ביקורת על בית המשפט העליון ושופטיו היא מעשה מסוכן בימים אלה. ראשית צפוי המבקר מיד להשוואה בינו לבין אותם גורמי ימין קיצוני ומבקרי בג"צ בממשלה ובכנסת בעניין הריסת הבית בבית-אל ("להקים כף של דחפור על בג"ץ") או בעניין מתווה הגז ("שופטים מפעילים סמכות ללא אחריות"). אולם פרשת איסור שידור קלטות החקירה של הוריה-רוצחיה של רוז פיזם ז"ל, היא סיפור אחר שראוי כי היחס לביקורת בעניינו יופרד ויובדל מנושאים אחרים.
בית המשפט העליון בהרכב השופטים הנדל, דנציגר ופוגלמן, קיבל את בקשת הרוצחים מארי פיזם ובעלה רוני רון (שהוא גם סבה של רוז), לשמור על פרטיותם, ולא לאפשר פרסום קולי וחזותי של חקירותיהם כדי לא לפגוע בשתי אחיותיה של רוז הנמצאות כעת במשפחה מאמצת ועלולות - לטענת תסקיר סודי שהוגש לבית המשפט - להיפגע מכך.
השופטים דחו את עתירת רשות השידור ואסרו על שידור הסדרה "רוז" של הערוץ הראשון. הסדרה הופקה במחלקת התעודה תחת אחריות כותב שורות אלה, בבימויו של דרור מורה, בעריכת צפי רז ובהפקת רחל נחושתאי. שלושת השופטים לא מזכירים לאורך פסק הדין ולו במילה אחת את זכויותיה של אחת: ילדה בת ארבע שהוכנסה לילה אחד למזוודה ונזרקה למימיו הרעילים של הירקון. עד היום איש לא יודע אם הייתה עוד בחיים כשהוכנסה למזוודה.
"ברקע ערעור זה פרשה מכמירת-לב ועצובה עד כאב. משיבים 2 ו-3 הורשעו ברצח ילדה, בתה של משיבה 3, בהיותה כבת חמש שנים", כותב השופט הנדל בפתח פסק הדין ולא מזכיר את רוז אפילו בשמה. משל הייתה חפץ ששייך למשיבה 3 (מארי פיזם הרוצחת). בצירוף מקרים בלתי מתוכנן, התגולל יום קודם פרקליט המדינה שי ניצן על שתי סדרות תעודה והאשים את יוצריהן כי אלה פוגעות באמון הציבור ומשום כך "מסכנות את הדמוקרטיה". לא פחות.
ובכן, ביקורת על בית המשפט העליון ועל הפרקליטות בימים אלה כמוה כהליכה בשדה מוקשים. המבקר יואשם בפגיעה באמון הציבור וסיכון הדמוקרטיה, וכי הוא מצטרף לאלה שמחלישים את בג"צ. ננסה להלך בשדה המוקשים הזה כשתמונתה של רוז לנגד עינינו. יביט כל אחד על ילדיו וידמיין את רוז. את הילדה שאימה אומרת בחקירה "היא לא ילדה שלי. בתעודת זהות אולי… אבל לא בלב שלי" וממשיכה לאורך שבועות לשקר לחוקריה באשר למקום הימצאה של רוז באותם שעות וימים, ממשיכה בהצגה של בכי לבקש לראות את בנותיה האחרות כשהיא מסתירה כל העת את העובדה שבתה הביולוגית הושלכה לירקון בידי בעלה, אבי בנותיה האחרות. אלה שבג"צ מגן על נפשן כעת.
בניסיון לשדר את הסדרה המגוללת את פרשת הרצח, החיפושים והניסיון להוציא את האמת מפי ההורים הרוצחים - פנתה רשות השידור במספר ערכאות לביהמ"ש המחוזי ובהמשך לעליון, וזאת במהלך כל שלבי המשפט נגד פיזם ורון - ונדחתה. לאחר שניתן פסק דין חלוט בעליון על עונשי מאסר העולם של רוני רון ומארי פיזם, פנתה שוב רשות השידור למחוזי והפעם קיבלה את האישור בהסכמת המדינה ובהסכמת שני הנאשמים. אלא ששבוע מאוחר יותר, עת שודרו הקדימונים, פנתה מארי פיזם בהמלצת עורכת דין מסוימת, וביקשה לשקול שוב את האישור. אליה הצטרפו עובדים סוציאליים והמדינה בטענה שלא נשמעה קודם לכן - לפיה משידור הסדרה צפויה פגיעה באחיותיה הקטינות של רוז. וכאשר אל מול האינטרס הציבורי עומדת לנגד עיני השופטים פגיעה בשתי ילדות, קשה למצוא שופט שיעיז לאשר את השידור.
רוז פיזם (צילום: פלאש90)
השופט הנדל מתייחס לטענת רשות השידור לפיה חומרי חקירה רבים כבר נמצאים ממילא באורח פיראטי באינטרנט, קובע כי הדבר לא מצדיק אישור להקרנת הסדרה וכותב באופן מוזר כי "על המדינה והגורמים הרלוונטיים לדאוג להסרת החומר האמור מהאינטרנט בהקדם, ככל שהדבר טרם נעשה". נדמה שדווקא סעיף קטן זה מעיד על אי הבנת האינטרס הציבורי, כמו גם על אי הבנת העולם התקשורתי והטכנולוגי שבו אנו חיים כיום.
המדינה, באמצעות משרד הרווחה, עובדים סוציאליים ועורכי דין מהפרקליטות מנסה להגן לכאורה על שתי האחיות מפני פגיעה של סדרת תעודה, שאם הן או סביבתם ייחשפו אליה הדבר "יהיה כרוך בפגיעה בשלומן ובטובתן". במקום לבנות תהליך סדור של טיפול פסיכולוגי וסוציאלי בבנות, בידיעה ברורה שלא ניתן למנוע מידע בעידן המודרני, מנסים הגורמים המדינתיים בחסות בג"צ למנוע את המידע על-ידי איסור פרסום קלטות החקירה. אלו אותם גורמים מדינתיים שלא הצליחו להגן על רוז.
נאמר כאן מיד – חומרי חקירה לא מבוקרים נמצאים כיום ברשתות האינטרנט ואי אפשר להסירם. שום יחידת סייבר צבאית או משטרתית לא תוכל להסיר את החומרים שהועלו לאינטרנט ובהם נחשפים גם שמות הילדות וגם שעות רבות של חקירת ההורים הרוצחים.
אלא שדווקא סדרת תעודה מפוקחת על-ידי בית-המשפט ועל-ידי כללי האתיקה של השידור הציבורי, סדרה שעושה סדר בדברים ומביאה את החקירות באופן מובהר עם אנשי מקצוע - חוקרים, שוטרים ועורכי דין מעורבים - דווקא היא אסורה כעת לפרסום.
אגב, בסוף פסק הדין מציין השופט פוגלמן את הדברים האלה: "גם לאחר קריאת התסקיר, נראה שעיקרו של הנזק טמון ב'הצפת' הפרשה ובעיסוק התקשורתי בה, ולא בהכרח בשידור קלטות החקירה. על אף האמור לדעתי אין להיעתר לערעור". שופט בג"צ מודה אם כן שהוא מנסה לעצור את עצם העיסוק התקשורתי בפרשה שמזעזעת ומרתיחה את הציבור, ולא רק את שידור קלטות החקירה. אך למרות זאת הוא לא נעתר לעתירה, שומר על "פרטיות" הרוצחים ומחדלי שירותי הרווחה. גם כן באיצטלה של הגנה על שתי האחיות, כי הרי "גם לאחר קריאת התסקיר נראה שעיקרו של הנזק..." אינו בסדרה.
רוני רון ומארי פיזם בבית המשפט, 11.12.14 (צילום: יונתן זינדל)
ובאשר לטובת הקטינות? ממכלול החומר כותב השופט הנדל כי "הקטינות מכירות את שם אחותן, מחזיקות בתמונתה ומודעות לכך שהוריהן הביולוגיים 'עשו לה משהו נורא'. נראה כי די בתשתית ידיעה זו כדי לערער את עולמן של הבנות עם שידור הסדרה".
האבסורד כאן זועק למים המעופשים של הירקון. הסדרה היא שתערער את עולמן? לא הרצח? לא ההורים שרצחו? לא העובדות והמציאות הנוראה שלתוכה קלעו ההורים את שתי הילדות? לא העובדה ששירותי הרווחה לא הצליחו למנוע את הרצח ולהוציא את רוז מהבית האלים שבו גדלה? לא העובדה שמעגלים חברתיים שלמים לא שמו לב שרוז נעלמה לשבועות ארוכים? רק הסדרה התיעודית שחושפת את כל המחדלים והזוועות שגרמו למותה של "ילדה כבת חמש"?
הרי ברור לכל כי את המציאות הזו לא ניתן יהיה להסתיר ובג"צ עצמו כותב בסוף הפסיקה כי "אין להיתמם ולחשוב כי הקטינות לא תיחשפנה לסיפור חייהן הקשה, במלוא עוצמתו וחריפותו. השאלות שעל הפרק הן כיצד ומתי. כאשר שאלות אלה באות לבחינה בפני בית המשפט, כבמקרנו, יש להבטיח כי החשיפה לא תפגע בקטינות [...] סבורני כי האינטרסים עליהם מצביעה המערערת [רשות השידור] יוכלו לבוא על סיפוקם בעתיד, כשהקטינות תגדלה ותתבגרנה, מבלי שהדבר יהא כרוך בפגיעה בטובתן ושלומן כבעת הזו".
ומהו אם כן האינטרס הציבורי? כאשר ילד או ילדה נמצאים בסיכון של הוריהם, רק המעגלים החברתיים האחרים יכולים אולי לעזור. אחיות, מטפלות, עובדות סוציאליות, שכנים, קרובי משפחה אחרים וכל מי ששם לב למצבו של ילד מדוכא או הסובל מאלימות או מיחס מפלה, או פשוט שם לב להיעלמות של ילד שכל יום היה רואה אותו במדרגות הבית. האינטרס הציבורי הוא לעורר את מודעותם של אותם מעגלים.
האינטרס הציבורי הוא מבנה עדין של תודעה, זיכרון, ערכים ומוסר וגם של פעולה יזומה עצמאית למען החלשים בחברה וחסרי הישע. כדי להבין כיצד הפכו זוג הורים לרוצחים, צריך לראות את החקירות ולהיכנס לעולמם המעוות של ההורים, צריך לראות כיצד נחשפת האמת וחיי היומיום בבית שבו רוז מהווה מטרד עבור אימה יולדתה, וזו בשיתוף הסב-אב מחליטים לסלק אותה מחייהם.
האינטרס הציבורי הוא שתיווצר הרתעה מפני מעשים כאלה. האינטרס הציבורי הוא שהסדרה תגיע למאות אלפי בתי אב בישראל ובעולם כדי למנוע הישנות מקרים כאלה וכדי לחדור למוחם ותודעתם של מי שיכולים אולי להציל "ילדה כבת חמש ביתה של המשיבה 3" מפני רצח בידי אימה ואביה. ילדה ששמה היה רוז.
איתי לנדסברג נבו הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון
* * *
פסק דין העליון לגבי שידור סרט התעודה על רצח רוז פיזם, 5.4.16