ינון מגל התפטר השבוע מחברותו בכנסת וצפוי לעמוד בפני חקירת משטרה, אחרי שהתפרסם כי ארבע נשים טענו כי הטריד אותן. כמו בכל פרשת עבירות מין מתוקשרת, גם זו מוציאה מהארון את מי שטרם הסתגלו לנורמות החברתיות המשופרות שלפיהן אדם אינו יכול לספק את היצר המיני שלו על-ידי שימוש באדם אחר בניגוד לרצונו.
הנה, למשל, ניצב-משנה בדימוס עו"ד ענת גרנית מספקת למדור המכתבים למערכת של "הארץ" טור סאטירי הלועג למתלוננות על הטרדה מינית. גרנית כותבת כי לפני 30 שנה קצין בכיר לחש באוזנה בסופו של ראיון עבודה, "נשים אני אוהב במיטה, בעבודה אני צריך גברים", ומדמיינת כיצד היא מפרסמת כעת את הדברים. את הסיטואציה היא מסכמת במשפט: "בחורה קלת דעת שלא מבינה את הנזק העצום שייגרם" לקצין גס הרוח.
זו תפיסה מעניינת. אם אותו קצין היה יורק בפניה, האם גם אז היתה דואגת לנזק שייגרם לו אם יפורסם דבר המעשה, או אולי חושבת שהנזק שנגרם הוא דווקא לה? זו גם תפיסה שיש בה סתירה פנימית: לפי גרנית, האמירה של הקצין היא נזק פעוט ביחס לנזק העצום שייגרם אם אותה אמירה תיחשף. אלא שהנזק העצום הזה יכול להתרחש רק בחברה שסבורה שאמירות כאלה הן דבר-מה משמעותי.
על התפר הפרום הזה כושלת כתבתה של רחלי מלק-בודה ב"מקור ראשון". "מקור ראשון" ומלק-בודה בחרו לכתוב לא על פרשת החשדות נגד ינון מגל, אלא על מי שהציפה ראשונה את הטענות נגדו, העיתונאית רחלי רוטנר. "בינתיים רוטנר ויתר המתלוננות נאלצות להתמודד עם גל נאצות ושיימינג ברשתות החברתיות, נסיונות לפקפק באמינותן, איומים וכאמור תיאוריות קונספירציה מופרכות", כותבת מלק-בודה בסופה של הכתבה, אחרי שהיא מנסה לפקפק באמינותה של רוטנר ומציפה תיאוריות קונספירציה (האם הכתבה עצמה רוככה אחרי שעיתונאים שאליהם פנתה מלק-בודה כדי ללקט מידע אישי על רוטנר חשפו זאת ברשת?).
מלק-בודה כותבת על "המסיבה שבה הכל התחיל". "הכל" לא התחיל במסיבה שבה מגל הטריד את רוטנר (כהודאתו שלו); אם כבר, שם הכל נגמר. המסיבה היתה מסיבת הפרידה של מגל מהקריירה שלו ב"וואלה", שם, לפי החשד, עשה גם קריירה מהטרדות מיניות. הנה כך מתארת כתבת "מקור ראשון" את הנעשה במסיבה: "מגל התיישב לידה והתוודה על משיכתו אליה בצורה שנתפסה בעיניה כמעליבה ולא ראויה". מגל, כזכור, לא הכחיש שאמר: "כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי". אכן, "בלתי ראוי".
רחלי מלק-בודה (צילום: מתוך קמפיין עובדי "מקור ראשון")
מלק-בודה נותנת בימה לטענה שלפיה "ברור שהמתלוננות הנוספות לא התעוררו מעצמן", ו"ברור שהיה פה חיסול פוליטי". אבל אם המתלוננות אומרות אמת, ומגל אכן נהג לשלוח ידיים לאיבריהם האינטימיים של נשים שעבד איתן, מדוע זה מעלה או מוריד אם הגילוי בא בעידודם של יריביו הפוליטיים?
מלק-בודה, כמו המרואיין הראשי שלה, המקורב למגל שמעון ריקלין, מפגינה בורות בחוקי מדינת ישראל. השניים מפרידים בין הטרדה מינית מילולית להטרדה מינית פיזית: ריקלין מסכים להתייחס ואף להודות בשם חברו שהטרדות מילוליות אכן קרו, אך נזהר מלדבר על הטרדות פיזיות. למעשה, החוק אינו מבדיל ואוסר – ומעניש – באותו האופן על הטרדה מינית באמירה ובמעשה.
מלק-בודה שוזרת בכתבה שלה ראיון עם רוטנר. היום בדף הפייסבוק שלה כותבת רוטנר כי גם חלק זה של הכתבה מעוות: "'מקור ראשון' פנו אלי, לא לראיון, אלא כדי לקחת ממני תגובה על טענות ספציפיות שעלו נגדי ממרואיינים בכתבה [...] כמו תמיד בכתבה שמעלה טענות (של מקורות אנונימיים כמובן), נתתי תגובה מפורטת לכל אחת מהטענות, ועכשיו הן מופיעות בצורת 'ראיון' איתי. שזה בדיוק מה שהקפדתי שלא יקרה במשך כל הזמן הזה, כי היה חשוב לי שכל הבמה שלי תהיה אישית בלבד מהפייסבוק האישי [...] ציינתי מפורשות מול הכתבת שוב ושוב שזה לא ראיון, אלא תגובות לטענות שהיא מציגה בפני, ושזה חשוב לי, אבל מסתבר שזה לא עזר".
בסופה של הכתבה מצטטת מלק-בודה את ריקלין שאומר על מגל: "הוא הבין שטעה ושהוא צריך לעשות חשבון נפש וחרטה באופן אמיתי, והוא מבין שככה לא מתנהגים, נקודה". חבל שב"מקור ראשון" לא הבינו את הדבר הפשוט הזה, והתעקשו להיסחף אחרי הזרם העכור של "ימנים" שונאי נשים ורדופי קונספירציות ורגשי נחיתות.