כיצד משתמשים בהומור ככלי להגדרה עצמית, מדוע נדמה שההומור בשמאל מתוחכם יותר מזה של הימין ואיך קשורים לכך "האריות של הצל"? נעם גל, דוקטורנטית במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, עוסקת בקושיות הללו ואחרות במחקרה האקדמי. לאחרונה הציגה בכנס של האגודה הישראלית לתקשורת מאמר בכתובים העוסק באופן שבו גולשים מהשמאל הגחיכו את "הצל", הראפר יואב אליאסי, בתקופת מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. בשבוע שעבר שוחחה על כך בתוכנית "קול העין". להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיימו עמה המנחים, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל.

המחקר על ההומור המקוון בקיץ 2014, סיפרה גל, הוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה, המתבצעת בהנחיית הפרופסורים לימור שיפמן וזוהר קמפף. "באופן כללי", סיפרה, "אני מסתכלת על מה שקורה לקבוצות חברתיות שמשתמשות בהומור אירוני, ועל מה קורה להומור אירוני כשצוחקים על כל מיני קבוצות חברתיות".

איך בדיוק הומור או סאטירה יכולים לעצב זהות קולקטיבית של קבוצות?

"אחת התיאוריות שמתעסקות בהומור נקראת 'תיאוריית העליונות', והיא אומרת שחלק ממה שאנחנו עושים באמצעות הומור זה להראות איך אנחנו עליונים על האחר – ולעתים קרובות איך הקבוצה שאנחנו משתייכים אליה עליונה על קבוצה אחרת, גם באמצעות לעג לקבוצה האחרת".

"הזכרתם הומור יהודי מתקופות אחרות, שהיה כלי התמודדות של היהודי החלש מול הפריץ, בעל הכוח הפיזי – ואנחנו רואים את זה גם כאן, בחלוקה אחרת, לא בין יהודי לגוי, אלא בין מי שמזוהה עם הגוף ומי שמזוהה עם הראש, בחלוקה לימין ושמאל"

כמו למשל בדיחות שסיפרו יהודי הגולה על הגויים הטיפשים?

"למשל. הומור אירוני הוא סוג של הומור שבו אני יכולה לומר, נגיד, אמירה מאוד גזענית – אבל אם אתה מכיר אותי ויודע שאני לא גזענית, או לא עד כדי כך גזענית, אתה יכול להבין שאני כנראה צוחקת על האפשרות של גזענות, ולא מביעה בעצמי את העמדות הגזעניות האלה. אבל אם אתה לא תבין שבעצם צחקתי, יקרו שני דברים: אחד, אתה אולי תיתפס כגזען, כי הדבר הגזעני שאמרתי לא נראה לך כזה מוגזם, זה נראה לך כמו משהו שאדם יכול להגיד ברצינות; הדבר השני הוא שאתה תצא קצת טיפש, כי לא הבנת שאני צוחקת – ואני אצא קצת יותר מתוחכמת ממך. הדבר הזה קורה לא רק בין שני אנשים אלא גם בין קבוצות. אם אני מפרסמת בפייסבוק סטטוס אירוני שנראה מאוד אלים, למשל, מי שלא יבין את הסטטוס – הקבוצה שלו תסומן כאלימה, וככזו שלא מבינה עניין".

מה גילית מהממים שאספת על "הצל"?

"אספתי גם ממים וגם סטטוסים שצוחקים על 'הצל', בעיקר על 'האריות של הצל' – בקונטקסט של קיץ 2014, של 'צוק איתן' ושל ההפגנות המעטות שהיו נגד הלחימה, והאלימות המאוד קשה שהמפגינים נתקלו בה בתגובה. מה שקרה כתוצאה מכך הוא שהשמאלנים קצת חזרו למרחב המוגן של הרשת – שהוא לא מרחב פיזי, אלא מרחב שמקדש את הכוח האינטלקטואלי, ולא את הכוח הפיזי.

"החזרה למרחב המוגן איפשרה להם להיות יותר מוגנים ברמה הפיזית, אבל גם להיות במקום שבו הם יכולים לצחוק על הקבוצה האחרת, להדגיש את חוסר ההבנה שלה במבעים קצת יותר מורכבים, מבעים לא ישירים – ואני חושבת שהדוגמה המובהקת ביותר דווקא מתחילה ברחוב, לא בפייסבוק. בהפגנה, או למעשה בתצלום שהתחיל לרוץ בפייסבוק, שבו נראו מפגיני ימין מניפים שלטים שכתוב עליהם 'עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד' – תרגום לעברית של סיסמה נאצית. לא הצלחתי לברר מאיפה בדיוק הגיעו השלטים האלה, אבל ממה שהצלחתי לברר גיליתי שכנראה מדובר בשלטים של פעילי שמאל שהגיעו בהסוואה, הניחו את השלטים, הלכו וחזרו כדי לצלם – ולהפיץ בפייסבוק".

פוסט שפירסם יואב אליאסי בדף הפייסבוק שלו אחרי שבהפגנה שהוביל נופפו בשלטים עם סיסמה נאצית (צילום מסך: החברים של ג'ורג')

זה לא רק עניין של עבודת פוטושופ, אלא ממש התערבות במציאות – הטרלה של בני אדם, לא של חשבונות פייסבוק.

"בדיוק. אנחנו יכולים לראות מהממים שרצים ברשת שאין לאנשים האלה בעיה עם פוטושופ. כאן הם בחרו לעשות את זה באופן שידגיש את זה שהם חזרו לרחוב והטרילו בני אדם".

כלומר, כחלק מעליונות האינטלקטואלית, הם אומרים "אני הייתי אצלכם, אני טמנתי לכם פח ואתם נפלתם בו – ואני גם יודע מה היו הסיסמאות של הנאצים, ואתם לעומת זאת לא יודעים היסטוריה".

"בדיוק, לא יודעים היסטוריה. וגם: 'אתם כן מזדהים עם הסיסמאות האלה, ואני עבדתי עליכם וגרמתי לכם להגיד אותן ממש כלשונן, ויצאתי גם מתוחכם יותר מכם, גם משכיל יותר – וגם הבהרתי מה העמדות שלכם לא על-ידי זה שאמרתי מה הן, אלא בכך ששמתי לכם מלים בפה".

מה עוד גילית במחקר?

"גיליתי שיש הרבה מאוד הומור שמאלני כלפי הימין – ואני רואה את זה גם ממחקרים מרחבי העולם, שמדברים על נטייה לשמאל בהומור, ברשת ובכלל. היו הרבה מאוד טקסטים, ובתוך הטקסטים האלה היתה התעסקות רבה מאוד לא רק בפוליטיקה במובן הצר, אלא גם בהיבטים יותר רחבים של פוליטיקה – כמו חלוקה מגדרית, או חלוקה של מוצא אתני, ועוד כל מיני שסעים שאנחנו מכירים היטב בחברה הישראלית".

מה הכוונה "חלוקה"? מה הפעולה האינטלקטואלית שהם עשו באמצעות הפרסומים ההומוריסטיים?

"ראשית, יש חלוקה של הרחוב והרשת. ברחוב השמאל חטף מכות וברח חזרה לרשת – אבל ברשת הוא הבהיר, ברמה האינטלקטואלית, ידו של מי על העליונה. זאת חלוקה אחת, חלוקה רחבה בין קבוצה שמזוהה עם אינטלקט לקבוצה שמזוהה עם גוף. בתוך זה יש חלוקות נוספות על הבסיס של ימין ושמאל – כמו ימין שהוא פחות משכיל, במעמד יותר נמוך, לעומת שמאל – שהוא במעמד יותר גבוה ויותר משכיל. כמו שמאל שמזוהה גם עם נשיות – גם מבחינת כוח פיזי, אבל גם עם הומור עצמי לגבי נטייה מינית – לעומת ההיפר-גבריות של הימין. וזה הכל דברים שמתחברים להבדל בין אינטלקט לבין גוף".

מפגינים ימנים ושמאלנים בכיכר הבימה בתל-אביב, בתחילת מבצע "צוק איתן". במרכז: יואב אליאסי, "הצל". 12.7.14 (צילום: פלאש 90)

היפותטית, היית יכולה לעשות מחקר כזה על בסיס חומר הפוך – למשל, סאטירה ימנית אירונית נגד שמאלנים? היית יכולה להסיק את אותן מסקנות?

"זו שאלה מצוינת. אני לא חושבת שהייתי יכולה להסיק את אותן מסקנות, כיוון שכשקבוצה א' צוחקת על עצמה ועל קבוצה ב', היא עושה את זה על בסיס סטריאוטיפים שונים מאשר מקרה שבו קבוצה ב' צוחקת על עצמה ועל קבוצה א'. כל קבוצה מנסה להדגיש את החוזקות שלה ואת החולשות של הקבוצה האחרת".

לדעתך, היית מוצאת הומור כזה בימין?

"הייתי מאוד-מאוד שמחה קודם כל למצוא הומור כזה בימין, כי בחיפוש שעשיתי מצאתי מעט מדי, אם כי מצאתי ואני מקווה להגיע לזה בהמשך, כולל השוואה בין הומור ימין והומור שמאל. אבל בהחלט יש פחות חומרים, וזה בהחלט אחד המחקרים המתוכננים – כמו שיש עמודים פייסבוק שנקראים 'פי אלף יותר האריות של הצל' יש 'פי אלף יותר מרצ בישראל', או 'פי אלף יותר עוצמה-לישראל' – קבוצות שאני מקווה להגיע אליהן בהמשך המחקר, ולעשות השוואה".

את חוקרת את התחום רק כחוקרת, או גם כיוצרת?

"מעט מאוד כיוצרת. יש בעברי מעט השתתפות, אבל באמת בעיקר כחוקרת. חוקרי הומור ידועים בזה שהם בעיקר טובים בלהרוס בדיחות, ולא בלעשות אותן".

את בעצם מודה עכשיו שאין לך הומור?

"קצת, כן. בטח לא כחוקרת".

שאלנו קודם האם לדעתך אפשר למצוא ממים של ימנים על שמאלנים – אבל האם מלכתחילה יכול להיות כזה דבר אירוניה ימנית?

"קודם כל, זה כן קיים. זה לא שלא מצאתי בכלל טקסטים. נכחתי אפילו בערב שעסק בנושא של הומור ימני, או אפילו בסטריאוטיפ שאומר שלימנים אין הומור. הגיעו לשם בעיקר אנשים שעושים הומור ימני, שדיברו על השיח שלפיו לימנים אין הומור ימני – זו היתה איזושהי התקוממות נגד הסטריאוטיפ. טרם חקרתי את זה, אבל זו שאלה מעניינת, וזו שאלה שהיא מאוד חיה. אני רואה את זה לא רק בישראל. גם הדוגמאות שמצאתי במאמרים, גם מחו"ל וגם מהארץ, עוסקות בעיקר בהומור שמאלני.

"לא בדקתי את זה, וכשניסיתי לדבר עם אנשים שעושים הומור ושחוקרים הומור לא הצלחתי למצוא מסקנות בנושא. אני כן חושבת שזה מתחבר למה שאמרתי במחקר שלי, שאם השמאל מזוהה עם אינטלקט, והימין מזוהה עם כוח – אחת האסטרטגיות שקשורות לאינטלקט היא השימוש בשנינה ובהומור, שמנוגדים לכוח. הזכרתם הומור יהודי מתקופות אחרות, שהיה כלי התמודדות של היהודי החלש מול הפריץ, בעל הכוח הפיזי – לרמות את הפריץ, להשתמש בהומור ובמבע עקיף על מנת לעקוף את האיום הפיזי – ואנחנו רואים את זה גם כאן, בחלוקה אחרת, לא בין יהודי לגוי, אלא בין מי שמזוהה עם הגוף ומי שמזוהה עם הראש, בחלוקה לימין ושמאל".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.