אתמול דיווחו העיתונים על הדו"חות התקופתיים של בנק הפועלים. לצד הרווחים העצומים בלטה עובדה מביכה מאוד עבור ראשי הבנק: הפועלים הפסיד מאות מיליונים, עוד מאות מיליונים, בגין הסתבכותו בפלילים בארצות-הברית.
עד לפני כשנה אפשר היה לנבא באופן מדויק למדי כיצד יסקרו שלושת עיתוני הכלכלה הישראלים התנהלות פסולה של הבנק. "דה-מרקר" לא יחוס על מנהלי הבנק, יספק דיווח וניתוח ביקורתיים וישתמש בכלים העיתונאיים העומדים לרשותו כדי להבליט אותם. "גלובס" ו"כלכליסט", לעומת זאת, יתייחסו במשורה, יצניעו ואף יעלימו כליל מידע שאינו נוח לעומדים בראש המערכת הבנקאית.
בחודשים האחרונים דפוס זה משתנה. "כלכליסט" אמנם נותר משרתו הנאמן של בנק הפועלים, אך שני השחקנים האחרים משנים גישה. "גלובס", שהשתחרר מאחיזתו של בעל השליטה אליעזר פישמן ותלותו בהלוואות המיליארדים מהבנקים, החל לסקר את המערכת הבנקאית באופן חופשי וביקורתי. "דה-מרקר", מנגד, כבר לא בהכרח רץ לתקוף את ראשי "פועלומי" בכל הזדמנות שנקרית על דרכו. הטון כלפי הבנק נותר ביקורתי כתמיד, אך הדיווח על כשליו לא מובלט כבעבר.
זו אינה הפעם הראשונה שאפשר היה להבחין בשינוי שחל בסיקור הבנקים ב"דה-מרקר". לפני שלושה חודשים, כשפורסם דו"ח ביקורתי של בנק ישראל על פרשת ההטרדה המינית בבנק הפועלים, ניכר היה ההבדל בין "דה-מרקר" הנוכחי לזה של ימים עברו. גם אז הקדיש "גלובס" לפרשה שטח נרחב יותר וכותרות בולטות יותר מאשר "דה-מרקר".
הבנקים הגדולים אינם רק בעלי תקציבי פרסום אדירים ומעסיקיהם של אלפי מנויים פוטנציאליים, הם גם נותני האשראי המרכזיים במשק. בלעדיהם קשה מאוד לנהל עסק עיתונאי, בוודאי בתקופה שבה תחום התקשורת קורס כלכלית
רמז למגמה חדשה בסיקור הבנקים ניתן אולי למצוא גם במה שלא יתפרסם בעיתון. אתמול דיווח יונתן כיתאין ב"גלובס" כי מו"ל "הארץ-דה-מרקר" עמוס שוקן נתן הוראה חריגה ("עצה", כלשונו של שוקן) למערכת העיתון הכלכלי: להימנע מלפרסם ללא ידיעתו שני תצלומים שבהם נראית מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח בלוויית טייקונים מקומיים. בתצלום הראשון, המפורסם מבין השניים, יושבת רוסק-עמינח מול נוחי דנקנר, בתקופה שבה נחשב לאיש העסקים החזק במשק. תצלום זה הפך למזוהה עם המאבק של "דה-מרקר" ביחס המועדף שמעניקים הבנקים לטייקונים, לאחר שליווה ידיעה משנת 2013 על הנכונות בנק לאומי לוותר לדנקנר על 150 מיליון שקל מחובו הפרטי.
בעקבות הפרסום ב"דה-מרקר" על ההסדר המתוכנן של הבנק עם הטייקון התעורר גל של ביקורת ציבורית שהוביל את הנהלת לאומי לסגת מהכוונה לוותר לדנקנר. היה זה רגע מכונן לא רק ביחסי "דה-מרקר" ובנק לאומי, אלא בכלל ביחסים של הציבור הישראלי עם המערכת הבנקאית. לבנקים הגדולים התברר כי אינם יכולים עוד להעניק יחס מועדף לטייקונים הגדולים בלי לספוג ביקורת ציבורית נוקבת ולהסתכן בפגיעה בעסקיהם.
המלחמה שאסר "דה-מרקר" על דואופול הבנקים בישראל אינה מובנת מאליה. תאגידי ענק, ובהם בנק הפועלים, החרימו את העיתון ונמנעו מלפרסם בו במשך תקופה ארוכה, חרם שהוביל לאובדן הכנסות ניכר לעיתון. הבנקים הגדולים אינם רק בעלי תקציבי פרסום אדירים ומעסיקיהם של אלפי מנויים פוטנציאליים, הם גם נותני האשראי המרכזיים במשק. בלעדיהם קשה מאוד לנהל עסק עיתונאי, בוודאי בתקופה שבה תחום התקשורת קורס כלכלית.
העמדה המערכתית האמיצה של העיתון, שהובילה לעימות עם המסוקרים החזקים, זכתה לגיבוי מצד המו"ל, אולם בהנהלת הארגון נשמעו גם קולות אחרים.
איתותים ומסרים
הסדקים הנראים לעין בסיקור הבנקים ב"דה-מרקר" באים על רקע שינויים מובהקים יותר בראש המערכת העיתונאית. ב-2013 יצא העורך המייסד של העיתון, גיא רולניק, מי שכונן את הקו הלעומתי והמאבק בריכוזי כוח בכלכלה הישראלית, לחופשת לימודים של חצי שנה שממנה לא חזר לכס העורך. את תפקידו תפס סגנו, סמי פרץ, שמיתן את הסגנון של קודמו אולם המשיך בקו הביקורתי. בקיץ שעבר הוזז מתפקידו גם פרץ, לאחר מאבק ארוך שנים בתוך הנהלת קבוצת "הארץ" על נבדלותו ועצמאותו של "דה-מרקר".
אבי בר-אלי, מחליפו של פרץ, היה הכתב הבולט בקמפיין המרכזי שניהל "דה-מרקר" בשנים האחרונות, נגד מונופול הגז. אלא שלצד המוניטין שלו ככתב חוקר לא הביא עמו בר-אלי לתפקיד העורך הראשי ניסיון ניהולי, וממילא הוא ניצב בעמדת נחיתות מול רמי גז, מנכ"ל הקבוצה. בין הנהלת העיתון למערכת העיתונאית ישנו תמיד מתח מובנה, משום שמערכת מקצועית ומתפקדת פוגעת שוב ושוב ביחסים עם מפרסמים ומקורות הכנסה אחרים של העיתון.
בעמודים המערכתיים של "דה-מרקר" ניתן לראות בינתיים רק רמזים לשינוי אפשרי ביחס לבנקים, אולם בעמודים שעליהם אחראית המחלקה המסחרית ההפשרה ביחסים ברורה: מודעות פרסומת המתפרשות על פני כפולות עמודים ומודיעות על כנסים של העיתון בחסות הבנק, המהווים בתורם הכנסה נוספת עבור העיתון. בתחילת השנה הושקה סדרת אירועים של העיתון בחסות בנק הפועלים, בפברואר נערך כנס גדול בחסות הבנק, והחודש נערך כנס גדול נוסף, הפעם בחסות בנק לאומי.
בתקופה האחרונה אנו נחשפים לעדויות על השחתה עיתונאית המתגלמת באופן גס ובוטה, אפילו מגושם, אך ברוב המקרים בעלי אינטרס מסכלים את העצמאות העיתונאית בדרך מעודנת יותר
בשנים האחרונות, כנסים משותפים כאלו הם מקור הכנסה שהולך ונעשה מרכזי עבור כלי תקשורת. עבור נותני החסות, יש בהם יתרון מובנה על פני פרסום פשוט בעמודי המודעות: קיום של כנס משותף גורר התחככות של המערכת העיתונאית עם הגוף נותן החסות, שהוא בדרך כלל – ובוודאי במקרה של הבנקים הגדולים – מושא סיקור מרכזי של העיתון. אנשי המערכת מנחים מושבים בכנסים, מסקרים את הנואמים, והעורכים מקצים לדבריהם מקום מכובד בדפי העיתון והאתר – והכל באווירה ידידותית ונטולת ביקורת.
בתקופה האחרונה אנו נחשפים לעדויות על השחתה עיתונאית המתגלמת באופן גס ובוטה, אפילו מגושם, אך ברוב המקרים בעלי אינטרס מסכלים את העצמאות העיתונאית בדרך מעודנת יותר. שחקנים מתוחכמים פועלים באמצעות איתותים, פעולות שיכולות להיות לגיטימיות לחלוטין אך נושאות בחובן מסר. מה חושב הכתב כשהוא רואה שהבנק חוזר לפרסם מודעות בעיתון שהחרים במשך שנים. מה חושב אותו כתב כשהוא מוזמן להנחות כנס משותף בחסות אותו הבנק ולהביא מדברי ראשיו בכותרות בולטות. ומה הוא אמור להבין מכך שהמו"ל מבקש, כלומר מייעץ, שלא להשתמש בתמונות של מנכ"לית בנק גדול שיש להן הקשר ביקורתי.
אם חברה גדולה היתה מתחילה פתאום לקנות מודעות בקבוצת "ידיעות אחרונות", לממן כנסים משותפים ולזכות בעמודי סיקור, והמו"ל נוני מוזס היה מייעץ לעובדיו להימנע מלפרסם תצלומים מביכים של העומד בראשה – כל מי שחופש העיתונות יקר ללבו היה רואה בכך מסר ברור לעיתונאים בקבוצת התקשורת: הגיע הזמן למתן את הביקורת. באוויר היו ודאי צפות אזהרות מפני צנזורה עצמית ו"רוח המפקד". הדברים הללו נכונים לגבי כל כלי תקשורת, גם אם קוראים לו "דה-מרקר".