עם פרוס 2016 פנינו לכמה אנשים שאנחנו מחשיבים את דעתם ושאלנו אותם מה תהיינה המגמות החשובות בשדה העיתונות בשנה הנוכחית, בדגש על הממשק שבין תקשורת לטכנולוגיה ולחופש העיתונות. כל מרואיין נשאל שורה של שאלות זהות. אנו מציגים כאן גרסה ערוכה של התשובות.

בירנית גורן היא מפתחת תוכנה ושותפה בחברת האינטרנט RGB, לשעבר עורכת ועיתונאית חוקרת.

המגמה הטכנולוגית הבולטת • פושים, פושים, פושים! שנת 2016 תהיה שנת הפושים, כולם יריבו לנו על הפושים. כיום לעיתונות יש בעיה: לא קוראים יותר עיתונים מהעמוד הראשון עד האחרון ולא רואים מהדורת חדשות מתחילתה ועד סופה. במקום, הצרכנים מלקטים סיפור מאתרי חדשות שונים דרך הפייסבוק או הטוויטר.

רוב אתרי החדשות הפכו בעצם להיות סוכנויות ידיעות שמנפקות ידיעות לעיתון הגדול – פייסבוק – ומקוות שהן יופיעו בפיד שלך. בסיטואציה המייאשת הזאת גילו האתרים שדה חדש שבו אפשר להחזיר עטרה ליושנה ולחזור למריבות של "מי היה ראשון" – הפוש. בתפיסה של כלי התקשורת, הראשון שיופיע הוא גם זה שהמשתמש ילחץ עליו לקרוא את הידיעה, וכך "ינצח". מובן שהתוצאה תהיה שפרט למעטים שמכורים בצורה קיצונית לחדשות ורוצים לקבל הרבה פושים, אנשים יתחילו לכבות את הפושים וישאירו לעצמם מקור אחד או שניים. בניגוד להיום, שזה סוג של "מערב פרוע" – באיזשהו שלב כולנו נתחיל לבחור צד.

בירנית גורן (צילום: שי גולדן)

העיתונאי • מה שמאפיין את העיתונאים הבולטים ביותר היום בישראל הוא שהם מאוד פעילים מחוץ למסגרת העיתונאית הקלאסית שבה הם עובדים. בין אם זה רביב דרוקר, שכותב בלוג ובפייסבוק, ובין אם זה עמית סגל, שפעיל בטוויטר. השינוי הזה מתחולל כבר כמה שנים, ואנחנו רואים אותו מול העיניים. אין ספק שהאתגר הגדול ביותר שאיתו מתמודדים עיתונאים הוא ה-engagement (רמת המעורבות של הקורא ביחס לתוכן שהוא נחשף אליו, קרי תגובות, לייקים, שיתופים) עם הקורא או הצופה מחוץ לבמות העיתונאיות המסורתיות.

כלי התקשורת • יש לנו בארץ שלושה עיתונים ושניים-שלושה ערוצי טלוויזיה. כולם פחות או יותר משדרים אותו הדבר מבחינת הקו הפוליטי, הסגנון ונושאי הסיקור. אין כמעט הבדלים ביניהם. "הארץ" הוא אולי היוצא מן הכלל, הוא היחיד שבאופן יחסי שונה, אבל גם הוא בתהליך שינוי בשנים האחרונות. בכולם יש יותר דגש על פלילים, יותר דגש על שערוריות, וכמעט שאין התעסקות בתחקירים. זה הופך להיות נדיר יותר. זו המציאות, וארגוני התקשורת לא יכולים לעשות משהו אחר. בסיטואציה כזו, שבה ארגוני התקשורת הופכים בסופו של דבר לסוכנויות הידיעות של הרשתות החברתיות, זה מה שמקבלים.

חופש העיתונות • במדינת ישראל יש מאבק על חופש הביטוי, ובתוך זה יש מאבק על חופש העיתונות. צמצום חופש העיתונות הוא חלק מהנוף הכללי בכל הקשור לשיח הציבורי, בשאלות למי מותר להגיד מה ולמי לא, ומה נחשב להסתה ומה לא. אנחנו מדינה שנלחמת על הצביון הדמוקרטי שלה, לא משנה אם אתה בצד שנלחם לשמר את הדמוקרטיה או בצד שנלחם לשנות אותה.

השפעה תקשורתית • התקשורת לא איבדה את היכולת שלה לייצר שיח. אנחנו עדיין מגיבים לעובדה שמשהו הוא "סיפור". כשערוץ 2 פירסם את סיפור המאכער של דני נוימן, כולם דיברו על זה למחרת. לכל כלי תקשורת, כולל בלוג, יש אימפקט בזמן ובמקום הנכונים. הוואטסאפ למשל הפך להיות אחת מפלטפורמות התקשורת הכי משמעותיות היום, אולי הכי חשובה שיש, וגם שם כלי התקשורת המסורתיים מתחרים. כך שלתקשורת אין פחות השפעה מבעבר.

מודל כלכלי • אם היתה לי תשובה מהו המודל הכלכלי הבא, אני מניחה שהייתי עכשיו בעלת קזינו בדובאי. לא לי ולא למו"ל של ה"ניו-יורק טיימס" יש תשובה. אנחנו עדיין בשנות המדבר ועוד מגששים את דרכנו לארץ המובטחת. בסוף נגיע לשם, אם לא בדור הזה – אז בדור הבא. עיתונות תמיד תהיה, כי מישהו צריך להביא את המידע, להיות ספק התוכן. בישראל אוהבים לדבר הרבה על איך הציבור לא מאמין לעיתונות, אבל זה לא לגמרי נכון. האינסטינקט של האנשים זה להאמין בכותרת הראשית שמתפרסמת ב-ynet או ב"וואלה" או ב"הארץ". גם אם יגידו "אני לא מאמין בזה", הם יפיצו את זה הלאה וידברו על זה.

נשים בתקשורת • עיתונאיות ועורכות מובילות היו גם לפני 20 שנה, כשאני הייתי עיתונאית פעילה, וגם היום יש המון נשים בתקשורת. הבעיה העיקרית היא באילו תפקידים ומה הן עושות. כשמדברים על העדר נשים בתקשורת, אנחנו נוטים בעיקר לשאול: מדוע למה לא רואים נשים בקדמת הבמה, על המסך. אנחנו בעיקר חושבים על הפאנל של הכתבים ב"אולפן שישי" בטלוויזיה, אנחנו לא חושבים על טובה צימוקי או סימה קדמון.

במקומות כמו "הארץ" ו-nrg יש הרבה יותר נשים מאשר בטלוויזיה – שזה המקום שתופסים כמקום של העדר נשים. בהקשר הזה, הפאנל של "אולפן שישי" הוא "שואו" ויש לו החוקים של תוכנית טלוויזיה בפריים-טיים. השאלה היא למה המפיקים והיוצרים והציבור מעדיפים יותר גברים ופחות נשים בפריים-טיים. זו שאלה יותר תרבותית ופחות קשורה לעיתונות דווקא. באותה מידה אפשר לשאול למה אנחנו לא רואים נשים במוזיקה הישראלית או למה התרבות הישראלית לא מצליחה לייצר גיבורות.

*  *  *

"מגמות 2016" הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" והאתר "כותרת", מגזין מקוון חדש שמפעיל החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. הפרויקט הופק על-ידי הסטודנטים חברי מערכת האתר: דורון ברויטמן, יונתן אוחיון, שני גלעדי, נועה פרי, נועה בן-נתנאל ועופר צ'יזיק, ונערך על-ידי איתי זיו ושוקי טאוסיג. גרסה של הפרויקט מתפרסמת במקביל באתר "כותרת"