"אני לא בטוח שאם גל"צ לא היתה משתנה, היא היתה מחזיקה מעמד. אני לא יודע אם היא היתה שורדת", אמר מפקד גלי-צה"ל היוצא ירון דקל לכתב "גלובס" בראיון שהעניק עם עזיבתו את התחנה לאחר חמש שנות פיקוד. "עד כדי כך?", שאל הכתב. "כן", ענה דקל, "המקום שלה תמיד עורר שאלות, אבל כשתחנה ציבורית מנותקת מהציבור שאותו היא משרתת, ולא קשובה לו, זו בעיה בעיני. אם גל"צ חפצת חיים, היא היתה חייבת להשתנות. והיום התחנה היא עובדה תקשורתית קיימת; אין שאלה על עצם קיומה".
דקל מכוון בעיקר לשינויים שערך בהרכב האנושי בתחנה, הרחבת מנעד הדעות ומתן ביטוי להשקפות פוליטיות מימין. אך כדי להבטיח את קיומה של התחנה נערכו בה שינויים נוספים. כפי שמתואר בכתבתו של אורן פרסיקו, עיתונאים בתחנה טוענים כי בתקופתו של דקל ניתנה דריסת רגל לפוליטיקאים, מונו מינויים תמוהים ונעשו התערבויות עריכתיות שהריחו ממניעים זרים. גם אם התנהלות כזו נעשתה כדי לדאוג לגלי-צה"ל ולא ממניעים אישיים ורצון לקידום עצמי, היא נותרת פסולה ואף כזו שמביסה את תכליתה. העצמאות העיתונאית היא נשמת אפו של כלי תקשורת, ואין משמעות להמשך קיומו בלעדיה.
קשה מאוד לבנות מערכת חדשות אמיצה ויעילה, וקל מאוד להחריב ולסרס אותה. כשמדובר בגלי-צה"ל, יש לכך אפקט רוחבי על התקשורת הישראלית כולה, מאחר שהתחנה משמשת בפועל כבית-הספר המעשי המרכזי ללימודי עיתונות בישראל. תהליך השיקום הזה מוטל על המפקד הנכנס, שמעון אלקבץ.
ובכל מקרה, שינויים כאלה או אחרים אינם באמת ערובה לשרידותה של התחנה הצבאית. בניגוד להצהרה של דקל, גלי-צה"ל אינה עובדה תקשורתית קיימת שאין שאלה על עצם קיומה. רגע אחרי שדקל עזב את התחנה, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלא הצליח להיפטר מגלי-צה"ל בתקופת שר הביטחון משה יעלון, חידש את נסיונותיו, הפעם מול שר הביטחון אביגדור ליברמן.
ליברמן, השוקד על טיפוח תדמית נצית, הוא לכאורה שותף נוח יותר לסגירתו של כלי תקשורת מאשר יעלון בעל התדמית הליברלית. אבל אפשר להמר כי גם הפעם תישאר התחנה על כנה. ליברמן הרי כבר הספיק למנות ועדה לבחינת מעמדה של גלי-צה"ל, לשכוח מה המליצה, להכריז כי היא תעבור לאחריות משרד הביטחון ואז לחזור בו ולהשאיר את המצב על כנו. אחרי הכל, פוליטיקאים אינם ממהרים לסגור כלי תקשורת – גם אם פיהם ממהר להכריז על כוונה כזו. הרווח האמיתי לפוליטיקאי ציניקן אינו נובע מכלי תקשורת סגור, אלא מכלי תקשורת תלותי עם עורכים צייתנים ועיתונאים כנועים. גם אתגר זה מונח לפתחו של אלקבץ.