הרעיון עצמו לא חדש: ממשלות רוצות לפעמים לצמצם את החשיפה התקשורתית של פעולות שבצדק או שלא בצדק – לא מצטלמות טוב. דרך אחת להשיג את המטרה הזו היא לפעול כאשר התקשורת עסוקה בנושאים אחרים. כך למשל, לפי ה"ג'רוזלם פוסט", ב-1989 הביע סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, צער על הזדמנות שהוחמצה: בזמן שעיני העולם היו מופנות לדיכוי האלים של ההפגנות בכיכר טיאננמן בסין, כך נתניהו, ישראל צריכה היתה לגרש כמות גדולה של פלסטינים מהגדה המערבית.
נתניהו, כמובן, הכחיש שאמר את הדברים האלה בדיוק. לדבריו, הוא התייחס רק לגירוש של תשעה פלסטינים שהיו מיועדים לגירוש ממילא. מה שחשוב יותר לענייננו הוא מה שנתניהו לא הכחיש: את הרעיון לפיו יש לנצל את העובדה שהתקשורת העולמית עסוקה בעניינים אחרים כדי לבצע מעשים שנויים במחלוקת. זהו בדיוק נושא מחקרם של רובן דורנטה ויקטרינה זורבסקיה: "תקוף כשהעולם לא מסתכל? חדשות בארה"ב והסכסוך הישראלי-פלסטיני".
למרות שמדובר בהתנהלות מוכרת וידועה, המחקר מצליח להציג חידוש משמעותי: ראשית, צמד החוקרים מראים ששיקולים כאלה אינם נחלתם הבלעדית של דיפלומטים ושל אנשי תעמולה, וביחס לנושאים כבדי משקל במיוחד, אלא חלק ממכלול השיקולים של אנשי צבא גם בהחלטות טקטיות. שנית, לצורך ביסוס הטענה החוקרים לא עושים שימוש כלשהו בהצהרות שכן או לא הוכחשו על-ידי דוברים רשמיים, אלא רק בנתונים זמינים לציבור וניתוח סטטיסטי ריגורוזי שלהם.
את ממצאי המחקר ניתן לסכם כך: בשנים 2000–2011 ההסתברות לפעילות התקפית של צה"ל בשטחים עלתה באופן ניכר ביום שלפני אירועים שתפסו נפח רב בתקשורת האמריקאית (התוצאות אינן משתנות גם בניכוי תקופת מבצע "עופרת יצוקה" מהמדגם).
שלושה ממצאים סטטיסטיים נוספים מחזקים את ההשערה שהמתאם הסטטיסטי הזה איננו מקרי: המתקפות הצה”ליות שנמצאו במחקר קורות רק בסמוך לאירועי חדשות צפויים מראש (אירועי ספורט, טקס האוסקר, בחירות וכדומה), ולא בסמוך לאירועי חדשות מפתיעים (אסונות טבע); רק מתקפות צה"ליות שבהן יש הסתברות משמעותית לפגיעה באזרחים (כמו תקיפות שיש בהן שימוש בנשק כבד או תקיפות באזור מאוכלס בצפיפות) מתואמות עם אירועיים חדשותיים בארצות-הברית; תקיפות צה"ליות שקשה עד בלתי אפשרי לשנות את מועדיהן, כמו למשל התנקשויות, אינן מתואמות עם אירועים תקשורתיים אמריקאיים.
אילו המתאם בנתונים היה רק צירוף מקרים – ומתאמים מקריים הם חלק מהחיים – אז שלושת הראיות הנוספות מהוות שלושה צירופי מקרים נוספים. גם אם זה אפשרי טכנית, הסיכוי שכל-כך הרבה צירופי מקרים יקרו בבת אחת הוא אפסי. הרבה יותר סביר לפרש את הנתונים ככאלה המצביעים על כך שצה"ל, לפחות במידה מסוימת, אכן מעדיף לתזמן את תקיפותיו לימים שבהם תשומת הלב התקשורתית בארצות-הברית נתונה לעניינים אחרים.
חשוב להדגיש שהחוקרים לא מסתפקים רק בהשוואה פשוטה של ההסתברות לתקיפה ישראלית בימים הסמוכים לאירועים תקשורתיים גדולים, עם הימים שאין בהם אירועים כאלה. ההשוואה זהירה ומדויקת בהרבה. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים הטכניים, ניתן לתאר אותה כך: החוקרים משווים בצורה שיטתית ויסודית את ההסתברות לתקיפות צה"ליות בימים שדומים זה לזה ככל האפשר (למשל, ימי שני, באוגוסט, בתוך שבועיים מפיגוע טרור פלסטיני) ושההבדל ביניהם הוא רק בכך שחלק מימי השני האלו חלו ביום שלפני האוסקר, וחלק לא. כלומר – אם יש דבר מה אחר, למעט טקס האוסקר, שמסביר את ההבדל בהסתברות לתקיפה, לא קל למצוא מהו.
התזמון של התקיפות הצה"ליות נוטה להיות, מתברר, ביום שלפני אירועים תקשורתיים, ולא ביום האירוע עצמו. כיצד ניתן ליישב את הפספוס ביום עם התחכום שמיוחס לצה"ל בתזמון התקיפות שלו? זו שאלה שהטרידה את מחברי המחקר, והם מקדישים לה תשומת לב רבה. אלא שהתוצאות של בחינה קרובה יותר של הנושא מעלות שאם בכלל, התזמון הזה דווקא מעיד על תחכום מרשים יותר של צה"ל.
החוקרים ערכו השוואה בין אופי הסיקור של תקיפות צה"ליות בתקשורת האמריקאית ביום התקיפה עצמו וביום שאחריו, ומצאו שלמרות שפעולות צה"ל זוכות לסיקור הן ביום התקיפה עצמו והן ביום שלאחריו, יש הבדל ניכר, וצפוי, באופי הסיקור: ביום התקיפה עצמה הסיקור הוא חדשותי וממוקד בפרטים, וביום שלאחר התקיפה הסיקור הוא מגזיני יותר, וממוקד בסיפורי הנפגעים, בהלוויות ובראיונות עם בני משפחה.
אם מטרתו של צה"ל היא אכן לצמצם ככל האפשר את הנזק ליחסי הציבור הישראליים, תזמון של תקיפה ליום שלפני אירוע תקשורתי משמעותי – כלומר תזמון שיצמצם את אותו חלק מהסיקור שמגיע יום אחרי התקיפה, ומתמקד בסיפורם של הנפגעים – הוא בדיוק התזמון האפקטיבי ביותר.
המחקר מנסה גם לכמת את ההשפעה של אירועים משמעותיים בתקשורת האמריקאית על ההסתברות לתקיפות צה"ליות, ועל מנין ההרוגים בהם. אין דרך לבצע חישוב כזה מבלי להניח כמה הנחות לא טריוויאליות, ולכן יש לקחת את התוצאות עם יותר מקמצוץ של מלח. ובכל זאת, התוצאות מעניינות.
החוקרים יצרו מדד של מידת ההתמקדות של התקשורת האמריקאית בנושאים שאינם הסכסוך הישראלי-פלסטיני: איזה אחוז מתוך הזמן הכולל במהדורות החדשות מוקדש לשלושת הסיפורים המרכזיים (שאינם קשורים לסכסוך) באותה מהדורה. בימים שלפני אירועים כמו בחירות או טקס הענקת פרסי האוסקר, סיפור מרכזי אחד או שניים יתפסו חלק גדול מאד מהמהדורה, ואז המדד עונה פחות או יותר על השאלה "האם היה אירוע תקשורתי חשוב באותו היום?".
ההסתברות לתקיפה צה"לית ביום שבו התקשורת האמריקאית עסוקה מאוד בדברים שאינם קשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, גדולה פי 2.7 מאשר מבימים בהם היא לא
אבל כוחו של המדד הזה הוא בכך שהוא יוצר משתנה רציף שמאפשר לא רק בחינה של "יום שבו יש אירוע משמעותי" מול "יום שאין בו אירוע משמעותי", אלא גם בחינה של ימים אחרים. הרי גם אם לא תמיד ניתן לסווג יום מסוים במובהק כ"יום שבו יש אירוע" או "יום ללא אירוע", ישנם ימים שבהם תשומת הלב התקשורתית פנויה יותר לעסוק בישראל, וימים שבהם היא פחות.
שימוש במדד הזה מעלה את התוצאה הבאה: שני ימים שדומים זה לזה בכל למעט בכך שאחד הימים מקבל ערך בעשירון התחתון של המדד המדובר, והשני מקבל ערך בעשירון העליון של המדד המדובר, נבדלים דרמטית זה מזה בהסתברות לתקיפה צה"לית – ההסתברות לתקיפה צה"לית ביום שבו המדד המדובר הוא בעשירון העליון (כלומר – כאשר התקשורת האמריקאית עסוקה מאוד בדברים אחרים) גדולה פי 2.7 מאשר ביום שבו המדד המדובר נמצא בעשירון התחתון.
כאשר מתרגמים את המספרים האלו לחודשים, ומשווים חודש בעשירון העליון מול חודש בעשירון התחתון של המדד, ולוקחים בחשבון את מספר ההרוגים הממוצע בפעולה צה"לית, מקבלים שבחודש עמוס במיוחד באירועים חדשותיים ניתן לצפות ל-85 הרוגים פלסטינים, לעומת 20 הרוגים בחודש בעשירון התחתון של המדד (לאורך התקופה הנבחנת במחקר נהרגו מדי חודש בממוצע כ-38 פלסטינים בתקיפות צה"ליות, לא כולל ההרוגים ב"עופרת יצוקה"). מאליו מובן, והחוקרים מציינים זאת במפורש – לא ניתן לדעת האם צה"ל היה מבצע את אותו מספר תקיפות בכל מקרה, וההשפעה היחידה היא על התזמון – או שסדר יום תקשורתי עמוס בארצות-הברית מגדיל את מספר התקיפות הצה"ליות הכולל.
האם התוצאות האלו צריכות להפתיע אותנו? האם המחשבה שהמטכ"ל הצה"לי מפעיל שיקולים שאינם שונים מאוד מאלו של סמל מחלקה שמכסה בידו עדשה של צלם עיתונות היא מטרידה או מפתיעה במיוחד? אפשר לחפש את התשובה בדברים של משה יעלון משנת 2002, כחודש לפני כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה:
זוהי בראש ובראשונה מלחמה על התודעה, ועל כן מרכיב התקשורת, מרכיב ההשלכות של הפעולה על התודעה, הוא קריטי. אם מבינים שטנק מצטלם רע, אז ההחלטה האם להפעיל או לא להפעיל טנק תביא בחשבון את השלכותיה של תמונת הטנק בכתבה של ה-CNN. פעולה עם מסק"ר (מסוק קרב) נבצע בלילה גם כדי שאי-אפשר יהיה לצלם, ומשלימים את הפעולה תוך רבע שעה לפני שהתקשורת נערכת לצלם. השיקולים האלה כבר טבועים בדמנו. מפקדים, בוודאי ברמה של מפקד חטיבה וחייליו, חייבים להבין שקיימים שיקולים אסטרטגיים שקשורים בתקשורת. במתח שבין הצורך לפוצץ את הבית או להפעיל את הטנק או להפעיל את המסק"ר, ובין אופן היקלטותה של הפעילות הזו בתקשורת והשלכותיה – טמונה הצלחתה או כשלונה של מערכה, כי גם אם תנצח בקרב, אתה עלול להפסיד בתקשורת, ובכך הפסדת במלחמה על התודעה".
* * *
אסף צימרינג משוחח על המחקר בתוכנית "קול העין"
לקריאת המחקר המלא