון נמאס", קובעת כותרת גדולה שמתפרסמת במוסף "G" של "גלובס" (לצדה נדפסת תמונה גדולה של אריסון, כמתבקש). "גורמים בסביבתה של המיליארדרית מעריכים שאחרי מכירת שיכון-ובינוי לפני שבועיים, גם בנק הפועלים נמצא על המדף", נמסר בכותרת המשנה (הדס מגן ושלומית לן).

"פרשה בטחונית כלכלית בתחום הסייבר, שפרטיה אסורים לפרסום, הגיעה אתמול לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב", מדווח יורם ירקוני בידיעה קצרה ועמומה שמתפרסמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". פרטים נוספים על האישומים והמעורבים אינם נמסרים. לדברי ירקוני, ביום חמישי הקרוב צפויה הפרקליטות להתיר את פרסום שמו של הנאשם, לצד כמה מפרטי הפרשה.

פרכה אחת בשבוע

"העיר יפו היא אחת הערים הבודדות שבהן אפשר לטייל ולמצוא את בעלי המלאכה עובדים כאילו אין מכונות בעולם" ("ישראל היום", מתוך כותרת משנה לכתבת תיירות של אילן גטניו).

טרור וממסד

במדור "אני בשיחה" ב"מוסף הארץ" מראיינת השבוע איילת שני את העיתונאי שי גל על סדרת התעודה החדשה שיצר, "המחתרת היהודית". "מה לך ולמחתרת היהודית?", שואלת שני, וגל מספר: "לפני כמה שנים עשיתי שנת לימודים באוניברסיטה במישיגן, נושא המחקר שלי היה האופן שבו זרמים קיצוניים משפיעים על החיים שלנו. כשחזרתי ארצה, עדיין תחת ההשפעה, קראתי את הספר של חגי סגל על המחתרת, והוכיתי בתדהמה. הכרתי את הסיפור, בגדול, אבל אף פעם לא שמתי לב לדמויות – טייס, סמג"ד במילואים, מזכיר גוש אמונים – אלו לא נערי הגבעות. התחלתי להתעסק בזה, וקלטתי שרבים מיוצאי המחתרת מצויים כיום בתפקידי מפתח בציבוריות הישראלית".

בהמשך הראיון הוא חולק אנקדוטה שמדגימה את המגמה: "יעקב פרי מספר איך הוא, כשר, נכנס למשרד של אורי אריאל, ואריאל מציג בפניו את נתן נתנזון, העוזר שלו. פרי אומר לו, 'אתה נראה לי מוכר', ונתנזון משיב: 'כן, אנחנו מכירים ממגרש הרוסים. אני הייתי במחתרת'. אחר-כך הוא גם מנהל את המשא-ומתן הקואליציוני מטעם הבית-היהודי ונושא ונותן עם פרי. זה האיש שמסביר בקור רוח שגם היום הוא היה יוצא לפעולת ראשי הערים".

באופן מפתיע שמן הסתם נובע מהחיבוק שקיבלו הטרוריסטים מהחברה הישראלית ומהשלטונות, הבולטים שבפעילי המחתרת הסכימו להתראיין לסדרה החדשה של גל (לדבריו, חגי סגל, חבר המחתרת וכיום עורך "מקור ראשון", היה דווקא אחד מאלה שסירבו).

נתן נתנזון, איש המחתרת היהודית לשעבר, באחד מדיוני ועדות הכנסת (צילום: מרים אלסטר)

נתן נתנזון, איש המחתרת היהודית לשעבר, באחד מדיוני ועדות הכנסת (צילום: מרים אלסטר)

"אחד הדברים שאנשים לא קולטים לגבי המחתרת היהודית זה עד כמה היא לא דומה לשום דבר שהכרנו", אומר גל. "התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע רחוקה מלהיות איזו גחמה. הם פורצים לבסיס צה"ל וגונבים צפע שריון, שזו תחמושת חירום שתפקידה לפרוץ שדה מוקשים בעת מלחמה. הם גונבים מהצבא כמעט אלף קילו חומר נפץ תקני, מפרקים אותו ל-27 מטענים ומטמינים אותם בבונקרים. [יהודה] עציון שוכר מחסן בירושלים ומחזיק שם תושבות ברזל ומשתיקי קול. הם משקיעים בזה ימים ושבועות של עבודה ותכנון. יש שטוענים שהם לא באמת התכוונו לעשות את זה. אבל מי שלא מתכוון, לא שומר חומרי נפץ במחסנים".

"אחרי שראינו בעינינו את כמויות האמל"ח, את הפעולות ותוצאותיהן ואת הצהרת הכוונות להקים את בית-המקדש, אנחנו רואים אותם בכנסת, וגם נתניהו נמצא שם, כמובן, עולה על הבמה ומצהיר: 'אנחנו אוהבים אתכם'", אומרת המראיינת.

"אני זוכר את הרגע הזה", משיב גל. "בעצם הגעתי אליו כבר בסוף התהליך, אחרי שכבר התחברו לי כל הנקודות בראש. היו שם המון כתבים שסיקרו את האירוע, ואני מסתכל עליהם ואומר לעצמי – הם לא מבינים את ההקשר. הם לא מבינים מה באמת אנחנו רואים כאן. [...] אני מסתכל על עציון שמסתובב שם ויודע בדיוק מה הוא עשה. אני יודע שבחדר ליד יושב נתן נתנזון עם אורי אריאל, ואני רואה את זמביש יוצא ונכנס מלשכת ראש הממשלה, ואת ארדן ואדלשטיין בקהל ונתניהו על הבמה".

התובנה שעמה מסתיים הראיון עגמומית. "אחד הדברים שהבנתי מהבילוי המתמיד הזה ביו"ש הוא עד כמה כל דבר שם הוא פוליטי", אומר גל. "בתי-הספר פוליטיים והישיבות פוליטיות והשיח פוליטי, ויש תחושת חלוציות ושליחות, כי מיישבים את הארץ. לעומת זאת אצלי, בשכונה שלי בהרצליה, כלום לא פוליטי. יש פה שני צדדים במדינה: אחד שמתעסק, לשיטתו, בבניית הארץ ובצביון המדינה, והצד השני שמתעסק, לא יודע מה, באיזה אייפון לקנות.

"את יודעת, אני תמיד הסתכלתי על הסבא והסבתא שלי, שהיו קיבוצניקים, בסוג של כעס או זלזול, על כך שהקדישו את כל חייהם לדבר הזה, שבסוף כשל והופרט ולא נותר ממנו כלום. בתוך הסדרה ובגלל הסדרה עברתי איזשהו תהליך, שבו התחלתי להעריץ את סבא וסבתא שלי, שחיו כל יום עם המטרה הגדולה הזאת לנגד עיניהם. גם אנשי המחתרת הם כאלה. הם חיים בשביל משהו גדול. יש להם את הלהט הזה בעיניים, את תחושת השליחות. אני מרגיש שאני חי בחברה אחרת, בדור אבוד שאין לו את הדבר הגדול הזה".

ב"ישראל היום" מקדיש אמנון לורד נתח מטורו השבועי לסדרה, אך באופן מאכזב נמנע מלהחיל עליה את הניתוח הקונספירטיבי הקבוע שלו למאורעות אקטואליים נבחרים. לדעת לורד, הסדרה החדשה מעבירה "מסר גס ומגושם" שלפיו "אלו שרצו לפוצץ את המסגד על הר הבית וביצעו כמה פיגועי טרור הם היום עסקנים פעילים במרכז השלטון בישראל". לורד חושב שזוהי מסקנה מוגזמת. "בסופו של דבר", הוא כותב, "המסר הזה מדבר על שני אנשים, נתן נתנזון וזאב חבר, אחד השתתף בפיגוע, השני לא לגמרי. הם נמצאים איפשהו במעגלים ההיקפיים של שר אחד או שניים בממשלה, כך שהמסר התעמולתי כאן מאולץ מאוד".

אליבא דשי גל, הקשרים בין הטרוריסטים היהודים לממסד ותיקים ועמוקים הרבה יותר. "נתן נתנזון אמר לי, און קאמרה, שלוינגר ידע, שבאו להתייעץ איתו לגבי פעולת ראשי הערים והפיגוע במכללה. מנחם לבני, הראש השני של המחתרת, אמר בחקירה שהיתה ישיבה של אנשי ציבור, שבה השתתפו הרב ולדמן, הרב ליאור, לוינגר וזמביש, ובה הוחלט, בתמיכת כל הרבנים, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש כדי להרתיע את האוכלוסייה הערבית", הוא אומר.

"כיוון שהרב דב ליאור עודנו עמנו ועדיין מסוגל לתבוע, לא תשמע און קאמרה את האמת על מעורבותו, לכאורה", מפטירה המראיינת, וגל עונה: "ולכן ההחלטה לא להגיש נגדו כתב אישום – כשיודעים איזה טקסטים כתב, לימים, כשיודעים איך התבטא ומה עודד – צורמת שבעתיים".

ניר חפצים ואבי גבאים

את הראיון עם שי גל נוח לקרוא ככתב אישום נגד הימין והמתנחלים, אבל האמת היא שלא רק שם ממהרים לחבק ולהחזיר לחברה עבריינים וטיפוסים שליליים עוד לפני שעברו שיקום. גיא רולניק, בטורו השבועי ב"דה-מרקר", עוסק גם השבוע באופן שבו התקשורת מכשירה אישים שסרחו ומחזירה להם את הלגיטימציה הדרושה להם כדי להמשיך לשלוט – בזירה הפוליטית ומחוצה לה.

הטריגר העכשווי הוא ניר חפץ, שתמלילי שיחות הטלפון שלו שנחשפו השבוע על-ידי גיא פלג מחברת החדשות מציגים אותו באופן נוח למדי כמשרת ציבור נקי כפיים. "רובנו שייכים לשבטים פוליטיים, תרבותיים, עדתיים או מקצועיים. זה טבוע בנו ביולוגית, סוציולוגית, גנטית, ובעיקר זה פונקציונלי. קשה מאוד לשרוד בעולם אם אתה לא משתייך לאיזו קבוצה או מחנה", כותב רולניק. על רקע זה, לדבריו, היה אפשר לתאר את מעללי חפץ כסימפטום של משטרו של בנימין נתניהו – אך זו תהיה טעות.

ניר חפץ מובא לדיון בהארכת מעצרו בבית-משפט השלום בתל-אביב. מאחור: שאול אלוביץ' ואלי קמיר, 26.2.2018 (צילום: פלאש 90)

ניר חפץ מובא לדיון בהארכת מעצרו בבית-משפט השלום בתל-אביב. מאחור: שאול אלוביץ' ואלי קמיר, 26.2.2018 (צילום: פלאש 90)

"חפץ אינו תוצר של משטר נתניהו", כותב רולניק. "חפץ אינו פרצופו של הליכוד או של הימין. חפץ הוא פרצופה של העיתונות הישראלית. הוא העולם התחתון של העיתונות הישראלית, והוא אינו יחיד. התנהלות ניר חפצית היתה מקובלת ונורמטיבית כאן עד לפני כמה שנים. יש מאות עיתונאים פעילים שלקחו חלק בה או נחשפו אליה. רובם נאלצו להרכין ראש ולראות אותה כ'דרכו של עולם', מיעוטם לקחו בה חלק פעיל: קיבלו את הוראות החיסול מהבוסים ויצאו לחסל את המוניטין והחיים של האנשים שאיימו על מוקדי הכוח או לא צייתו להם.

גבאי עם מוזס בציוץ של רולניק (לחצו להגדלה)

גבאי עם מוזס בציוץ של רולניק (לחצו להגדלה)

"ברוב המקרים שיתוף הפעולה עם הניר חפצים אינו דבר מודע; אין רגע שעליו אפשר להצביע ולהגיד: אני משתף פעולה עם השיטה. זה כרסום איטי. זו הליכה על קווים אפורים. זה קבלתם כמובנים מאליהם, כחלק מהעולם. זה הנחות קטנטנות שאנחנו עושים לעצמנו".

בהמשך לדברים הללו נדרש רולניק לאירוע רב-משתתפים שנערך השבוע במעון שגריר בריטניה בישראל, שאליו הוזמנו שלל שועים ומפורסמים כדי להתחכך בנסיך ויליאם. אחד מאותם שועים היה מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, שרולניק מזכיר כי המשטרה המליצה להעמידו לדין בגין מתן שוחד לראש הממשלה. "באחד הצילומים מכר הדשא של השגריר נראו עומדים יחדיו, משוחחים ומחייכים, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי ומוזס", כותב רולניק. "כאשר צייצתי השבוע תמיהה מדוע גבאי – שהתפטר מהממשלה בגלל מינוי אביגדור ליברמן לשר הביטחון וניהל קמפיין ציבורי על השחיתות במתווה הגז – בוחר להתקרב למוזס, הוא זעם והסביר שהוא לא צריך תעודת יושר וצירף את 'התעודה' שבכיסו: מכתב התפטרותו מתפקיד שר בממשלת נתניהו".

גבאי אמנם הגיב לתהייה המתבקשת של רולניק, אך נמנע מלהסביר מה לו ולנוני מוזס, האיש שאחד ממקורביו הבכירים הוא אביגדור ליברמן – פוליטיקאי שבמדינה עם תרבות פוליטית אחרת היה נפלט מזמן מהזירה הציבורית. "אנשים כמו ליברמן נמצאים בפוליטיקה הישראלית בכלל ובתפקיד שר הביטחון בפרט, בין השאר, בגלל מערכות שמאפשרות זאת. מערכות נורמטיביות, לא רק מערכות שלטוניות", כותב רולניק. אחת מהמערכות הללו, הוא מציין, היא העיתונות.

סימנייה

כתבת השער של "דה-מרקר" (שוקי שדה) עוסקת ב"מוסדות הלאומיים" – קק"ל, ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית וקרן-היסוד – המתוארים כגופים ארכאיים שאיבדו את תכליתם המקורית וכעת מפרנסים תעשיית ג'ובים לפוליטיקאים בדימוס מכל קצוות הקשת הפוליטית.

הספד

דויד פרץ, בטורו הקבוע ב"ישראל היום", מקדיש חטיבה לחבר ירושלמי שהלך השבוע לעולמו. "אף פעם לא ידעתי מה היה שם משפחתו, מוריס רוקנרול קראתי לו, שכן מהרגע שפגשת אותו הבנת שמוריס הוא משורר שהדת, החלומות והמשפחה שלו היא רוקנרול", כותב פרץ. "במשך עשורים רבים דמותו של מוריס מתהלך לבוש במדי רוקנרול שחורים ומתריסים באותה ירושלים שכה אהב ועמה התעמת כמעט ללא הפסקה, הפכה לאחד מסמלי העיר.

"רבים נשבו בדרך המחוספסת שבה גרם לירושלים להיראות כמקום הכי פאנקיסטי ומרתק שיש. בשיריו, בסיפוריו או בספוקן-וורד שהיה עושה ללא הרף, מוריס פרש בפני המאזינים סיפורי חיים על עיר שבה גיטריסטים נלחמו בצלבנים, מזרחים התערבבו עם תיירות גרמניות, וקונקיסטדורים ספרדים נכנסו באנשי מפא"י. ביצירתו ובחייו, מוריס היה הפתק שאלוהים או ג'ימי הנדריקס שמו בכותל המערבי, בתקווה שמישהו מתושביה מוכי הסינדרום של עיר הקודש יפתח את הפתק יום אחד, יקרא ויתפכח לשיגעון המופלא והבלתי אפשרי של העיר".

הציונות הדתית, ריקלין והאח הגדול

ב"בשבע", החינמון הדתי-לאומי שמסתיר את זהות בעליו כבר 800 גליונות, חוגגים את המספר העגול בספיישל על יחסו של המגזר לתקשורת. הציר שסביבו נכרך הסיקור המיוחד הוא סקר שנערך בקרב דתיים לאומיים שהעלה תופעה מעניינת: אף שנדמה שהתקשורת הישראלית מכילה יותר דתיים מבעבר, 70% מהנשאלים הגדירו את יחסה ל"ציבור הדתי ולערכיו" כעוין ואף עוין מאוד. יחד עם זאת, מהסקר עולה כי כלי התקשורת המועדפים לצריכת אקטואליה במגזר שייכים דווקא לזרם המרכזי: חברת החדשות של קשת ורשת, גלי-צה"ל וכאן ב' (נתונים על עיתונים ואתרי חדשות אינם מופיעים בגיליון).

לפיכך תוהה העורך, עמנואל שילה, לגבי התועלת שהשיאה קריאתו המשפיעה של אורי אורבך ("הטובים לתקשורת") מ-1987, שנועדה לעורר את צעירי הציונות הדתית להשתלב בענף וכך לשנותו מבפנים. "לכאורה, יוזמת 'הטובים לתקשורת' זכתה להצלחה מסחררת", כותב שילה. "בני הציונות הדתית משולבים היום הרבה יותר, ואפשר למצוא אותם כמעט בכל פינה בתקשורת. אבל התחושה היומיומית, שתוצאות הסקר שערכנו מאששות, היא שהשינוי הפרסונלי לא הביא לשינוי מספיק משמעותי בתכנים.

"אין להכחיש שהמצב היום טוב משהיה לפני עשרים שנה או לפני עשר שנים. ליתר דיוק, המצב עדיין גרוע, אבל פחות. לא רק בגלל שעיתונאים בעלי גישה חיובית לערכי לאום ומסורת הם עדיין מיעוט, אלא משום שגם העיתונאים שכן נתפסים ככאלה הם עדיין פחות דתיים ופחות ימניים מהציבור שמקרבו הם יצאו. ולפעמים נדמה שדווקא מי שצמחו מתוך הציבור הדתי רוצים להפגין מקצועיות והיעדר משוא פנים בכך שגם הם מצטרפים והולמים במגזר שיכול להתחרות בבנימין נתניהו על תואר שק החבטות החביב ביותר על עיתונאי ישראל. ומכיוון שהם מכירים טוב מכולם את נקודות החולשה המגזריות, גם החבטות שלהם פוגעות במקומות הרגישים יותר, וממילא מכאיבות יותר".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בצירוף מקרים קוסמי, מראיינים את ישי שנרב, מגיש יומן הבוקר בגלי-צה"ל. "בראיון בגל"צ אמרתי להם: אני גידם. מתנחל. כיפה על הראש. ואם הייתי אתיופי, בכלל. אתם חייבים אותי על הפוסטר שלכם", הוא מצוטט בכותרת. "אני משתדל מאוד לא להביע את עמדתי ולא לרמוז עליה. זה המקצוע שלי", אומר שנרב למראיין, יהודה נוריאל. "בסוף, אני הרבה יותר גל"צניק. למדתי את המקצוע בגל"צ מאנשים שמעולם לא שאלו אותי לדעתי ואני לא אותם, למי הם מצביעים כמה ולמה. לא באתי לתקשורת עם אג'נדה, ואני בכלל לא סגור מה האג'נדה שלי", הוא אומר, וכאילו כדי להכעיס מוסיף: "אני ממש בעד להפריד דת ממדינה. יעשה טוב, לשני הצדדים".

שמעון ריקלין (צילום: אמיר לוי)

שמעון ריקלין (צילום: אמיר לוי)

הצרימה שעליה מצביע עמנואל שילה ב"בשבע" נידונה בהרחבה בכתבה המרכזית של הפרויקט, שבה משוחחת חגית רוזנבאום עם כמה אנשי תקשורת מהמגזר. כשהיא שואלת את שמעון ריקלין האם חזון "הטובים לתקשורת" של אורבך נכשל, הוא משיב בפסקנות: "כישלון חרוץ". לדבריו, העיתונאים שמגיעים לתקשורת הכללית מהמגזר הדתי-לאומי פועלים קודם כל ממניעי "אגו וכבוד", ולא מעוניינים לשנות את המפה. "יש רק הצלחה אישית פנומנלית. יש עיתונאים טובים שהשתלבו והצליחו ברמה האישית. אבל החזון עצמו נכשל ואני לא חושב שיצליח", טוען ריקלין.

"אני לא מאמין שגם בהתחלה היתה תחושת שליחות", הוא מוסיף. "אני חושב שהרצון לכתחילה של מי שהלך למקצוע הזה היה להשתלב במערכת ולהיות חלק מהברנז'ה. לא לשנות ולא להשפיע, זו אגדת עם. [...] אני חושב שהתקווה למהפך בתקשורת לא תבוא מהציונות הדתית בכלל, כי היא ורבים מבכיריה עסוקים רק בלפרכס את הצד השני ולהיות ביחד איתם".

אם כך, מאין תצמח התקווה? "התקווה תצמח מהפרולים", חורץ ריקלין, ומסביר מי הם אותם אנשים: "אלה שלא מושפעים מהכתבות הפוליטיקלי-קורקט. בישראל זהו הציבור הגדול המודר, המסורתי, שלא מושפע מהברנז'ה. הציונות הדתית זה קרב אבוד, מהם לא תצמח תקווה. הם רק רוצים להשתלב ולמצוא חן".

הדבר אינו מצוין בכתבה, אך ריקלין מרפרר ל"1984", הרומן הידוע של ג'ורג' אורוול. כשגיבור "1984", וינסטון, מעז לדמיין כיצד יופל המשטר הדכאני, הוא פוסל את האפשרות של מהפכה שתנבוט מתוך חוגי מפלגת השלטון. ברגע של הארה הוא מסתכן במוות וכותב ביומנו (בתרגומה של ג. אריוך): "אם יש תקווה, הריהי צפויה מן הפרולים".

ג'ורג' אורוול (אריק בלייר), 1940 (נחלת הכלל)

ג'ורג' אורוול (אריק בלייר), 1940 (נחלת הכלל)

"הפרולים" בספרו של אורוול הם ההמונים הנבערים והעניים, שאף שהם מונים קרוב ל-90% מהאוכלוסייה הכללית – הם אינם מעניינים או מאיימים על איש ומשולים לחיות משק שיש להאביס, לנצל, להרביע ובסופו של דבר לשחוט.

"תמיד מסתובבים ביניהם כמה סוכני חרש של משטרת המחשבות, מפיצים שמועות שווא ובוררים מביניהם כמועמדים להשמדה אותם אנשים מועטים שנמצאו מסוגלים להיעשות מסוכנים; אבל אין מכניסים אותם בעולה של האידיאולוגיה המפלגתית", כתב אורוול. "אין זה מן הרצוי שפרולים יהיו בעלי נטיות פוליטיות חזקות. אין נדרשת מהם אלא פטריוטיות פרימיטיבית שאפשר להישען עליה בשעה שצריך שיקבלו עליהם בלי מרי הארכת שעות העבודה או קיצוץ מנות המזון. ואפילו כשהם בלתי מרוצים, כאשר יקרה לפעמים, מורת רוחם מסתיימת בלא כלום, משום שבהיעדר רעיונות כלליים הרי כל מורת הרוח ממוקדת אך ורק בטינות קטנוניות ומוגדרות. ברעות הגדולות יותר אינם משגיחים".

בכתבה של "בשבע" לא מרחיבים בעניין, אך לפי ההשוואה שעורך שמעון ריקלין – אם הפרולים הם הגרסה המדומיינת שלו ל"רוב הדומם", בני ובנות הציונות הדתית אינם אלא חברי המפלגה שסוגדים לאח הגדול ועוסקים יומם וליל בשכתוב ההיסטוריה, פיתוח מכונות הרג והשמדת אלו שנחשדים בבגידה. האם התקוות יישאו פרי? ספוילר: ב"1984", רגע אחרי שווינסטון חווה את ההארה על המהפכה שתגיע מהפרולים, הוא מבין שמדובר בתרחיש פרדוקסלי: "עד שיגיעו לכלל הכרה לא יתמרדו לעולם, ואי-אפשר שיגיעו לכלל הכרה אלא לאחר שיתמרדו".

ענייני תקשורת

מגזרי. עורכי סקר התקשורת של "בשבע" ניסו לבחון גם מיהו העיתונאי שמייצג באופן "הכי מדויק" את דעותיהם של בני המגזר, והעלו כי מדובר בעיתונאית: סיון רהב-מאיר, שגרפה 39% מקולותיהם של הנשאלים בעלי הדעה (גדעון דוקוב שוחח איתה על כך). אחריה ברשימה: עמית סגל (17%), קלמן ליבסקינד (11%), אראל סג"ל (10%), יאיר שרקי (8%), שמעון ריקלין (4%) ואמילי עמרוסי (3%), ובתחתית קובי אריאלי, יפעת ארליך, עקיבא נוביק ורועי שרון (2% כ"א).

הגיליון הממומן של "24 שעות", 28.6.2018

שער הגיליון הממומן של "24 שעות", אתמול (לחצו להגדלה)

עושים לביתם. שלושת הטבלואידים מדווחים היום על אירועי "לילה לבן", פסטיבל תרבות לילי בהפקת עיריית תל-אביב שהתקיים אמש. ב"מעריב" וב"ישראל היום" מקדישים לכך ידיעות תצלום אנמיות במעבי עמודי החדשות. ב"ידיעות אחרונות", שקיבל כסף מהעירייה כדי לסקר את האירועים (לרבות המהדורה המסורתית של "24 שעות"), משקיעים ומדפיסים לא תמונה אחת אלא שלוש, ומחתימים על המלל הנלווה את כתב הבריאות רותם אליזרע. בתחתית נדפסת שורה מודגשת: "מתפרסם במסגרת שיתוף פעולה עם עיריית תל-אביב–יפו".

ובכל זאת, היומון שכולל היום הכי הרבה תוכן שיווקי הוא דווקא "ישראל היום", שבעבר התנזר מהתופעה הפסולה. לחינמון של שלדון אדלסון מצורף מוסף צרכנות שבו נדפסת כתבת מגזין גדולה על פנסיונרים שיוצאים לקריירה חדשה בחסות משרד הכלכלה. על הכתבה חתום אילן ליזרוביץ', כתב חדשות 2 לשעבר שהצטרף לאחרונה ל"ישראל היום". ליד הקרדיט שלו שיבץ מישהו כוכבית. ארבעה עמודים לאחר מכן, מתחת לשורת הסיום של הכתבה, צצה שוב הכוכבית, ולצדה הבהרה שלפיה הכתבה "הוכנה בשיתוף הסוכנות לעסקים קטנים במשרד הכלכלה והתעשייה".

הכתבה של ליזרוביץ' אינה היחידה שרכש המשרד הממשלתי. בהמשך הגיליון משובצות עוד שתיים כאלה, שעליהן חתומים הכתבים אריאל ויטמן והיאלי יעקבי-הנדלסמן. בטור הפותח של המוסף, העורך הכלכלי ערן בר-טל טורח להחמיא לשר שמשרדו רכש את הכתבות. "שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן הוביל לאחרונה כמה מהלכים להורדת יוקר המחיה", כותב העורך. הטור נחתם במלים הבאות: "הבטחנו לשרים שנפרגן לכל מי שיתרום להורדת יוקר המחיה בארץ, אז אנחנו בהחלט מפרגנים". במקרה, היום מפרגן העורך רק לשר שרכש כתבות במוסף. שרים אחרים אינם מוזכרים בטור.

בהמשך הגיליון צצה תמונה של כהן עם בני משפחתו, לצד המלצה תיירותית מפיו: מתברר שהוא אוהב לבקר בבסיסים של גולני. לקוראים נמסר שחוץ מבסיסים, השר גם אוהב פרחים.

איך שגלגל מסתובב. "הצלחה ל'בית-הספר של החופש הגדול': 71% מהתלמידים נרשמו", מדווחת כותרת בולטת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" (תמר טרבלסי-חדד). הידיעה עצמה אינה מעניינת. מה שמעניין הוא מה שלא נכלל בה: שמו של שר החינוך, נפתלי בנט. בעבר, כשמשרד החינוך שילם מיליונים עבור סיקור המיזם ב"ידיעות אחרונות", במערכת העיתון הקפידו להצמיד לידיעות הקנויות תצלומים של השר דאז שי פירון, ולצדם דברי חנופה.