טרור
"אינתיפאדה בירושלים", קובעת הכותרת הראשית של העיתון החרדי "יתד נאמן", וחותכת באבחה את הוויכוח התקשורתי הידוע, האם מעשי האלימות מצד ערבים מצטברים לכדי "אינתיפאדה שלישית" אם לאו. גם בעיתונים האחרים מקדישים את הכותרת הראשית לאירועי הטרור במהלך החג, גם אם לא קובעים מסמרות בשאלה האמורה, שנדמית רלבנטית פחות ופחות. "הרוג מיידוי אבנים בירושלים; עימותים אלימים בהר-הבית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מתיחות בירושלים" היא הכותרת המתונה של "מעריב". ב"המבשר" החרדי מבשרים על "הסלמה בירושלים". ב"המודיע" מספקים את הנוסח הבא: "יהודי נהרג בליל ראש השנה לאחר שלקה בלבו בעקבות אבנים שיידו עליו ערבים".
שגרת הסכסוך מבעבעת ורותחת באלימות בירושלים כבר זמן רב, ולא רק בירושלים. אך העיתונים, למרות הקלישאה כאילו נושאים בטחוניים עומדים ברום עולמם, לא עוסקים בה באופן שגרתי. העיתונות הנפוצה, זו המזוהה כימנית וזו המואשמת שהיא שמאלית, מעדיפה להבליט את הטרור הערבי רק כשאין ברירה. כרגיל, הסיפור החדשותי מתבאר היטב באמצעות המתח שבין כותרות השער של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".
"אבן הורגת", קובעת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המצטט את אמה של הילדה אדל ביטון, שנהרגה כתוצאה מיידוי אבנים בידי ערבים. קורבן האבן, אלכסנדר לבלוביץ', ש"לקה בלבו ומת אחרי שאבן הושלכה על מכוניתו", נדחק אל מעלה עמוד השער מפני הציטוט המודגש, הלקוח ממאמר קצר של האם, אדוה ביטון, ה"קוראת לממשלה להפסיק להבליג". "ישראל היום" מצניע גם הוא באופן יחסי את מותו של לבלוביץ' ומקדם אל הכותרת הראשית לא את הדיווח על מותו, וגם לא את הדיווחים על המהומות, אלא להצהרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
שתי הבחירות העריכתיות האלה נגועות: כפי ש"ידיעות אחרונות" עצמו כותב שחור על גבי לבן, מקרב הפלסטינים נספרו לא פחות מ-17 פצועים. לא בדיוק תיאור של "הבלגה" שנגדה הם מתגייסים. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מתגייסים כדי להגן על תדמיתה של הממשלה. המתח הפסול הזה, שאין לו דבר עם עיתונות ושהוא המשך התמרונים הפוליטיים בדרכים אחרות, הוא החור שדרכו נופלים צרכני התקשורת שעדיין סומכים על שני העיתונים הנפוצים בישראל שיספקו להם מידע חדשותי.
הסתה
ההסלמה בסיקור ההתקוממות הערבית מכריחה את הפוליטיקאים להסלים את הצהרותיהם. מאחר שבכל הנוגע לסוגיה הבטחונית שאלת האויב אינה שאלה פתוחה, נותרה, למגינת לבם, שאלת האחריות. ראש הממשלה, העומד בראש המערכת הפוליטית ומי שאותה אחריות אמורה להיעצר אצלו, כמאמר האמריקאים, מעדיף בדרך כלל לגלגל אותה אל הפלסטינים, באמצעות הבלטת העיסוק בסוגיית ההסתה למשל. גם היום יש לכך הד, ב"ישראל היום" כמובן: "ההידרדרות – תוצאה של הסתה", נכתב בהפניה למאמר של נדב שרגאי במרכז שער החינמון , ולא, נניח, תוצאה של האופן שבו מנוהלת המדינה.
אולם אל הפלסטינים מצרף כעת נתניהו שותף חדש: מערכת המשפט. בעוד שאצל פוליטיקאים מושחתים (מי שנתפסו ומי שעדיין לא) והעיתונים שהם מפעילים, מערכת המשפט היא אויב טבעי ומושא הכפשה קבוע – נתניהו נזהר בדרך-כלל בכבודה, אם בשל תפיסת עולם דמוקרטית ואם מסיבות פרנואידיות או אופורטוניסטיות. כך ב"ישראל היום" ה"עיקרון" השני מבין חמשת ה"עקרונות" המודפסים כל יום בפתח הגיליון הוא "לתמוך בשלטון החוק". כעת, לנוכח אוזלת היד מול יידויי האבנים ובקבוקי התבערה, מפנה הממשלה אצבע מאשימה לשופטים.
"נתניהו: עונשי מינימום גבוהים למיידי אבנים", נכתב בכותרת על שער "המבשר", הימני מבין היומונים החרדיים. "ראש הממשלה רואה בחומרה רבה את יידויי האבנים ובקבוקי התבערה נגד אזרחי ישראל ומתכוון להילחם בתופעה בכל האמצעים, ובכללם החמרת הענישה והאכיפה", מצטט מרדכי גולדמן את ההודעה הרשמית. ההצהרה של נתניהו בדבר הכוונה לפתוח בהליך חקיקה, שאם יצלח עתיד לכבול את מערכת המשפט למהלך שאולי יהיה לו אפקט הרתעתי מוגבל, מקבל כמובן את הכותרת הראשית של "ישראל היום": "המלחמה בטרור האבנים – חקיקה לעונשי מינימום", נכתב בה. "רה"מ כינס דיון מיוחד: 'לא נחסוך באמצעים כדי להחזיר את השקט לירושלים'", נכתב בכותרת המשנה, הנותנת יד ליצירת מצג שלפיו השקט בירושלים הופר רק במהלך חופשת החג האחרונה.
ב"הארץ" מפוצצים גם את הבלון המדולדל ממילא הזה: "נתניהו כינס אמש 'דיון חירום' – שנקבע ממילא להיום והוקדם", נכתב בכותרת ידיעה של ברק רביד ויהונתן ליס. "בעקבות האירועים בירושלים בחג, ערך ראש הממשלה ישיבה דחופה בלשכתו כדי לדון בקידום 'חקיקה מהירה שתקבע עונשי מינימום למי שמסכן חיי אדם'. אלא שהדיון נועד להתקיים בכל מקרה הבוקר, והכנסת אישרה כבר לפני כמה חודשים חוק המחמיר את הענישה נגד מי שמיידים אבנים", נכתב בכותרת המשנה.
החלטתו של נתניהו לשים דגש על הצד המשפטי בכל הקשור לפרק האלים הנוכחי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולה להיות מושא לביקורת (מחוץ לעיתון הנפוץ במדינה), אך היא לגיטימית. מי שחוצה את הגבול הוא השר גלעד ארדן, שיצא לתקשורת עם ההצעה הפופוליסטית לעצור את קידומם של שופטים שיקלו בעונשם של מיידי אבנים. הסיבה שבגינה ארדן, פוליטיקאי משופשף ולא סהרורי, מפריח הצהרה אנטי-דמוקרטית שאין סיכוי שתתממש, ואף חוזר ומצהיר כי הוא עומד מאחוריה, היא המפתח להבנת הרקב האוחז במנגנונים הציבוריים שלנו.
ההצהרה הרי לא תשנה דבר בפתרון הסכסוך, אין סיכוי שהיא תקודם, היא מחבלת בעצם אמירתה בדמוקרטיה הישראלית ומכרסמת בהפרדת הרשויות – אך היא מזכה את ארדן בזמן אוויר תקשורתי השווה מיליונים. הנה, ב"ידיעות אחרונות" ההצעה חסרת ההיתכנות כבר מככבת כ"שאלה היומית" במוסף העיתון ("האם לגיטימי למנוע את קידומם של שופטים שמקילים בעונשם של זורקי אבנים?"), וכמובן שיש כבר מי שתומך (סמדר שיר, אם אתם שואלים) – וכשהצעה ברוח זו תעלה שוב יוכלו להגיד: זה היה כתוב בעיתון.
חינוך
שאול אמסטרדמסקי מראיין ב"כלכליסט" (ובגרסה ארוכה בבלוג שלו) את אלי הורביץ, מנהל קרן טראמפ, והלה מונה "שלוש סיבות לאופטימיות לגבי מערכת החינוך": "ראשית, המורים. 'יש במערכת הזו מורים מעולים. אני פוגש כל יום אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שעושים לילות כימים עבור הילדים, שמבינים איך הילדים חושבים, שיודעים איך לזהות שגיאות שהם עושים בזמן אמת ולתת להם מענה, איך להתאים את ההוראה לכל ילד. ובשנים האחרונות מצטרף דור חדש של מורים באיכות גבוהה מאוד, ודאי בתחומי המדעים. אנשים בגילאי 35–45, שזו הקריירה השנייה שלהם לאחר שהצטיינו בקודמת, עם נסיון חיים עשיר מההייטק או מעולם המדע, שהחליטו לתרום למען החברה שהם חיים בה ולא רק למען בעל המניות של החברה שהם עובדים בה. הם רוצים להשאיר חותם ולהשפיע'.
"שנית, המדינה חזרה להשקיע בחינוך. 'זה קריטי. אחרת זה בלתי אפשרי. ישראל משקיעה היום הרבה מאוד בחינוך, יותר מהרבה מדינות אחרות שאנחנו מסתכלים עליהן בהערכה, כמו פינלנד. זה נכון שיש לנו הרבה מאוד ילדים באופן יחסי, ולכן ההשקעה מתפזרת על יותר ילדים מאשר במדינות אחרות, אבל זה עדיין מאוד גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה. זה בא לידי ביטוי בשני הסכמי שכר של מיליארדים עם ארגוני המורים, שמשפרים את שכר המורים. יש עוד דרך לעשות, אבל המגמה היא נכונה. העובדה שהסכמי השכר מוקדשים לעבודה פרטנית עם התלמידים משקפת הבנה עמוקה של מערכת החינוך שבסוף מענה אישי והיכולת להתאים את ההוראה לצרכים של התלמיד, שההוראה תהיה מקצוע קליני ולא תעשייתי, זה לב העניין'.
"ולבסוף, ההישגים משתפרים. 'אפילו בפערים בהישגים, על אף שהם עמוקים וקשים מנשוא, יש אינדיקציות של שיפור'. אני מבקש ראיות והוא ניגש למחשב, מסובב אלי את המסך ומראה לי. 'במבחני פיז"ה של 2009 (מבחנים בינלאומיים של ארגון ה-OECD, שנערכים אחת לשלוש שנים; ש"א) במתימטיקה לגילאי 15, כשמסתכלים על התפלגות ההישגים, התמונה היתה מאוד מדאיגה. 40% מהתלמידים הישראלים היום בעלי הישגים נמוכים במיוחד, מתחת למינימום. זה המון. במדינות OECD יש בערך 15%–20%. זה מצב מאוד מדאיג. במקביל, באותה שנה היו לנו 6% מצטיינים בלבד. כל הסטארפ-אפ ניישן נשען על 6% מצטיינים, כשבמדינות שמצטיינות בחינוך יש בערך 20% מצטיינים. אלה היו שתי תמונות מאוד מדאיגות. והנה, ב-2012 חל שיפור. הפערים עדיין גדולים, אבל אחוז התלמידים בעלי ההישגים הנמוכים ירד ל-33%, ובשיעור המצטיינים יש גידול של 50% והגענו ל-9.4%. אז אני אופטימי. גם לגבי היקף תלמידי ה-5 יחידות לימוד במתימטיקה אני אופטימי, כי מגמת ההידרדרות כבר נבלמה ואנחנו כבר רואים את תחילת הגידול'".
"OECD מפרסם דו"ח חריף נוסף על מערכת החינוך הישראלית: מנתוני הארגון עולה כי מבין 64 מדינות, מספר המחשבים שניתנים לשימוש התלמידים בבתי-הספר הוא נמוך במיוחד, השימוש במחשבים בכיתות לימוד לא מספק, וכך גם השימוש באינטרנט", כותב ליאור דטל ב"דה-מרקר" (בגרסה המקוונת של הכתבה). "ישראל מכונה אמנם הסטארט-אפ ניישן, אך לא רק שמערכת החינוך בישראל מפגרת מבחינה טכנולוגית אחרי המדינות המפותחות, וגם אחרי כמה מהמדינות המתפתחות, אלא שגם הישגי התלמידים במבחנים הדיגיטליים היו גרועים במיוחד – מהנמוכים במדינות הארגון".
לפי דטל, "גם תלמידים שהציגו כישורים טובים בקריאה לא הצליחו במבחן הדיגיטלי – עדות לכישורים הנמוכים שלהם בתפעול מחשב ובחיפוש באינטרנט. בחלק מהמקרים המצב בישראל גרוע יותר מאשר בקטאר, איחוד-האמירויות, מדינות בדרום אמריקה, ובאחד המקרים גם מאשר ירדן. בנוסף, בישראל לכ-20% מהתלמידים הנחשלים כלכלית אין אינטרנט בבית – שיעור נמוך יותר מאשר בקטאר. 'סטודנטים שלא יוכלו לנווט בנוף הדיגיטלי לא יוכלו יותר להשתתף באופן מלא בכלכלה, בחברה ובחיי התרבות שסביבם', נכתב בדו"ח [...]. מבחני הפיז"ה של הארגון הצביעו על כישורים נמוכים במיוחד של תלמידי ישראל בקריאה, מתימטיקה ומדעים, וגם ביכולות נמוכות בפתירת בעיות יומיומיות ובידע פיננסי".
שביתה
נמשכת שביתת בתי-הספר הנוצריים. "בתאריך 31.8.15 החליט משרד בתי-הספר הנוצריים לפתוח בשביתה פתוחה החל מיום 1.9.15 ובתגובה להחלטת משרד החינוך להמשיך בקיצוץ תקציב בתי-הספר המסונפים לאגף 'מוכר לא רשמי' שהינם משתייכים אליו", נכתב במכתב ששלח מרכז אעלאם לכלי התקשורת. "כתוצאה מהשביתה נמצאים כיום יותר מ-33,000 תלמידים מכל השכבות בלי מסגרת מתאימה ובניגוד לחוק לימוד חובה יסודי. במקביל לשביתה, הורים, מורי בית-הספר ותלמידים (נוצרים ומוסלמים) החלו במאבק הכולל הפגנות יומיומיות בצמתים, מול ביתם ומשרדיהם של בכירים בממשלה, ובין היתר הקימו מאהל מחאה מול משרדי החינוך בנצרת. למרות הממדים העצומים של השביתה והשלכותיה על עתידם של עשרות אלפי תלמידים, אין היא זוכה להתייחסות ראויה והוגנת בתקשורת העברית. כך למשל ההפגנה העצומה בירושלים בתאריך 6.9.15, שהשתתפו בה קרוב ל- 6,000 מפגינים, לא סוקרה בערוצים המרכזיים".
"בקרב התלמידים, ההורים ומנהלי בית-הספר יש תחושה כי התקשורת משתפת פעולה עם משרד החינוך", נכתב עוד במכתב. "משרד החינוך לא נקט שום צעד על מנת למצוא מסגרות חינוכיות חלופיות לתלמידים בבתי-הספר המושבתים. מעניין לשאול כיצד היתה מגיבה התקשורת אילו היה מדובר בתלמידים הלומדים בבתי-ספר ממלכתיים או ממלכתיים-דתיים? נוכח האמור, אנו פונים אליכם בבקשה להגביר את העיסוק בנושא בתי-ספר אלה ובעיקר בנזק הנגרם לתלמידים ולמערכת החינוך בכללותה בעקבות השביתה הקיימת. בקשה זו מבוססת על תפיסת תפקידה של התקשורת כמשקפת את העניינים הציבוריים העומדים על הפרק ולעודד דיון בנושאים עקרוניים".
שביתת 33 אלף תלמידים זוכה היום לידיעת כיתוב תמונה בעמ' 22 ב"ידיעות אחרונות". "השביתה בחינוך הנוצרי: הורים וילדים הפגינו מול בית השר בנט", נכתב בכותרת ידיעה קצרה בעמ' 7 ב"הארץ". ב"ישראל היום" לא מצאתי דיווח על השביתה.
הבנקים
"חקירה נוספת נגד בנק הפועלים בארה"ב: חשד במעורבות בפרשת השוחד בפיפ"א", נכתב בכותרת ידיעה של סיון איזסקו ב"דה-מרקר". הנה מה שצייץ בעניין סגן עורך העיתון לפני כמעט שבוע:
רותם שטרקמן, 10.9.15
נתונים כלכליים
"מפתיע שרמת האבטלה בישראל לא גבוהה יותר" הוא הציטוט של הכלכלן הראשי של בנק לאומי שנבחר לכותרת הראשית של "כלכליסט".
חשש לדמגוגיה
"למרות החשש לשוחד ענק: האוצר מעודד ייבוא עובדים מסין", נכתב בכותרת הראשית המגושמת של "דה-מרקר". "האוצר נותן את ידו לשחיתות לכאורה בהיקף של חצי מיליארד דולר בשנה" היא הכותרת של הידיעה הראשית, בחתימת מירב ארלוזורוב. הקשר שעושה ארלוזורוב בין החלטת הממשלה לבין שחיתות נראה כדמגוגיה. אם יש "חשדות לכאורה על גביית עמלות לא חוקיות מהעובדים וטענות קשות על סחר בבני-אדם", יש לחקור אותם, לא להחליט על סגירת השערים.
מזג האוויר לצדנו
כותרת הידיעה המרכזית בעמ' 19 של "ישראל היום" היא "פותחים שנה בסערה". "מזג האוויר פתח דף חדש, וכמויות גדולות של גשם ירדו בנגב ובערבה. תשע"ו זה עכשיו!", נכתב בכותרת הביניים של הידיעה הקצרה, החתומה בידי ארבעה עיתונאים.
לכאורה
תיקון החודש, ומתחרה מכובד על תואר תיקון השנה, מתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות":
בראיון עם פרופ' דייוויד גילה שפורסם בגליון החג של 'ממון', במקום שבו נכתב 'חברות הגז מצאו את עצמן מפרות את חוק' (ההגבלים העסקיים) ו'החברות הפרו בפועל את החוק', צריך להיות כתוב 'מפרות-לכאורה' ו'הפרו-לכאורה'. המלה 'לכאורה' הושמטה בטעות".
ענייני תקשורת
חותכי כבלים. "שידורי המהפכה: היום שבו נטפליקס ינחת בישראל", נכתב בכותרת דיווח של חן חדד ב"גלריה" של "הארץ". "הדיווחים על הגעתו הצפויה של אתר הסטרימינג מסעירים צופים רבים. מבט על השנים האחרונות משקף את עומק השינוי שהובילה החברה בתעשיית הטלוויזיה ובהרגלי הצפייה של ה'קורד קאטרז' – המתנתקים משירותי הכבלים והלוויין".
הטורבו הצטמק. "יורם טורבוביץ' – המועמד החדש לתפקיד היועמ"ש", בישרה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון. הבוקר שמו של טורבוביץ' נעדר מהידיעה שבה מונה צימוקי את המועמדים.
למה לי פוליטיקה. לפני החג הציגו שני עיתונאים המתמחים באסטרולוגיה פוליטית שני מתווים עתידיים אפשריים. הראשון, יוסי ורטר מ"הארץ", כתב שפניו של נתניהו להקמת "מפלגה רפובליקאית", כלומר איחוד מפלגות גוש הימין ובראשן הבית-היהודי למפלגה גדולה אחת. השני, בן כספית מ"מעריב", סיפק ספקולציה נוספת לקימום האפשרות שדנים בה מרגע היוודע תוצאות הבחירות – הצטרפות מפלגת השמאל המחנה-הציוני לקואליציית הימין הנוכחית. לפי כספית, ההצעה האחרונה של יו"ר הליכוד נתניהו ליו"ר המחנה-הציוני הרצוג כללה את תיקי החוץ, הביטחון והמשפטים. היום, המתווה של כספית מצוטט בהבלטה בשער "הפלס" החרדי.