טרור
"נעצרו חשודים ברצח משפחת דוואבשה בדומא", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת נוספת על שער העיתון היא "גובר החשד לאירוע טרור: זוג הרוצחים בקליפורניה היו בקשר עם אסלאמיסטים". זו גם פריסת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות": "עצורי הטרור היהודי" ו"הטבח בארה"ב כנראה פיגוע". ב"ישראל היום" הסדר הפוך: בכותרת הראשית "הרוצח חזר מסעודיה כאסלאמיסט קיצוני" (הטבח בארה"ב) ו"הותר לפרסום: כמה עצורים יהודים בחשד לרצח בדומא".
מי שאינם מצליחים לתפוס כותרות בשערי העיתונים הישראליים הם הטרוריסטים הערבים וקורבנותיהם היהודים. "ידיעות אחרונות" מעניק משבצת קטנה לשוטר הפצוע בפיגוע אתמול (זו הכותרת הקטנה בשער, פחות מאלו המוקדשות למזג האוויר ולגינקולוג החשוד בעבירות מין). ב"הארץ" הטרור הערבי בישראל מקבל מקום בולט מעט יותר: "שלושה נפצעו בפיגועים באזור ירושלים. לראשונה בגל הטרור: איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ביצע פיגוע". ב"ישראל היום" כל האירועים הללו מקבלים את הפינה השמאלית התחתונה בעמוד השער.
שחיתות
נשיא בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר הוציא ספר זכרונות. נחום ברנע מקדיש לו את רוב טורו ב"ידיעות אחרונות". דן מרגלית את קצה טורו ב"ישראל היום". הנה הציטוט שבוחר מרגלית, אחרי שהוא מציין שאריה דרעי (מחביבי "ידיעות אחרונות" אחרי שנזרק מוטי גילת) ויאשיהו פינטו "לא יאהבו אותם": "איני אוהב את נטייתו של הציבור הישראלי לאמץ אל חיקו אישים שסרחו גם אם שילמו את המחיר על מעשיהם, משום שהדבר מעיד שאזרחים רבים אינם מכירים בכך שאדם שסרח הוא לא ישר. הציבור הישראלי רואה בשחיתות ובגניבות תופעות שהן חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, ואינו מסיק מסקנות. לשיטתי, אדם לא צריך לחזור למשרה ציבורית גם אחרי ששילם את חובו לחברה".
עבירות מין
ינון מגל התפטר השבוע מחברותו בכנסת וצפוי לעמוד בפני חקירת משטרה, אחרי שהתפרסם כי ארבע נשים טענו כי הטריד אותן. כמו בכל פרשת עבירות מין מתוקשרת, גם זו מוציאה מהארון את מי שטרם הסתגלו לנורמות החברתיות המשופרות שלפיהן אדם אינו יכול לספק את היצר המיני שלו על-ידי שימוש באדם אחר בניגוד לרצונו.
הנה, למשל, ניצב-משנה בדימוס עו"ד ענת גרנית מספקת למדור המכתבים למערכת של "הארץ" טור סאטירי הלועג למתלוננות על הטרדה מינית. גרנית כותבת כי לפני 30 שנה קצין בכיר לחש באוזנה בסופו של ראיון עבודה, "נשים אני אוהב במיטה, בעבודה אני צריך גברים", ומדמיינת כיצד היא מפרסמת כעת את הדברים. את הסיטואציה היא מסכמת במשפט: "בחורה קלת דעת שלא מבינה את הנזק העצום שייגרם" לקצין גס הרוח.
זו תפיסה מעניינת. אם אותו קצין היה יורק בפניה, האם גם אז היתה דואגת לנזק שייגרם לו אם יפורסם דבר המעשה, או אולי חושבת שהנזק שנגרם הוא דווקא לה? זו גם תפיסה שיש בה סתירה פנימית: לפי גרנית, האמירה של הקצין היא נזק פעוט ביחס לנזק העצום שייגרם אם אותה אמירה תיחשף. אלא שהנזק העצום הזה יכול להתרחש רק בחברה שסבורה שאמירות כאלה הן דבר-מה משמעותי.
על התפר הפרום הזה כושלת כתבתה של רחלי מלק-בודה ב"מקור ראשון". "מקור ראשון" ומלק-בודה בחרו לכתוב לא על פרשת החשדות נגד ינון מגל, אלא על מי שהציפה ראשונה את הטענות נגדו, העיתונאית רחלי רוטנר. "בינתיים רוטנר ויתר המתלוננות נאלצות להתמודד עם גל נאצות ושיימינג ברשתות החברתיות, נסיונות לפקפק באמינותן, איומים וכאמור תיאוריות קונספירציה מופרכות", כותבת מלק-בודה בסופה של הכתבה, אחרי שהיא מנסה לפקפק באמינותה של רוטנר ומציפה תיאוריות קונספירציה (האם הכתבה עצמה רוככה אחרי שעיתונאים שאליהם פנתה מלק-בודה כדי ללקט מידע אישי על רוטנר חשפו זאת ברשת?).
כתבת "מקור ראשון" רחלי מלק-בודה (צילום מסך)
מלק-בודה כותבת על "המסיבה שבה הכל התחיל". "הכל" לא התחיל במסיבה שבה מגל הטריד את רוטנר (כהודאתו שלו); אם כבר, שם הכל נגמר. המסיבה היתה מסיבת הפרידה של מגל מהקריירה שלו ב"וואלה", שם, לפי החשד, עשה גם קריירה מהטרדות מיניות. הנה כך מתארת כתבת "מקור ראשון" את הנעשה במסיבה: "מגל התיישב לידה והתוודה על משיכתו אליה בצורה שנתפסה בעיניה כמעליבה ולא ראויה". מגל, כזכור, לא הכחיש שאמר: "כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי". אכן, "בלתי ראוי".
מלק-בודה נותנת בימה לטענה שלפיה "ברור שהמתלוננות הנוספות לא התעוררו מעצמן", ו"ברור שהיה פה חיסול פוליטי". אבל אם המתלוננות אומרות אמת, ומגל אכן נהג לשלוח ידיים לאיבריהם האינטימיים של נשים שעבד איתן, מדוע זה מעלה או מוריד אם הגילוי בא בעידודם של יריביו הפוליטיים?
מלק-בודה, כמו המרואיין הראשי שלה, המקורב למגל שמעון ריקלין, מפגינה בורות בחוקי מדינת ישראל. השניים מפרידים בין הטרדה מינית מילולית להטרדה מינית פיזית: ריקלין מסכים להתייחס ואף להודות בשם חברו שהטרדות מילוליות אכן קרו, אך נזהר מלדבר על הטרדות פיזיות. למעשה, החוק אינו מבדיל ואוסר – ומעניש – באותו האופן על הטרדה מינית באמירה ובמעשה.
מלק-בודה שוזרת בכתבה שלה ראיון עם רוטנר. היום בדף הפייסבוק שלה כותבת רוטנר כי גם חלק זה של הכתבה מעוות: "'מקור ראשון' פנו אלי, לא לראיון, אלא כדי לקחת ממני תגובה על טענות ספציפיות שעלו נגדי ממרואיינים בכתבה [...] כמו תמיד בכתבה שמעלה טענות (של מקורות אנונימיים כמובן), נתתי תגובה מפורטת לכל אחת מהטענות, ועכשיו הן מופיעות בצורת 'ראיון' איתי. שזה בדיוק מה שהקפדתי שלא יקרה במשך כל הזמן הזה, כי היה חשוב לי שכל הבמה שלי תהיה אישית בלבד מהפייסבוק האישי [...] ציינתי מפורשות מול הכתבת שוב ושוב שזה לא ראיון, אלא תגובות לטענות שהיא מציגה בפני, ושזה חשוב לי, אבל מסתבר שזה לא עזר".
בסופה של הכתבה מצטטת מלק-בודה את ריקלין שאומר על מגל: "הוא הבין שטעה ושהוא צריך לעשות חשבון נפש וחרטה באופן אמיתי, והוא מבין שככה לא מתנהגים, נקודה". חבל שב"מקור ראשון" לא הבינו את הדבר הפשוט הזה, והתעקשו להיסחף אחרי הזרם העכור של "ימנים" שונאי נשים ורדופי קונספירציות ורגשי נחיתות.
סיפור קטן
הסחות דעת
ביוני האחרון, אחרי שאורן חזן כבש שוב את הכותרות הראשיות של העיתונים הנפוצים בישראל, כתבתי כאן על העיסוק התקשורתי המופרז בחבר-הכנסת הקריקטורי ובמה שעומד מאחוריו. "הנפח העצום של העיסוק התקשורתי בחזן דורש הסבר. מדובר בחבר-כנסת חדש, פוליטיקאי זניח, קוריוז, שהחשדות שהוטחו בו הם ספק פליליים, נוגעים להתרחשויות שאירעו במדינה זרה ובעיקר לסוגיות מוסריות. פוליטיקאים מנוסים ומרכזיים, שהחשדות נגדם היו למעשים חמורים פי כמה, והסבו נזק אדיר לאזרחי מדינת ישראל, לא תמיד ספגו אש תקשורתית כזו.
"נכון, אפשר לפטור את העניין בשתי מלים: מדובר בליצן. חזן הוא דמות צבעונית, שומטת לסתות, והתקשורת אוהבת קוריוזים. אבל ממתי קוריוזים פותחים מהדורות ומעסיקים מחלקות תחקירים? לעובדה שהעיתונות הישראלית אינה עוסקת ברצינות ביצחק תשובה או באביגדור ליברמן יש צד שני: היא עוסקת ברצינות באורן חזן".
חזן הספיק מאז להדק עוד יותר את ישבנו התדמיתי על כיסא ליצן הכנסת, ולצבור עוד ועוד כיסוי תקשורתי שלילי (שנדמה שרק מחזק את מעמדו בקרב קהל תומכיו). נדמה היה שאם החשדות הפליליים נגדו לא יוציאו אותו סופית מהזירה הציבורית, דרכו סלולה להיהפך למסיח הדעת הרשמי של העיתונות הישראלית, מסך העשן המושלם עבור פוליטיקאים מושחתים מימין ומשמאל. אבל עיתוני היום מלמדים שגם לעיתונאים נמאס.
"אורן חזן זה גרושים, הכסף הגדול נמצא אצל חיים כץ", נכתב היום בכותרת טורו השבועי של סמי פרץ, עורך "דה-מרקר". "כניסתו לכנסת [של חזן] היא תקלה שמתרחשת לעתים קרובות, וההתנהלות שלו, הגם שהיא מייצרת הרבה מאוד כותרות, היא חסרת ערך וחשיבות אמיתיים לחיי הפרלמנט, למבנה הכלכלה והחברה בישראל. [...] אבל יש ח"כים אחרים, שנוכחותם בכנסת משמעותית יותר – ומעוררת שאלות על דמוקרטיה, כוח והשפעה. והם לא עומדים להיעלם. להפך. הם צוברים כוח נוסף והם עושים זאת בדרכים בעייתיות. אחד מהם מככב אף הוא בדו"ח מבקר המדינה – ולא בפעם הראשונה – והוא לא סתם ח"כ מהשורה, אלא שר הרווחה. הוא עונה לשם חיים כץ, והנוכחות שלו בכנסת ובממשלה היא ממש לא קוריוז".
ח"כ אורן חזן וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)
אתר "דה-מרקר" (ואתר ערוץ 7) מדווחים על התבטאות דומה של ח"כ שלי יחימוביץ', שפירסמה אותה בדף הפייסבוק שלה. "אורן חזן הוא המטרה הכי קלה והכי לא כרוכה בעימות ובסיכון. אין לי שום כוונה להגן עליו. הוא האחרון שראוי להגנה, בטח כחבר-כנסת. מעלילות בורגס שמעוררות בי קבס, במיוחד בהיבטים של הסחר בנשים לכאורה, דרך שורה ארוכה של התנהגויות של ליצן חצר גס, ועד דו''ח המבקר אתמול, שיש בו חשד לפלילים. אבל מעוררת בי גיחוך העובדה שאנשים שהיו מטריית הגנה חסרת בושה על המגה-מושחת אהוד אולמרט, או שרקחו את מועמדותו המבישה של פואד לנשיאות המדינה, או גוננו בעוז על נוחי דנקנר בימי מלכותו – והרשימה עוד ארוכה – מסתערים בעוז על אורן חזן.
"אורן חזן הפך להיות מקווה טהרה שאם ירחצו בו יסומן וי בסעיף המלחמה בשחיתות. חשוב לי לומר זאת, כי יש כאן משהו מאוד בסיסי על חובת שליח הציבור. התעוזה והחריפות הזאת שמופגנת כעת היא חובתו של שליח הציבור (וגם של התקשורת!) כשנשוא הביקורת הוא בשיא כוחו. כשבהצבעה על השחיתות שלו ועל התנהגותו הלא הולמת משלמים מחיר. כשזה כרוך בעימות. כשזה קשה. כשסביבתך מזהירה אותך שלהיאבק נגדו זו התאבדות פוליטית".
אפילו סימה קדמון, שבכתיבתה משרתת לא פעם את המושחתים שבנבחרי הציבור הישראלים, התעייפה מחזן: "הממצאים של מבקר המדינה על התנהלותו של ח"כ אורן חזן עושים רושם כמעט כמו הכותרת 'כלב נשך אדם'", היא כותבת, "כאילו מה, יש מישהו שחי במדינה בחצי השנה האחרונה שנפל מהכיסא כשגילה שהאיש הכי בולט בדו"ח המבקר הוא הח"כ הכי מושמץ בכנסת? יכול להיות שבגלל זה יש איזו תחושת חמיצות כשקוראים על מעללי חזן. ולא בגלל שהאיש נקי וטהור. הוא לא. אבל התחושה היא שמישהו דאג לזרוק לנו את ליטרת הבשר שציפינו לה ונעץ את שיניו בחיה הכי חלשה בעדר" (קדמון מתכוונת למבקר המדינה, אבל כמובן שהעיתון שבו היא מקבלת את משכורתה מתאים הרבה יותר להגדרה הקולעת שלה).
"המבקר מצא טרף קל", מסכמת כותרת על שער "גלובס", המפנה לטורה של הפרשנית הפוליטית של העיתון לילך ויסמן. "אורן חזן הוא מטרה קלה", היא פותחת את טורה, תחת הכותרת: "מבקר המדינה העדיף להעמיד במוקד הביקורת דווקא את 'הפרחח התורן' אורן חזן, מאשר להתמודד עם אישי ציבור סוררים בעלי כוח רב משלו".
תמצית הביביזם
"מכת מציאות: בפאריס רצו לדבר על אקלים – ועסקו ברוסיה, בטורקיה ובדאע"ש" היא הכותרת על שער "ישראל היום", המפנה לטורו של בועז ביסמוט במוסף השבועי. זו כותרת מדויקת, המצליחה לאבחן במשפט אחד את נקודת העיוורון של נתניהו ושל העיתון שנוצק בדמותו ועל-ידי אנשי אמונו (שביסמוט הפך לאחד הבולטים שבהם). המלים "מכת מציאות" הן ביטוי של אחד הנרטיבים השולטים בחינמון: האירופים (או הליברלים, או השמאלנים, או מי שאינם מצביעי נתניהו) אוחזים בתפיסת מציאות כוזבת. הם עסוקים בבעיות כמו איכות הסביבה ושאר דברים "חברתיים", המשמשים להם הסחות דעת מפני הכרה במציאות עצמה: האיום המוסלמי על העולם.
בנימין נתניהו עצמו הפליא לתמצת זאת עוד לפני מנסח הכותרות של "ישראל היום" (אם הם אינם אותו אדם), בפוסט זכור בדף הפייסבוק שלו שבו כתב: "כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, אני לרגע לא שוכח את עניין החיים עצמם" – כלומר, הגרעין האיראני. ההתבטאות גררה לעג ציבורי נרחב, אך לא חילחלה ל"ישראל היום", כצפוי. אחרי הכל, "זה עוזר ומזיז כמו כוסות רוח למת!!!", הגדיר כאן לאחרונה איציק סבן, כתב המשטרה של "ישראל היום", את התועלת שבביקורת על העיתון.
שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: אוליביה פיטוסי), וכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל השבוע", המוסף השבועי של העיתון
ברוח התפיסה הזו, כפי שהיטיב לתאר בערוץ 10 ד"ר דורון נבות, מרסק נתניהו את מערכות האיזונים והבלמים ואת שומרי הסף המובנים בדמוקרטיה הישראלית – כדי שלא יעמדו בדרכו להגשים את ייעודו: שמירה על ישראל מפני האיום האסלאמי. זו תפיסה שהציבור הישראלי הולך ומתנער ממנה; הוא מבין שהחיים עצמם הם יוקר המחיה ולא הגרעין האיראני, ושזיהום האוויר שאנחנו נושמים והתפוררות החברה שאנחנו חיים בה מציאותיים לא פחות ולמעשה הרבה יותר מכנופיות טרור מתחלפות.
כשפוטין ואובמה, ובוודאי נתניהו, יהיו שמות שצופי טלוויזיה ילגלגו על מתמודדות ריאליטי שלא מכירות אותם, אקלים כדור הארץ יהיה עדיין הבעיה החמורה ביותר שהמין האנושי נדרש אי-פעם להתמודד עימה. לרוע המזל, איל הון קשיש ועקשן שהתעשר מאחת החולשות הנוראיות ביותר של המין האנושי – הימורים – הצליח לכפות על הישראלים את תפיסת המציאות שלו.
האדלסונים
אחת הדוגמאות הבוטות להיותו של החינמון של אדלסון מוכתב אג'נדה זרה מעבר לים היא האופן שבו הוא מסקר את הנעשה שם. "ישראל היום" של שלדון אדלסון מסקר את מערכות הבחירות והבחירות המקדימות בארה"ב כמעט כאילו הן נערכות בישראל היום. העניין המוגבר משקף את תחומי העניין והאינטרס של שלדון ומרים אדלסון, המתחרים על תואר התורם היחיד הגדול ביותר למפלגה הרפובליקאית.
העיתונים בארה"ב כבר טבעו את הכינוי המלגלג "הבחירות המקדימות של אדלסון" לתיאור האופן שבו המתחרים על תואר המועמד לנשיאות של המפלגה הרפובליקאית מזדחלים לשחר את פניהם של הגביר והגבירה וארנק הכסף התפוח שלהם. במהלך השנה הצביע הסיקור ב"ישראל היום" על כך שהאדלסונים בחרו במרקו רוביו כמועמד שלהם לנשיאות ולעשרות מיליוני הדולרים שהם משקיעים במירוץ, אלא שכעת, מדווח אתר "יאהו", התגלע ויכוח בין בני הזוג: שלדון תומך ברוביו, אבל מרים מעדיפה את טד קרוז.
הכתב, מייקל איזיקוף, מצטט עוד ועוד מקורות אנונימיים מסביבתם של המועמדים השונים כדי לבסס את התיאוריה שלו. הוא היה יכול להסתפק בקריאת גליון שישי של "ישראל היום":
"ישראל היום", בבעלות שלדון ומרים אדלסון, מדווח על הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית בארה"ב, 4.12.15
זה לא הכסף
דן מרגלית ונחום ברנע, אני מתאר לעצמי, לא יהיו מוכנים להיות ביחד בחדר אחד. אבל עם הגיל והשתנות הזמנים הולכים ומתחדדים לא ההבדלים ביניהם, אלא דווקא קווי הדמיון והזהות. שני הפרשנים לא הסכינו עדיין עם דמותה המשתנה של ישראל מאז שנות ה-80, מבני הכוח החדשים ובעיקר השינוי העצום בכלכלה והשפעותיו המגוונות על החברה הישראלית.
הנה כך כותב מרגלית על הוויכוח הציבורי בנושא מונופול הגז: "מדובר במאבק ראוי. אבל המאבק הזה אינו ראוי לאמוציות, לסערת הרגשות המלווה אותו. לא מדובר בשום עניין עקרוני, אלא ביותר כסף או פחות. על עניין כזה לא עולים על המתרסים", ומהדהד את טורו של ברנע מהשבוע שעבר ("מגיע להם כסף").
למרות כל מה שנכתב ונאמר על הסוגיה, השניים טרם הפנימו כי הנושא אינו כמה שקלים לכאן או לשם. הנושא הוא הדמוקרטיה הישראלית. אם הם לא אוהבים לקרוא צעירים חצופים כמו רולניק וזליכה (זכותם), הם יכולים להתחיל במכתב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט:
ענייני תקשורת
פרופורציות. "קרה לכם נס בחיים? רוצים להופיע בעיתון?" (מתוך מודעה עצמית של "ישראל היום").
והיו עיניך רואות את פרנסיך. שמוליק קרסיק צייץ בטוויטר את הציוץ הבא:
טוויטר, 4.12.15 (צילום מסך)
מודעה אחת ביום. "הארץ" מפרסם מודעה מטעם בתו, נכדו וחבריו של מרקוס קלינברג, המרגל הסובייטי שנפטר לאחרונה. "פעל לטובת ברית-המועצות בהתנדבות ומטעמים אידיאולוגיים", נכתב במודעה, המתפרסמת, בצירוף מקרים, בשבוע שבו צפה ועלתה שוב שאלת איסור הפרסום המתמשך על זהותו של הסוכן הכפול שחשף את קלינברג.
מודעה לזכרו של מרקוס קלינברג, "הארץ", 4.12.15
עצה מדן מרגלית. פרשן "ישראל היום" מלין בטורו על כך שפרשה אסורה בפרסום התגלתה לציבור מתוך רמיזות התקשורת עליה, וגוער במערכת הביטחון: "מה הטעם באיסור פרסום אם לא מוציאים גם צו הקובע כי אין לפרסם את עצם האיסור?".
מלה מנחום ברנע. "כאשר השב"כ והפרקליטות מבקשים למנוע מידיעה להתפרסם, הם לא מסתפקים בהוצאת צו איסור פרסום. הם הולכים צעד נוסף, ומוציאים צו איסור פרסום על עצם הידיעה שהוצא צו איסור פרסום. משום מה, בפרשת החקירה הבטחונית שכבשה כותרות ראשיות השבוע הם נמנעו מלעשות זאת, ופתחו את הדלת בפני מבול של פרסומים, בתקשורת הממוסדת וברשתות", כותב נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".
בניגוד למרגלית, ברנע אינו שם עצמו בתפקיד יועץ בטחון השדה של השב"כ, אלא מעלה אפשרות קונספירטיבית: "או שהיתה כאן התרשלות קולוסלית, מחדל, פאשלה, או שהיתה כאן כוונת מכוון. מישהו במערכת החליט להציף את הסיפור. ככל שיתקשקשו עליו יותר ברשתות, ככל שיפטפטו עליו יותר בטלפונים, כך יגדל הסיכוי להשיג ראיות".
קיטור מאמילי עמרוסי. "ההתלהמות המרוצה מעצמה של התקשורת, בכל אחד מהמקרים, מוציאה את החשק לעשות חשבון נפש", מסכמת כותרת טורה של אמילי עמרוסי, המתפרסם אי-שם מחוץ לתקשורת, בעיתון הנפוץ במדינה. המקרים, אגב, הם: נערים החשודים בשריפת משפחה ערבית, חבר-כנסת החשוד כעבריין מין ופרסומת גזענית (חשבון הנפש הוא של "הציונות הדתית").
הערת עריכה. "בדרכנו לתקן את עוולות החברה ולהפוך אותה לשוויונית יותר, עלינו לתקן לא רק את המעסיקים ואת הגברים, אלא גם וקודם כל – את הנשים", נכתב בכותרת המשנה לטורה של נרי ליבנה בירכתי מוסף "הארץ". ליבנה כותבת על תיקונים שוויונים בחוקי העבודה, ומסכמת כי "הבעיה היחידה" שלה איתם היא שגברים החולקים עם נשותיהם את עול אחזקת הבית וגידול הילדים הם מאהבים פחות טובים ויש להם בעיית "ביצועים בחדר המיטות". לאור המסקנה הזו, הכותרת שנבחרה על-ידי העורכים נדמית פחות כסיכום של הטור ויותר כביקורת עליו.
החבר של נוני באמריקה. לא רק לביבי יש חברים באמריקה, גם לנוני. המיליארדר חיים סבן, שמול תמיכתו של אדלסון ברפובליקאים מנסה להריץ את הקלינטונים במפלגה הדמוקרטית, זוכה היום לתמונה נאה בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות", לצד שר החוץ ג'ון קרי.
כל שקרי שטרסלר. נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ", מפרסם היום טור תחת הכותרת "כל שקרי הגז (ד')", בו הוא חוזר על השקרים שלו עצמו בנוגע לגז (כן, אני משתמש במלה שקרים כמחווה לשטרסלר עצמו. לולא היה משתמש במלה החריפה הזו, הייתי מסתפק ב"הטעיות", "תדרוכים" או סתם "עצלות מחשבתית"). כך למשל הוא כותב "גבאי יודע שדחיית המתווה פירושו השארת הגז 10–12 שנים מתחת לאדמה, שנים שבהן ינוהל מאבק משפטי מול דלק ונובל-אנרג'י, כמו שהסביר ליכט. גבאי גם יודע של מי האינטרס הזה. הוא גם מבין שבינתיים מפעלים ותחנות כוח לא יקבלו גז ואנשים ימותו מזיהום אוויר".
מעבר לתיאוריית הקונספירציה החבויה בין השורות (כחלון, לפי התיאוריה הזו, בכלל מעוניין לבטל את המתווה, ולכן בחר שלא לטפל בו בתירוץ של ניגוד עניינים. השתכנעתם?), יש כאן השקר הרגיל של "הגז יישאר באדמה". הגז זורם מתמר כבר שנים, הסיבה שהוא אינו מגיע למפעלים אינה קשורה למתווה הגז, אלא לכך שהממשלה לא השכילה להניח צינורות שיובילו את הגז אל מי שמעוניין לצרוך אותו. בינתיים, בגלל המחירים הגבוהים שהממשלה מאשרת למונופול הגז, המפעלים התייאשו ומעדיפים להשתמש במזוט המזהם.
יש סאטירה בימין. טור הסאטירה של חיים אשר ברגמן ב"המודיע" החרדי בנוי מהערות של הכותב על ציטוטים מן החדשות. הנה למשל: "הטורקים הרבה יותר אמיצים ונחושים לעומת הפחדנות הישראלית" (על ידיעה שלפיה מטוס קרב רוסי חדר בטעות לישראל ושב בשלום לסוריה); "קשה להבין כיצד אדם עם דעות כה מופרכות מגיע עד לדרגת אלוף" (על "הצעת אלוף בצבא למסור עוד נשק לרש"פ").
(מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות")