שבץ-נא

מי שאוהב לפתוח את יום השישי שלו במשחקי המלים החדשים שעלו בראשו של פרשן "הארץ" אמיר אורן מקבל הבוקר משהו טוב ישר על ההתחלה. עבור אהוד אולמרט, כותב אורן, עבור האסיר המפורסם שכותב בכלאו ספר אוטוביוגרפי על חייו, כולל על הפרקים הסודיים שבהם, שב"ס אינו עוד שירות בתי-הסוהר אלא "שירות בריאת סודות".

בום. על הפִסקה הראשונה. פירוש חדש, מותאם הקשר אקטואלי, לראשי תיבות מוכרים, אפילו שחוקים, ראשי תיבות שכבר חשבת שלא יוכלו להפתיע אותך. אורן במיטבו.

אורן אוהב לתת לקהל הנאמן שלו איזה ספתח קטן בשורות הראשונות של טוריו. משהו שאפשר להתחיל איתו את הדרך עם טעם טוב בפה. במרבית הטורים אפשר לצפות למצוא מתנה קטנה גם בשורות הסיום, מסיבות דומות. להותיר אצל הקורא את אותו טעם ייחודי של משחק מלים אמיר אורני גם אחרי שמסיימים את הטקסט ומדפדפים הלאה לטור של חמי שלו.

ואכן, חסרי הסבלנות שידלגו הבוקר לפִסקה הסוגרת את רשימתו של אורן ימצאו שגם בה לא ניכרת מידת הרחמים על הקוראים. התביעה הכללית של מדינת ישראל, קובע אורן, "מצטיירת יותר ויותר כפרקלישטות המדינה". ואם לא די בכך, ממש בשורות הסיום של הטור מספר פרשן "הארץ" שהיועץ המשפטי לממשלה לא הזמין את שרה ובנימין נתניהו לחתונה שערך השבוע לבנו. מכאן עולה, הוא כותב, כי "מנדלבליט נשאר עם מחאת מני נפתלי ובלי המחאת הזוג נתניהו". אחרי מכת מחץ שכזו איך אפשר בכלל לקרוא את חמי שלו.

אבל את טוריו של אורן צריך לקרוא כשעתותיך בידיך. כך מגלים עוד פנינים במעמקי הטקסט (הבוקר הוא עושה ממש מטעמים מהדמיון בין האותיות שמרכיבות את התיבה "מלמ"ב" לאלו שמרכיבות את התיבה הראשונה בביטוי "מלמד בקר", למשל), ובעיקר יש סיכוי להבין מה לעזאזל מה הוא רוצה.

הפעם אורן רוצה לבקר את אהוד אולמרט, שאמנם חטף על הראש מהלך מגושם של ה"פרקלישטות" אבל בעצם הזמין את המכה בהתנהלותו האופיינית. הגרסה המקוונת של הטור כוללת פִסקה שלא הצליחה למצוא את מקומה בפִסקה המודפסת, ובה רשימה היסטורית, "חלקית מאוד", של התגרויות אולמרט בגבולות המותר. אם במקרה קראתם הבוקר את אורן מודפס, דעו שפספסתם לא רק את קיצור תולדות הסתבכויותיו, אלא גם ציטוט מפי חברת-הכנסת לשעבר אסתר רזיאל-נאור, שאמרה על אולמרט ש"מאחורי האינטליגנציה התגלתה האינטריגנציה". על כתפי ענקים.

עוד אני פוסע

יש גם מידע חדש על פרשת שחרורו של אולמרט והספר שהוא כותב. יניב קובוביץ מדווח ב"הארץ" כי המשטרה העבירה למוסד חומרים מהספר של אולמרט לקראת הדיון בקיצור עונשו. המוסד הכין על סמך החומרים דו"ח, שהוגש לחברי ועדת השחרורים וחיזק את עמדת הפרקליטות, שמתנגדת לשחרורו המוקדם. "העברת הממצאים למוסד והצגת הדו"ח מטעמו הם צעדים חריגים", מציין קובוביץ, "שכן הגופים המוסמכים, המלמ"ב והצנזורה הצבאית, כבר חיוו את דעתם על רמת הסיווג של החומרים".

מטבע הדברים, הפשיטה של משטרת ישראל על הוצאת ידיעות-ספרים מעסיקה בעיקר את כותבי "ידיעות אחרונות". בכיר הפובליציסטים בעיתון, נחום ברנע, מקדיש את טורו במוסף לשבת לפרקליט המדינה שי ניצן, וזאת תחת הכותרת "עבד כי ימלוך". "מה שעולל ניצן השבוע", כותב ברנע, "הבהיר להרבה ישראלים מה קורה כאשר שומרי הסף, האנשים שאמורים להגן על האזרח מידו הגסה של השלטון, מנצלים את כוחם לרעה. במקרה הטוב מדובר בשורה של החלטות חסרות שחר; במקרה הרע מדובר בזדון, ברשעות".

ניצול כוח לרעה הוא אחת התכונות שאיפיינו את "ידיעות אחרונות" לאורך השנים, ועדיין מאפיינות את העיתון. רק לאחרונה, יש להזכיר, התברר שהבעלים והעורך האחראי, ארנון (נוני) מוזס, הציע לנצל את כוחו לרעה כדי לגייס את העיתון לטובת שנוא נפשו לכאורה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, וזאת תמורת קבלת יתרון כלכלי במאבק מול העיתון מתחרה.

"מצבו הרפואי לא טוב", כותב ברנע על אולמרט, שיצא השבוע מבית-הסוהר לאשפוז בבית-החולים שיבא אחרי שחש בלבו. "הוא איבד משקל ואיבד צבע". האצבע המאשימה מופנית לפרקליטות. זו "רוצה לראות אותו בפנים, עד היום האחרון, עד השעה האחרונה", ועל כן "מערימה קשיים לפני החלטת ועדת השחרורים".

"מדוע בתהליך של בדיקה – לא חקירה – מורים למשטרה לפשוט על מחשבים, ועוד עושים את זה לא בבנק או בחנות אלא בהוצאת ספרים?", תוהה ברנע. "מדוע לוקחים באותה הזדמנות חומרים רגישים של מחברים אחרים והתכתבויות פרטיות שאין להן דבר עם הספר? מה זה אומר על יחסה של הפרקליטות לזכויות הפרט, לחופש הביטוי, לרוח החוק?".

עמיתתו למוסף, סימה קדמון, מחרה מחזיקה אחריו. "מה שנעשה כאן השבוע הוא לא פחות מתקדים מסוכן, שפל, שלא היה כמותו בהתנהגותם של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, ופרקליט המדינה שי ניצן, כשאיפשרו פשיטה של חמישה חוקרי משטרה על ההוצאה לאור של ידיעות-ספרים", היא כותבת.

לדבריה, השוטרים לקחו לא רק את החומרים הקשורים לספרו של אולמרט ולספריהם של בן כספית ומשה יעלון, אלא גם ספרים של יאיר לפיד, גיורא איילנד ויהורם גאון (בתחילת השבוע, כהלצה, כתב ברנע ב"ידיעות אחרונות" כי "משום מה דילגו השוטרים על כתב היד של ספרה הבא של סמדר שיר ועל 'עוד אני פוסע', ספרו של הזמר יהורם גאון").

לפי קדמון, רודפיו של אולמרט צריכים להתבייש במעשיהם. הוא עצמו במצב פיזי "ירוד" ו"שרוי בדיכאון", אך בפרקליטות רוצים להשאיר אותו בכלא כדי לדחות את פרסום הספר שלו, כיוון שיש בו "פרטים שמסכנים את התחת שלהם".

ב"מעריב" יוצא נגד הפשיטה על משרדי ידיעות-ספרים העיתונאי בן כספית, שכאמור גם ספרו נלקח תחילה ממשרדי ההוצאה. הפשיטה, הוא כותב, "היא עליית מדרגה נוספת בשכרון הכוח של הפרקליטות, ובעיקר של העומד בראשה שי ניצן". כספית פונה ישירות לראש המלמ"ב, ניר בן-משה, ולועג ליכולתו למלא את תפקידו כראוי. "אתה מתקשה למלא אפילו את הנעליים הזעירות שהוריש לך קודמך, אמיר קין", כותב כספית. "שניכם יחד, עם כל ארבע הרגליים, לא ממלאים נעל אחת של יחיאל חורב" (ביקורת דומה, בסגנון שונה, נכללת בטורו של אמיר אורן ב"הארץ").

"מערכת העיתון והוצאת 'ידיעות אחרונות' אינן מפקדת חיזבאללה ברובע א-דחיה. מישהו כאן התבלבל מאוד", טוען ב"מעריב" גם אבי בניהו. על מנת לספק פרופורציה להתרחשות שהתניע אולמרט מגולל בניהו מקרה שאירע לפני כשש או שבע שנים, כשכיהן כדובר צה"ל.

לדבריו, יום אחד הגיעו אליו ראש המלמ"ב וגורמים נוספים כדי ליידע אותו כי "כתב בכלי תקשורת מוביל קיבל לידיו חומר מסווג מאוד, שאותו הכניס למחשב, העביר לעורך במערכת – ובתוך המערכת שוכן החומר במספר מחשבים לא מוגנים". לפי בניהו, "החברים בביטחון חשבו לקבל צו שופט, להגיע עם משטרה למערכת ולביתו של הכתב ולאסוף את המחשבים ואת החומר", אולם הוא ביקש מהם אפשרות לדבר עם העורך לפני שהם פונים למסלול הזה.

"שוחחתי עם העורך הראשי של אותו כלי תקשורת, שגילה הבנה למצוקת אנשי הביטחון והבנה שאין סיכוי שהחומר יעבור את אישור הצנזורה", כותב בניהו. "עוד באותו יום הגיעו אנשים בלבוש אזרחי לביתו של הכתב, אספו את החומר, משם המשיכו למערכת וב'חתימה נמוכה' גרטו את המחשבים הרלבנטיים בו במקום, כדי למנוע חשש לגילוי מקורות, והותירו תחתם מחשבים חדשים שנרכשו".

בניהו מתאר עיתונאי בכיר ביותר, שאינו מתנגד כלל להעברת החומרים המסווגים שהגיעו אליו חזרה אל ידיה של מערכת הביטחון הישראלית. לא משום שאין בהם עניין לציבור, אלא משום שאין סיכוי שהם יראו אור בישראל. זו לא רק תעודת עניות לעיתונאי הבכיר, וסיום אלטרנטיבי לפרשת אולמרט הנוכחית, אלא גם תסריט חלופי לפרשת ענת קם ואורי בלאו.

מרצם של צעירים

הכותרת הראשית של "בשבע" מפנה למאמר מאת שלמה פיוטרקובסקי, המקשר בין הפשיטה של משטרת ישראל על משרדי ידיעות-ספרים למעצרו המנהלי של אליה נתיב, נער כבן 18 מהשומרון. נתיב נעצר השבוע מינהלית שעתיים לפני שאמור היה להשתחרר ממעצר, אחרי שהתברר שאין די ראיות כדי להעמיד אותו לדין. לפי פיוטרקובסקי, הכותב במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", קו אחד מחבר בין שני האירועים הללו, ובינם לבין התעמרות המשטרה במפגינים ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה: "שכרון כוח של גורמי האכיפה במדינת ישראל, שקצת שכחו את הכבוד הנדרש לזכויות האזרח הבסיסיות".

פיוטרקובסקי מתריע מפני שיטת "הפרד ומשול", שפוגעת ביכולת להתנגד לגורמי אכיפת החוק. "כשעוצרים נער מיצהר במעצר מנהלי רגע אחרי ששוחרר על-ידי בית-המשפט העיתונאים שותקים. כשפושטים על הוצאת ידיעות-ספרים המתנחלים שותקים. כשמתעמרים במפגינים מול ביתו של מנדלבליט הימנים שותקים. כל אחד רואה רק את המקומות שבהם הוא נפגע, ואיש לא מתייחס למגמה הכללית, שהיא אחת – עריצות מערכות אכיפת החוק מול חירויות האזרחים הקטנים. אם לא נפנים את מציאות חיינו ולא נבין שחייבת לקום כאן קואליציה נגד, הרי ששלושת האירועים הללו ודומיהם יהיו רק פתיחתה של התקופה העומדת בפנינו".

בעיתונים המרכזיים אכן כמעט ולא מוקדשת תשומת לב למעצרו של נתיב, גם לא ב"הארץ", בעל מסורת של התנגדות למעצרים מינהליים. ב"בשבע" מביא אבישי גרינצייג קולות מבית משפחת נתיב. "לעבור שבוע כמו שאני עברתי, אני לא מאחל לאף אבא בעולם. את קצות הציפורניים אתה אוכל מרוב פחד", אומר יצחק נתיב, אביו של הנער. "חקירות מסביב לשעון, הם טלטלו את הבן שלי וזרקו אותו מחוקר לחוקר, מנעו ממנו שינה, קללות והשפלות מיניות, העיפו לו את התפילין מהראש לרצפה. ואחרי שהם הפסידו ונכשלו במשימה, הם פתאום ממציאים שיש ראיות מסווגות. זו בושה וחרפה שמתאימה לרפובליקת בננות".

יחד עם נתיב נעצר בשבוע שעבר חנוך רבין, שקיבל לידיו עם שחרורו צו הרחקה מירושלים ומהשטחים. רבין מתאר בפני קוראי "בשבע" את החקירות שעבר בשב"כ, במשך תשעה ימים, כ-20 שעות ביממה: "אזקו את הידיים שלי מאחורי הכיסא. הכיסא היה קשה, הם עשו משהו למשענת כדי שהוא יהיה כואב במיוחד. השב"כניקים מקללים אותי ומאחלים לי שאני אמות ושאני כמו היטלר ושתדרוס אותי משאית. ביום האחרון הגיע החוקר הכי אלים. הוא טלטל אותי, הרים אותי והוריד אותי עד שנפלתי וקיבלתי מכה בראש. כעונש על הנפילה החוקרים אזקו את הרגליים שלי חזק לכיסא, וזה היה כאבי תופת".

לדברי רבין, חברי "נוער הגבעות" חשים בימים אלה תסכול מכל הכיוונים. "הערבים מיידים עליך אבנים, הצבא מפנה אותך מהבית והשוטרים עוצרים אותך ומתייחסים אליך כמו אל מחבל. תג מחיר נולד מהמקום הזה".

ואם בעבר "תג מחיר" בא בעקבות פיגועי טרור של הפלסטינים וכוון נגד הפלסטינים, ברור כי "תג מחיר" כפי שמתאר רבין, שבא בעקבות היחס מצד "הערבים", "הצבא" ו"השוטרים", יכוון נגד כל השלושה. "המטרה המרכזית של מבצעי פעולות 'תג מחיר' בשבועות האחרונים היא כוחות הביטחון – השב"כ, צה"ל והמשטרה, ולאו דווקא הפלסטינים", כותב אלישע בן קימון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לדבריו, בשל מיעוט הפיגועים והקפאת הפינויים, "הצעירים משקיעים את המרץ שלהם בקרב ראש בראש מול בלשי הפשיעה הלאומית של מחוז ש"י ורכזי המחלקה היהודית בשב"כ".

הכותרות הראשיות

על הגדר. "שלוש שנים ל'צוק איתן', צה"ל עוד מתלבט אם לחקור את יום שישי השחור ברפיח", היא הכותרת הראשית של "הארץ". גילי כהן מזכירה כי באותו יום שישי, לאחר חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין, הפעיל צה"ל כוח חריג ("לפי תחקיר חטיבת גבעתי, כ-800 פגזי ארטילריה וכ-260 פצצות מרגמה נורו באותו יום על-ידי צה"ל ברפיח, ומטוסי קרב הפציצו כ-20 מטרות"), שכתוצאה ממנו נהרגו עשרות אזרחים פלסטיניים. למרות שחלפו כמעט שלוש שנים מיום האירוע, ועל אף מאות שעות "בדיקה", הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, טרם החליט האם יש מקום לפתוח בחקירה פלילית במקרה זה. מובן שהזמן הרב שעבר מאז מאפס את האפקטיביות של החקירה, גם אם יוחלט על פתיחתה מחר.

מרקם החיים השוטף. "חומה בצורה: התוכנית למניעת פיגועים בשער שכם", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", המתפרסמת מעל תצלומיהם של השר לבטחון פנים גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך. איציק סבן מדווח בכפולה הפותחת כי בעקבות הפיגועים החוזרים ונשנים שהתבצעו באזור שער שכם השר ארדן והמפכ"ל אלשיך, יחד עם מפקד מחוז ירושלים ניצב יורם הלוי, הציגו בפני ראש הממשלה "תוכנית לחיזוק הביטחון בנקודה הרגישה".

על-פי התוכנית, באזור ייפרסו מצלמות שמאפשרות זיהוי לוחיות רישוי של כלי רכב; מצלמות שיאפשרו זיהוי בזמן אמת של חשודים; "עמדות מוגנות ומוגבהות במקומות אסטרטגיים שייבנו מאבני המקום וייטמעו בפסיפס המקומי"; ומערך תאורה שיאיר את האזור כולו בעוצמה הדומה לאור יום. אם לא די בכך, נבחנת האפשרות להטיס רחפן מעל האזור, דרך קבע, 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ולבצע "שינוי טופוגרפי של אזור השער" כך שלא יהיו בו עוד פערי גובה. אדם שמוגדר כ"קצין בכיר במחוז ירושלים" מסביר לסבן: "המטרה היא לצמצם ככל האפשר את אירועי הפח"ע והפיגועים הבאים באזור, ומן הצד השני לא להרוס את המראה הטבעי של המקום ולצמצם את הפגיעה במרקם החיים השוטף".

בין ירושלים למילאנו. "אנחנו רוצים להילחם בסרטן, לא בביורוקרטיה", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ציטוט מפי משפחת גיגי, שבנה רענן, החולה בסרטן המעי הגס, טופל במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבית-החולים הדסה עד שרופאיה התפטרו במחאה. כל הכפולה הפותחת של העיתון, גרסת הסדין, מוקדשת למשבר במחלקה.

אתמול, בתוכנית "תיק תקשורת", נפגשו יועץ התקשורת רוני רימון, המייעץ להורי הילדים, כתב הבריאות של "ידיעות אחרונות" רותם אליזרע וכתב "המקור" ישראל רוזנר, שערך בעבר כתבת עומק על המצב במחלקה. רוזנר האשים את אליזרע כי בימים האחרונים הוא והעיתון שבו הוא כותב משרתים את הספין של הנהלת הדסה. אליזרע – ברייה עיתונאית מיוחדת הממלאת גם את תפקיד כתב הבריאות של העיתון וגם כותב של תוכן שיווקי – פקפק מצדו בעבודה העיתונאית של אנשי "המקור". הבוקר, מכל מקום, מנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין בוודאי אינו שבע רצון מהסיקור של אליזרע ו"ידיעות אחרונות", שכן זה כולל ידיעה קטנה שמתפרסמת תחת הכותרת "מנכ"ל הדסה טס להשקת מלון במילנו".

שיתוף פעולה. "מחקר: לרוב היהודים הבוגרים בארצות-הברית אין ילדים", היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון". העיתונאי צביקה קליין, שערך עבור "מקור ראשון" מוסף במימון משרד התפוצות, מפרסם ממצאי מחקר שהולמים את הקמפיין של המשרד.

לא היה לנו משהו יותר טוב לראשית. "נאום התוכחה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שמתייחסת לדברים שנשא אתמול נשיא המדינה ראובן ריבלין במסגרת כנס הרצליה. הציטוט הראשון שנכלל בידיעה מאת אריק בנדר הוא "דמוקרטיה שבה 'רצון העם' גובר על כל שיקול אחר רחוקה כפסע מאנרכיה".

בלי קביים

"מעריב", 23.6.2017

בכפולה השנייה של "מעריב" מתפרסמת ידיעת תצלום (לא מחמיא במיוחד, ובכל זאת – תצלום), של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה. השניים הגיעו אתמול לעיר בת-ים, לטקס הנחת אבן הפינה לפארק תצפית הים שייקרא על שם אחיו של ראש הממשלה, יוני ז"ל.

בעבר אפשר היה לצפות לראות תצלום (מחמיא יותר) מהאירוע ב"ישראל היום", אולם המצב אינו כתמול שלשום. מדור תצלומיה של שרה נתניהו במקומות שונים במדינה יצא לחופשה לפני חודשים אחדים ומאז לא שב.

"ההתרחקות בין אדלסון לנתניהו היא עובדה מוגמרת", פוסק בן כספית בטורו שב"מעריב". לדבריו, בעבר השניים נהגו לדבר בין פעם לשלוש פעמים ביום (הנה, דרוקר, התשובה לעתירה שלך. לא היה פשוט יותר לשאול את כספית?), אולם נוהג זה פסק. "ההערכה היא כי אדלסון מחפש סוס חדש להדהיר בערבות הימין הישראלי. אדלסון כבר נמצא ביום שאחרי נתניהו", כותב כספית.

לפי גרסתו של פרשן "מעריב", הפיטורים של מרגלית וגילת אכן נבעו מטעמים כלכליים (הוא מתעלם מנכונותם לקצץ מחצית ויותר משכרם), שכן "מתברר שגם לכיס האדלסוני יש תחתית". כן, אדלסון, שעושרו גדל לאחרונה ב-1.7 מיליארד דולר בארבעה ימים, לא רוצה להפסיד עוד כמה מיליוני שקלים בשנה על העיתון שהוא מפעיל בישראל. אבל זה לא רק עניין של כסף. לפי כספית, לאדלסון נמאס מכך שלמרות ההשקעה הכספית, ל"ישראל היום" אין השפעה על סדר היום.

"אם אין השפעה, שלפחות לא יעלה כל-כך הרבה כסף" הוא המוטו החדש בעיתון, לפי כספית. לצורך כך שוגרו נציגי חברה בינלאומית המתמחה בתחום למשרדי "ישראל היום" והגישו תוכנית התייעלות וקיצוצים. העורך המייסד עמוס רגב התנגד והוחלף בבועז ביסמוט, "אבל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות האמיתיות". רעייתו של אדלסון, ד"ר מרים אדלסון, היא לפי כספית מי שמחזיקה את העיתון בחיים. כספית מזהה בשבועיים האחרונים שינוי, "ניסיון להפוך לעיתון אמיתי".

או כפי שפובליציסט העיתון חיים שיין הגדיר זאת השבוע (אגב אשרור העובדה כי "ישראל היום" אכן הפסדי):

גם בין עמודי "ישראל היום" ישנה התייחסות למקומו של העיתון החריג בזירת התקשורת הישראלית. דרור אידר מגיש לקוראים "עשר הערות אישיות וציבוריות בעקבות דבריו של דן מרגלית על 'ישראל היום'".

לדברי אידר, מרגלית לא היה "עלה תאנה" בעיתון, "משום שאין לנו מה להסתיר זולת הרצון לייצר במה תקשורתית ורעיונית עבור מחנה הרוב בישראל". עוד מוסיף אידר כי "בפרספקטיבה היסטורית, הקביים הללו רק עיכבו את העצמאות האינטלקטואלית, הרעיונית והמחשבתית של הימין. עדיף ליפול עשרות פעמים ולקום מאשר להסתמך על מי שאינו מזדהה עם הבמה הזאת ומבדל עצמו בתואנות שונות".

את פיטוריו של מרגלית מתאר אידר כהכרזת עצמאות של העיתון. "נקעה נפשנו מבקשת הלגיטימציה הזאת", הוא כותב בסיום טורו. "לא אלמן ישראל, אנחנו רק בתחילת המהפכה. למדנו להלך בלי קביים".

אגב, אחת מעשר ההערות היא בכלל תגובה לעוזי בנזימן, העורך המייסד של אתר "העין השביעית", שלעג לעיתונאי דן מרגלית אחרי שזה טען כי פוטר מ"ישראל היום" בשל ביקורת שמתח על ראש הממשלה נתניהו. אידר כותב בטורו כי הטענות של בנזימן, שלפיהן "ישראל היום" אינו אלא עלון תעמולה פרטי של משפחת נתניהו ולכן לא היה מקום בכלל לצפות ממנו לערכים אתיים ראויים, אינן ביקורת על העיתון אלא "כתב חיסול סטאליניסטי!". את אתר "העין השביעית" הוא שוב מכנה "העין הרעה" (בהסתמך על מקורותינו), ואת הטענה בדבר השירות שמספק העיתון לנתניהו הוא מפריך בזכות הכותרת של יום שישי האחרון, ששירתה דווקא את נפתלי בנט.

בעניין זה ראוי לצטט פִסקה ספקולטיבית שפרסם אתמול אביב הורביץ במדורו שב-mako: "מכיוון שבצמרת 'ישראל היום' יודעים מה המשטרה שאלה [בפרשת תיק 2000], ומכאן גם עשויים לשער מה ידוע לה ומה לא על הקשר שבין נתניהו לבין העיתון, פועלת המערכת כעת כדי להקטין ולעמעם את הקשר הזה. אולי כך, בבוא היום, אם וכאשר יגיעו חדשות רעות מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה, אפשר יהיה להציג את הטיפול המסור שקיבלו בני הזוג נתניהו בעידן עמוס רגב כאפיזודה שהיתה ואיננה".

מחליפו של מרגלית ב"ישראל היום", אמנון לורד, דווקא אינו משרת את בנט. אחרי שהוא כותב כי נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ "נתון במצור" טוען לורד כי תגובת הבית-היהודי להרג (הוא כותב "רצח") החיילת הדס מלכא ליד שער שכם היתה "ניצול של פיגוע כואב". לדבריו, המפלגה שבראשות בנט מבצעת "חבלות" במהלכי הממשלה, וזאת לצורך אינטרסים מגזריים צרים, ובנט הוא בכלל שר "על סטרואידים". לצד ביקורת על מתנגדי נתניהו מימין מצטט לורד את נאמני נתניהו, ובהם יובל שטייניץ ופרופ' אלן דרשוביץ (מפרקליטיו של שלדון אדלסון, בעל השליטה בעיתון).

את החלטת בג"ץ לאפשר למפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה להתמקם בגבולות העיר פתח-תקווה מתאר לורד ככניעה ללחץ של מיעוט קולני. "יש הרגשה", הוא מוסיף, "שגם הפרסום האחרון, כי המשטרה חוקרת חשד לשוחד נגד ראש הממשלה, הוא תולדה של הלחצים התקשורתיים והפוליטיים מהרחוב". לורד לא כותב בקרב מי התעוררה אותה הרגשה.

אלוביץ'

העיתונות הכלכלית של סוף השבוע מתמקדת בשאול אלוביץ' והחשדות שבגינן הורחק השבוע מחברת בזק. אלי ציפורי מסמן ב"גלובס" את התנהלותה של המדינה לפני עשרים שנה כטעות הטראגית בסיפור של עסקת בזק-yes. אז, בעת הקמת חברת yes, היא זכתה לתנאים מפליגים מהמדינה ולהזרמות כספים חוזרות ונשנות במטרה לשבור את המונופול של הכבלים ולייצר תחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית.

"המחשבה המעוותת הזאת, שדווקא חברה ממשלתית צריכה להוביל את התחרות בשוק, היא זו שטמנה את זרעי הפורענות של עסקת בעלי העניין שנמצאת כיום במוקד החקירה נגד בזק ובכיריה", כותב ציפורי.

בסוף שנות התשעים ובתחילת העשור הקודם, המתקפות הבלתי פוסקות של ציפורי ו"גלובס" על yes וההזרמות החוזרות ונשנות שירתו יפה את האינטרסים הכלכליים של בעל השליטה בעיתון, אליעזר פישמן, שהיה במקביל גם בעל מניות במונופול הטלוויזיה בכבלים. כיום, אחרי שפישמן פשט רגל וציפורי הפך בן לילה לאחד ממבקריו החריפים, ממשיך סגן עורך "גלובס" לנתח את חברת yes ויחסיה עם בזק לאור מה שהוא רואה כחטא הקדמון של תנאי הקמתה. המסר המשתמע מכך: לא שירתתי את פישמן, לפחות לא זו היתה מטרתי העיקרית. כתבתי את אשר האמנתי על סמך ניתוח מקצועי עצמאי, ויצא במקרה שהמסקנות שלי תאמו באופן מושלם את האינטרסים הכלכליים של בעל השליטה.

גיא רולניק מסמן ב"דה-מרקר" את שיטת הפירמידות כחטא הקדמון בסיפור של אלוביץ' ובזק. "הדרך הטובה ביותר להבין את שיטת הפירמידה היא להשוות בין שווי השוק של בזק – 17 מיליארד שקל – לבין שווי השוק של המניות של אינטרנט זהב שמחזיקה יורוקום, החברה שבראש הפירמידה של אלוביץ': 400 מיליון שקל", כותב רולניק. "הפער בין 400 מיליון שקל לבין 17 מיליארד שקל אינו רק הביטוי הכמותי הברור של שיטת הפירמידה, המינוף והשרשור, אלא ההסבר הפשוט ביותר לכך שאלוביץ', המנהלים והדירקטורים שלו בילו השבוע את רוב זמנם בחדרי המעצר והחקירה של רשות ניירות ערך".

בהמשך "דה-מרקר" מתפרסמת כתבה של שוקי שדה על שאול אלוביץ' ועל הדרך שעשה עד לחדר החקירות. מכרים מתארים בפני שדה את אלוביץ' כאדם נעים, נטול גינונים, שמדבר אליך בגובה העיניים. אבל לא כולם מחזיקים בדעה שמשהו השתנה בו בשנים האחרונות. יש מי שחושב שתמיד פעל באופן מעט מפוקפק. "קח לדוגמה את עניין yes", אומר לשדה אדם שמוגדר כ"יועץ אסטרטגי". "הוא נכנס לשותפות בחברה הזאת בתחילת שנות ה-2000 לאו דווקא משום שהוא האמין בתחרות בענף הכבלים, אלא מפני שהוא רצה להיות הספק העיקרי של הממירים. הרי yes היתה בקשיים כבר אז. לכל אורך הדרך היו לו מהלכים כאלה. באותה תקופה לא ממש שמו לב לכל הדברים האלה, כי לא היה מדובר בחברה גדולה ומשמעותית כמו בזק".

סימנייה

גיא ליברמן מפרסם ב"7 ימים" תחקיר על הדמויות שמובילות בשנה האחרונה את הקמפיין נגד שירות משותף של לוחמים ולוחמות בצבא.

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מתפרסמת ידיעה מפורטת מאת חן מענית על כשלון נסיונות הגישור בתביעה שהגיש אחיו של אריה דרעי נגד העיתון.

במוסף G של "גלובס" מתפרסם ראיון מקיף שערכה שלומית לן עם פרופ' דוד האן, כונס הנכסים הרשמי, שיפרוש בקרוב מתפקידו. כל החטיבה הראשונה של הראיון מוקדשת לחלקו של האן בניהול רשות השידור בשנים האחרונות.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת חן ארצי-סרור, שהתלוותה למשתתפי תוכנית "120" של מכון "שחרית", אשר יצאו לסיור במרוקו. מהכתבה לא ברור מי מימן את נסיעתה ושהותה של ארצי-סרור.

אביגדור פלדמן חתום על מאמר המתפרסם ב"הארץ" שבו הוא קובל על "כתב הבריאות" שמרבה להופיע בטלוויזיה ומעצים את הדרמה בפרשת הילדים חולי הסרטן בהדסה, כל זאת בלי להבהיר מדוע הרופאים בכלל התפטרו מהמחלקה. עבור אנשים כפלדמן נוצרה מחלקת האינפוגרפיקה של "ידיעות אחרונות", שמספקת הבוקר "רופא נבוכים" למשבר (משחק המלים במקור). מנהל המחלקה והרופאים המתפטרים, כך מובהר בטבלה שמפרסם "ידיעות אחרונות" לאזרחים מבולבלים כפלדמן, מסרבים להחלטה לאחד את מחלקות השתלות מוח עצם ילדים עם מבוגרים.

ל"הארץ" צורפה חוברת בת 48 עמודים שמביאה את המיטב שבמיטב מהספר החדש "ברגע האמת – הרבי מלובביץ' והדיאלוג הבטחוני-מדיני עם מקבלי ההחלטות בישראל", מאת שלום ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה ארליך. בעמוד 29 של החוברת מסופר על הפעם ההיא שבה הרבי פנה ליוסף צ'חנובר, ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, וביקש ממנו למסור לשר הביטחון משה דיין כי עליו "לכבוש את דמשק ולעשות אותה כעפרא דארעא", כלומר לשטח אותה, לעשותה כעפר הארץ.

צ'חנובר העביר את המסר, אך דיין השיב לו כי המשימה בלתי אפשרית. לא רק שיש חזיתות אחרות שבהן נמשכת הלחימה, אמר לו דיין, אחרי הכיבוש תיאלץ ישראל "להאכיל חמישה מיליון בני אדם, באמצע מלחמה". השליח שב אל הרבי וסיפר לו על תגובת דיין. הרבי הגיב במלים: "אֵ גְרוֹיסֶע טעות".