דרור אידר כותב מוושינגטון ל"ישראל היום": "נתניהו עמד בלב בירת העולם החופשי והציב חלופה מצפונית בפני ארה"ב, ובאמצעותה – לעולם כולו. הוא הסתייע בנוכחותו המוסרית של אלי ויזל, שישב ביציע. מה דעתך, שאלתי את ויזל, 'נאום טוב, מלא, תמיד מלא'. אחת הנציגות הלא-יהודיות של איפא"ק הצביעה על תמונתו של ג'ורג' וושינגטון ואמרה, הלוואי שהיה יכול לתת לנתניהו יד; הוא היה מבין אותו, שניהם נלחמו על אותם ערכים.

"אם קיבלתם את הרושם שאני מתפייט, זה נכון. התרגשתי עמוקות, ואין לי רצון לסנן רגשות. עוד יגיע הזמן לכך. זכיתי להיות ברגע היסטורי, שבו הודיע ראש ממשלת ישראל לעולם שגם אם העם היהודי יישאר לבדו, הוא יילחם ולא ישתוק יותר, כי הפעם אנחנו יכולים להגן על עצמנו. רגע מכונן. מגילת אסתר ופורים התערבבו עם האקטואליה הדוחקת, ופתאום המלים 'בימים ההם – בזמן הזה' קיבלו משמעות מצמררת".

בן כספית, "מעריב": "דבר כזה מעולם לא היה, ספק אם יהיה. מנהיג זר מגיע לקונגרס האמריקאי מאחורי הגב של הנשיא ונושא שם נאום חוצב להבות נגד המדיניות של הנשיא. נתניהו עמד בקודש הקודשים של הקונגרס, ועל מעשה זה אובמה לא ימחל לו לעולם. [...] בניגוד לרף הציפיות הגבוה, בסופו של דבר הנאום היה צפוי, נטול גימיקים, נטול גילויים חדשים, נטול עוקץ. נתניהו נבהל מהאיום הברוטלי של הבית-הלבן לבל יחשוף חומר מודיעיני ('זו תהיה בגידה באמון', אמר דובר הבית-הלבן ג'וש ארנסט שלשום), וצינזר את עצמו לממדים מגוחכים. בפעם הראשונה לא הזכיר את הדרישה לאפס העשרת אורניום, את הדרישה לאפס צנטריפוגות".

מאיר עוזיאל, "מעריב": "הנאום היה אמנות. אפשר להעיר ולנתח, אבל מעטים יחלקו על הכישרון הנדיר להביא את דבר ישראל אל ליבות אנשים. מעללים גדולים נעשים גם באולמות כאלה, שבהם נושאים נאומים".

חיים איסרוביץ, עורך חדשות החוץ, "מעריב": "לפי הדיווחים בארצות-הברית, 56 דמוקרטים – שמונה סנטורים ו-47 צירי בית-הנבחרים – לא התייצבו לנאום בנוסף לסגן הנשיא ג'ו ביידן, שמשמש גם כנשיא הסנאט". איסרוביץ דיווח גם על תגובתה של ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית-הנבחרים, שהגדיר כ"עוקצנית וצינית": "כמי שמעריכה את הידידות של ארה"ב וישראל, וכמי שאוהבת את ישראל, הייתי על סף דמעות לאורך נאומו של ראש הממשלה – עצובה מהעלבון לאינטליגנציה של ארצות-הברית ועצובה על ההתנשאות כלפי ההכרה באיום מצד איראן וכלפי המחויבות שלנו למנוע תפוצה גרעינית".

נחום ברנע מוושינגטון, "ידיעות": "כמובטח, אולם הקונגרס היה מלא מפה לפה. יד נעלמה דאגה למלא את כסאותיהם של הנעדרים. גם היציעים היו מלאים. ישבו בהם המיליארדרים היהודים, תומכי נתניהו, ראשי ארגונים יהודיים ומוזמנים אחרים. הקולות הנלהבים ששמעו צופי הטלוויזיה בישראל לא באו מהנבחרים באולם, אלא מהאורחים ביציע. [...]. נאומו של נתניהו, שעורר התרגשות לא מבוטלת בישראל, שודר באמריקה רק ברשתות הכבלים, ונעלם בתוך שעה מהכותרות [...] השלג עדיין מכסה את שולי המדרכות בוושינגטון [...] רושם הנאום, כך נדמה, יימס מהר יותר משיימס השלג".

יועז הנדל, "ידיעות": "חצי שעה אחרי הנאום בקונגרס, דיבר הרצוג בעוטף עזה. כסאות פלסטיק, מחיאות כפיים מנומסות. היה בכך משהו יפה וצנוע, אבל זה חידד גם את מהות הבחירות. זה לא נתניהו מול הרצוג, אלא נתניהו מול עצמו. אלה הרוצים שילך, למרות הנאומים, לבין אלה הרוצים שיישאר, למרות הבעיות".

ואלו כותרות בעלי הטורים ב"הארץ": חמי שלו, "נאום טוב והרסני"; יוסי ורטר, "יום השואה"; אמיר אורן, "נמנום קיומי"; רוית הכט, "אל תשתפו פעולה"; צבי בראל, "השטן הגדול-קטן"; טל ניב, "נצחון פירוס". "הארץ" הוא היחיד שאינו מדפיס כתמונת שער את נתניהו נואם בקונגרס. במקומו מופיעה על השער ח"כ חנין זועבי, מיד לאחר שהותקפה בכנס בחירות של הרשימה-המשותפת.

בשעתו נהגו כתבים ישראלים בוושינגטון לראיין את עמיתיהם האמריקאים. היום הם מראיינים זה את זה. הנה.

לבני ונוני מוזס

אחרי עשרת העמודים שהוקדשו לנאום ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי ב"ישראל היום", מסתקרן הקורא התשוש לגלות מה עוד חדש בארץ ובעולם ומה הנושא השני בחשיבותו לנאום נתניהו בקונגרס. ובכן, העולם כמרקחה. עמ' 11 של החינמון מוקדש לציפי לבני וכותרתו: "לבני מודה: 'דיברתי עם נוני מוזס לפני שקידמתי את 'חוק 'ישראל היום'".

כותבים ערן סוויסה וחזי שטרנליכט: "לבני וחבריה בתנועה תמכו בהצעת החוק שנועדה לקדם את סגירתו של העיתון 'ישראל היום' בעת ששימשה שרת המשפטים. אתמול, במהלך הכנס 'הון-שלטון-עיתונות', הוזכר הנושא, ולבני הודתה לראשונה כי ניהלה שיחות עם מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס. דבריה למעשה מאשרים את תמיכתו של 'ידיעות אחרונות' בחוק השנוי במחלוקת, שלו התנגדו היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ומשפטנים בכירים נוספים, ובהם שופטת בית-המשפט העליון בדימוס דליה דורנר.

"'נוני מוזס יודע את עמדתי ואני יודעת את עמדתו, אבל המקור לעמדתי לא קשור למה עוזר כלכלית לעיתון אחר. דיברתי עם נוני מוזס וקיבלתי חוות דעת ש'ידיעות אחרונות' הזמין, שעסקה בהיתכנות הכלכלית, אבל הכל היה שקוף בוועדת השרים', אמרה לבני אתמול בכנס.

"כלומר, לבני קיבלה את חוות הדעת שהוזמנה ומומנה על-ידי גוף עסקי בעל אינטרס, אך בחרה שלא לפעול בהתאם לעמדת היועמ"ש כפי שזו הוצגה בוועדת השרים לחקיקה בנובמבר 2014. [...] כמו כן, הקדישה לבני חלק ניכר מדבריה בכנס להתקפות על רה"מ בנימין נתניהו ועל איש העסקים שלדון אדלסון, שמשפחתו היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'. נוסף על כך טענה לבני בכנס: 'עמדתי היא לא מהיום ואינה קשורה לאינטרסים של 'ידיעות אחרונות'. ברור שלנוני מוזס יש אינטרסים. ב-2009 התמודדתי מול נתניהו וראיתי את התעמולה הזאת של 'ישראל היום'. זה בסדר גם שלעיתון 'הארץ' יש עמדה, אבל כל העיתונים גובים כסף. 'ישראל היום' זו תעמולת בחירות חינמית. כבר ב-2009 הגשנו תלונה למבקר שיבחן את הפרסומים ב'ישראל היום''.

"יש לציין כי מבקר המדינה בדק את התלונה, שהוגשה על-ידי יואל חסון, ודחה אותה", מסכמים כתבי החינמון.

לעניין זה נדרשות שתי הערות: ב"ישראל היום" מרבים לחזור על הטענה המטעה, כאילו מבקר המדינה "בדק" אם "ישראל היום" הוא בטאון תעמולה וקבע שלא כך. הנה הידיעה שבה מופרכת טענה זו. פובליציסט הבית, חיים שיין, חזר באותו עמוד על טענה מטעה נוספת, שלפיה החוק נועד לסגור את "ישראל היום". על-פי לשון הצעת החוק, אין זה כך. ההצעה באה להגביל את חלוקתו בחינם של העיתון, לא לסוגרו.

נתי טוקר מוסיף פרטים ב"דה-מרקר": "לבני פעלה מאחורי הקלעים של ועדת השרים לענייני חקיקה, לאישור הצעת החוק של איתן כבל וח"כים נוספים – שאושרה בקריאה ראשונה בכנסת. לא מעט פרשנים מעריכים כי מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת סביב הדרמה שנוצרה לאחר אישור הצעת החוק בקריאה ראשונה. כפי שפורסם ב'דה-מרקר', לבני הגישה באותה ישיבה חוות דעת של הכלכלן שלומי פריזט, שהועברה אליה על-ידי 'ידיעות אחרונות'".

בקרוב באינטרנט

שיר זיו ב"ישראל היום": "מידת הרלבנטיות של שידורי התעמולה לכנסת ה-20 קרובה לאפס. סקרים מצאו שהשפעתם של תשדירים היא זניחה, ולמעשה היחיד שיכול להפוך לכוכב עונת התשדירים הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שלו מובטח כי כל תשדיר שיפסול יהפוך מיד ללהיט ויראלי. אתמול, אחרי שידור התשדירים, הגיע רה"מ לקונגרס ונאם את תשדיר התעמולה האפקטיבי ביותר, ובכך חתם את הדיון על נחיצותם של התשדירים. למרות שבישראל הועבר הנאום בהשהיה בת חמש דקות, זפזופ לערוצי החדשות הזרים גילה שבמערב הועבר הנאום בשידור חי. עובדה זו מעידה על מידת החשיבות שייחסו לנאום בעולם (גם זה שלא הולך לבחירות בעוד שבועיים) וגם רומזת כי במאה ה-21, הרגולציה על אמצעי התקשורת הפכה לישות אבסורדית ופתטית".

את ביקורתה על התשדירים מסכמת שיר זיו במשפט: "היו דרוכים: בקרוב באינטרנט הסמוך למקום מגוריכם".

כך מתאר עינב שיף ב"ידיעות" את סצינת השיהוי בשידור נאומו של ראש הממשלה בקונגרס: "המראה בתחילה היה אבסורדי: השפתיים שפתי נתניהו והקול קול הפרשנים שמחכים לתום חמש הדקות כדי לשדר את מה שניתן לראות בחופשיות ברשת ובערוצי החדשות הזרים. לאחר מכן נתניהו גם נשמע".

דורון ברוש, "מעריב": "24 סבבי מחיאות כפיים לראש הממשלה בנימין נתניהו ספר שדר הבי.בי.סי במהלך הנאום אתמול בקונגרס. התופעה המפליאה וחסרת הפשר הזאת – איך זה שנתניהו מעלה באוקטבה אחת את קולו, קומץ את אגרופו, ובית-הנבחרים האמריקאי, כפודל מאולף היטב, מזנק על רגליו ומתחיל מיד להטיח כף יד אחת בשנייה, כשהמהדרין צועקים בראבו, בראבו. בלתי אפשרי להבין את זה. מי שהתרגום הסימולטני בתחנות הישראליות הטריד אותו היה יכול למצוא מנוח באחת התחנות הזרות ולגלות שגם שם מגלים התרגשות מביצועיו, לפחות הרטוריים, של ראש הממשלה.

"הפרשנים התווכחו אם הנאום היה טוב והגיעו למסקנות מפתיעות בהתאם לעמדתם הפוליטית. אני עוד הייתי עסוק בחזרה לשגרה. איכשהו חששתי לאורך הנאום מאיזו פדיחה שיעשה ראש הממשלה, כמו להקרין סרטון של רוחאני תובע שוקולד בטיסה, או לחלק לכל חברי הבית דגם מוקטן של צנטריפוגה בחתימתו האישית. דבר מאלה לא קרה, הנאום מאחורינו, סוף-סוף אפשר לחזור לשגרה".

קריקטורה של אורי פינק ב"מעריב": צלם וידיאו מתעד קשישה מחטטת במכולת אשפה. הכתב/מפיק מתדרך אותו: "אל תשכח לשדר את זה בדיליי של חמש דקות, יכול להיות שזו תעמולת בחירות".

מודעה

"עד כה נהגנו בדרכו של המן. ניסינו להיות ככל האומות ולהילחם באויבנו בכוח הזרוע. אבל את המערכה הפנימית על האחדות בינינו אנחנו מפסידים. דרכו של מרדכי מאפשרת לנו להפוך את הפור, ממש כמו אז. אם נתלה את האגו שמפריד בינינו 'על העץ' ונעלה את אהבת הזולת 'על הסוס', נממש את המהות הפנימית שלנו ונביא לעיר שושן ולשדרות תל-אביב 'צהלה ושמחה אמיתיות'". דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, המובאים במודעת עמוד ב"ישראל היום". הרב-הד"ר מכריז כי הגיע הזמן לעשות משהו למען הנשמה ומציע הרצאה וערב חווייתי של חוכמת הקבלה. ויש גם הופעה של ארקדי דוכין.

מהשסועות במערב

בבחירות האחרונות בישראל רצו הליכוד וישראל-ביתנו ברשימה משותפת, שזכתה ב-31 מושבים בכנסת (כ-26% מסך המושבים). לאחר מכן הסיעות התפצלו. כיום יש לליכוד, שמנהיגו בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, רק 18 מושבים בכנסת – 15% מכלל הנציגים לבית-המחוקקים.

כתבי "דה-מרקר", דפנה מאור וישראל פישר, בדקו "10 מדינות, רובן באירופה, שבהן יש דמוקרטיה פרלמנטרית, כדי לגלות באיזה שיעור מהפרלמנט מחזיקה מפלגת השלטון [...] עם 15% מהמושבים למפלגת השלטון, ישראל נמצאה בתחתית הרשימה, ואחריה דנמרק, עם 25% מהמושבים ו-25% מכלל הקולות.

"לפי הסקרים הנוכחיים לקראת הבחירות הקרובות, המפלגה המובילה – הליכוד או המחנה-הציוני – תקבל לכל היותר 25–26 מנדטים, מה שמעניק לה 21% מהמושבים בכנסת – עדיין שיעור נמוך בהשוואה למדינות שנבדקו", כותבים מאור ופישר ומציינים כי "בכל המדינות שנבדקו נדרשו ל[מפלגה בודדת] פחות 32% מהקולות כדי למנות ראש ממשלה. הנתונים שנאספו מתייחסים למפלגות בודדות, ולא לקואליציות".

"לכל שיטה יש את היתרונות והחסרונות שלה", אומר פרופ' יוסי שיין, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. לדבריו, "היינו רוצים שלמפלגת השלטון יהיה מנדט רחב יותר, מכיוון שאנחנו לא רוצים שהיא תהיה תלויה. בישראל יש מצב לא בריא שהמפלגה שמרכיבה את הקואליציה מקבלת פחות מרבע מקולות הבוחרים".

"ברוב המשטרים הפרלמנטריים למפלגת השלטון אין רוב", טוען פרופ' אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית. "ברוב המדינות מרכיבים קואליציה, ולפעמים השלטון נשען אפילו על קולות מיעוט. בכמה משטרים פרלמנטריים היה מצב כזה, שנמשך עשרות שנים. הדוגמה הכי קיצונית זה בשבדיה, שם הממשלה נשענה על מפלגה אחת מאז שנות ה-50 והצליחה להחזיק מעמד. אבל גם שם מפלגת השלטון קיבלה שיעור קולות גבוה יותר לעומת מפלגת השלטון בישראל".

דיסקין מציין את התיאוריה של חוקר מדע המדינה ארנד לייפהארט, שלפיה דווקא בחברות שסועות, המשטר שמתאים הוא בחירות יחסיות, "כי אז המערכת נדחפת לצורך להרכיב קואליציה ולהשיג קונסנזוס".

2.2% ממספר המועסקים

"בארבע השנים האחרונות גדל פי שניים מספר הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית ומועסקים במשק הישראלי (באופן חוקי או בלתי חוקי). ב-2014 הגיע מספרם ל-92 אלף, שהם כ-2.2% ממספר המועסקים במשק הישראלי", מדווח מוטי בסוק ב"דה-מרקר".

"מדו"ח בנק ישראל שיפורסם בקרוב עולה כי מספר הפלסטינים בענף הבנייה גדל בשנתיים האחרונות פי שניים, והגיע ל-15.3% מסך השכירים בענף. גידול זה במספר העובדים אחראי לעיקר הגידול בתעסוקה בבנייה, מכיוון שמספר המשרות שישראלים וזרים מאיישים בענף זה כמעט שלא השתנה. בנק ישראל מדגיש כי לצד הגידול המשמעותי במספר העובדים הפלסטינים החוקיים, עלתה גם יציבותה של תעסוקתם וזמינותה.

"נתוני בנק ישראל מתבססים על סקרי כוח אדם של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ועולים בקנה אחד עם נתוני רשות המסים הישראלית על העובדים הפלסטינים החוקיים. מהנתונים עולה כי עיקר הגידול בתעסוקה נבע מגידול במספר העובדים בהיתר, שהגיע ב-2014 לכ-59 אלף, לעומת 33 אלף עובדים לא-חוקיים. ב-2013 היה שכרו הממוצע של עובד פלסטיני חוקי 3,500 שקל לחודש. שכרו הממוצע של עובד בלתי חוקי בשנה זו היה 2,700 שקל בחודש. העלייה במספר העובדים הפלסטינים היא תוצאה של מדיניות הממשלה להגדיל את היצע העובדים בבינוי ובחקלאות ולסייע לכלכלה הפלסטינית. במקביל גדלה גם התעסוקה הפלסטינית הלא-חוקית.

"שכר המינימום הנהוג בישראל (כ-198 שקל ליום עבודה) גבוה משמעותית מהשכר היומי הממוצע במשק הפלסטיני בגדה, כ-91 שקל ב-2014. פער זה יוצר למתווכים ישראלים או לראשיהן הפלסטינים של קבוצות עובדים תמריץ כלכלי לגבות דמי תיווך עבור היתר תעסוקה בישראל.

"עובד פלסטיני בהיתר זכאי לכל תנאי העבודה שעובד ישראלי מקביל זכאי להם על-פי החוק ועל פי ההסכמים הקיבוציים. עם זאת, בנק ישראל מציין מגמה שעליה התריע מבקר המדינה בעבר, ושלפיה בפועל העובדים הפלסטינים ממצים רק מעט מזכויותיהם, בין השאר כיוון שהינם מודעים לזכויותיהם באופן חלקי בלבד. מצב זכויותיהם של העובדים בלא היתר חמור אף יותר.

"הלמ"ס הפלסטינית הדגישה את חשיבות התעסוקה בישראל למשק הפלסטיני: 11.7% מכוח העבודה הפלסטיני בגדה המערבית הועסקו בישראל ב-2014, וסך שכרם השתווה ל-12.3% מתוצר המשק הפלסטיני בגדה. ב-2014 ניתן היתר תעסוקה בישראל רק לפלסטינים נשואים מגיל 24 ומעלה. השכר היומי הממוצע של חסרי ההיתר עמד בשנת 2013 על 158 שקל".

רוואבי

"אני מאושר, ולא בוכה על החלב הפוליטי-ביורוקרטי שנשפך בדרך הארוכה", אמר אתמול לכתבת "ידיעות" סמדר פרי היזם בשאר אל-מסרי, מייסד העיר הפלסטינית רוואבי שמצפון לרמאללה. שבע שנים חלפו מאז ההכרזה על הקמת העיר, וחמש שנים מאז קבלת המימון מנסיכות קטאר. במהלך הבנייה הואשם אל-מסרי ב"נורמליזציה" על שהוא רוכש חומרים וציוד בישראל.

בסוף-השבוע הסירה ישראל את התנגדותה הממושכת ואישרה העברת צינור מים לעיר החדשה. בכך הוסר המחסום האחרון בדרך לאכלוס. בשלב הראשון ייכנסו 639 משפחות פלסטיניות שרכשו דירה בפרויקט, באמצע מאי. הן גם תקבלנה מכתב התנצלות על העיכובים בגלל התנגדויות פוליטיות, העדר כביש גישה והעיכוב באישור הקמת צינור המים. נציגי הממשל האמריקאי וארגונים יהודיים בארצות-הברית שנציגיהם ביקרו במקום בירכו על החלטת ראש הממשלה נתניהו להסיר את מכשול המים שעיכב את האכלוס.

לירן חג'בי

חודשיים וחצי לאחר שלירן חג'בי, מפקד גדוד צבר בחטיבת גבעתי, הודח מתפקידו בחשד בביצוע עבירות מין בחיילות ששירתו תחתיו, ובעקבות חשד לשיבוש הליכי משפט והדחת פקוד למתן עדות שקר – הוא חזר לשורות הצבא לתפקיד מינהלתי בפיקוד דרום.

נועם אמיר, המדווח על כך ב"מעריב", מביא את תגובת צה"ל: "סא"ל לירן חג'בי הודח מתפקידו כמג"ד צבר וכעת מסופח לפיקוד דרום בלי שנקבע לו תפקיד חדש. חקירת מצ"ח בעניינו הסתיימה והועברה לפרקליטות הצבאית. טרם התקבלה החלטה בעניין".

יש כאן פרמדיק

אליה הוא פרמדיק צעיר. מאי ומאור הם קציני משטרה, כמו אביהם. אמן של התאומות לירי וליאם בנות ה-6.5 מפתח-תקווה הזמינה להן ממעצבת תחפושות של סינית ומלכת לילה. יחד עם איפור מקצועי, עיצוב שיער מיוחד וצילום סטודיו מקצועי, יעלה הבוּק 1,710 שקל לשתי הילדות ("ידיעות", חדשות ו"24 שעות"). כפולת צילומי פורים מופיעה גם ב"מעריב" ו"ישראל היום".

עסקת הדולפינריום

אחרי שלושה עשורים מוכר יוסף בוכמן, איש העסקים היהודי-גרמני, את מתחם הדולפינריום ב-200 מיליון שקל לארבעה אנשי עסקים יהודים-אמריקאים, שאותם מובילה אורית פרידמן-ויסמן, מנכ"לית גולדמן-זאקס-ישראל לשעבר. המוח מאחורי העסקה הוא הרצל חבס, בונה מגדלי YOO, שחברת הבנייה שלו נקלעה לחדלות פרעון, איבדה את רוב שוויה, והשליטה בה עברה לידי מחזיקי האג"ח. כעת ינסו הבעלים החדשים להשלים חילופי שטחים עם עיריית תל-אביב ולבנות מעבר לכביש מתחם ענק של דיור ומלונאות: 450 חדרי מלון ו-250 דירות בקו הראשון לים. בעקבות התנגדויות קבעה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה כי חמישית מן הדירות שייבנו במתחם החלופי יהיה דירות קטנות.

אף אחד לא צריך לדעת

הפעם זה דשא. הפעם זה ב"הארץ" על עמוד שלם. מודעת פארק בבלי, מקבוצת פלזה-תשובה-גרופ. הפעם על רקע טקסטורת עלים ירוקים. הפעם הטקסט הוא "אף אחד לא צריך לדעת שאתם גרים ממש על הפארק", והפזמון החוזר: "אנחנו לא נגלה, אם אתם לא תגלו...". שלשום התפרסמה כפולת כמעט-אמצע ב"ידיעות", על רקע טקסטורת בריכת שחייה תכולה-טורקיזית: הפעם מהדהדת הלחישה הרמה "אף אחד לא צריך לדעת שיש לכם בבניין בריכת שחייה אינטימית".

הקמפיין הזה, כמו הקמפיין של בנט-גרופ לכנסת, מבקש לגעת במכמני נפשו של הלקוח (או הבוחר), וחושף בלי דעת תת-מודע נסער בכיוון אחר דווקא. אם אצל בנט מכריזים "לא מתנצלים", כאן מבקשים לרמוז על הצורך בתחליף ל"לא מתנצלים": להצניע את העושר מנקר העיניים של המתיישבים החדשים במתחם ג'מוסין. הדיל הוא כזה: קנו מאיתנו פארק אישי ובריכה אינטימית שנבנו על קרקע מפונה בלב העיר, ואנחנו נשמור על סודכם. למעשה, צועקת המודעה, נשמור עליכם משלטי "איפה הבושה".

ענייני תקשורת

שיא במספר גליונות "ישראל היום" שהודפסו ביום אחד נרשם בסוף-השבוע: 550 אלף. באמצע השבוע נשאר מספר הגליונות יציב: 325 אלף. בעיתון טוענים כי היעד הוא לנצח את "ידיעות אחרונות" בסקר TGI הבא, בחשיפה לגליונות סוף-השבוע. עם זאת, אי-אפשר לנתק את הגידול במספר הגליונות המודפסים ממערכת בחירות שנמצאת בשיאה (נתי טוקר, "דה-מרקר").

תיעוד לאומי חכם. הרשות לניהול המאגר הביומטרי פירסמה דו"ח המספק תמונת מצב עדכנית לסוף 2014, וממנו עולה כי יותר מ-600 אלף אזרחים הצטרפו למאגר הביומטרי. גון קמני, ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי, אמר: "חובתנו להבטיח לציבור שהזהות שלו תישאר בטוחה. המאגר נבנה באופן שמבטיח את הפרטיות, הן בזכות המידע המצומצם שקיים בו והן בזכות האבטחה" (יורי ילון, "ישראל היום").

עתיד הרגולציה. ראשי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו סירבו לאשר לנציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) להשתתף בדיונים במודל שולחן עגול, שאמורים להתקיים לקראת הכניסה לתוקף של משטר הרשיונות בטלוויזיה המסחרית. ברשות השנייה נימקו את הסירוב בכך ש"השולחנות העגולים הם יוזמה ראשונה מסוגה בתחום זה וקיומם נועד לאפשר שיח פתוח בין יוצרים לזכייניות" וכי "לאור ריבוי הגופים הרלבנטיים, הוזמנו כעת רק הגורמים שיש להם נגיעה ישירה לשוק". ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, מנהלת תחום רפורמות במדיה במכון, אמרה: "חוסר העניין בשיתוף ארגוני החברה האזרחית, המייצגים את האינטרס הציבורי הרבב וגם מומחים בתחום, מלמד שהרשות כבר סימנה את המטרה וכל התהליך עכשיו הוא שיתוף למראית עין" (נתי טוקר, "דה-מרקר").

דרישה לתיקון טעות. שידורי התעמולה ברשת ב' החלו אתמול בטעות, כאשר קריין שידורי התעמולה ברשת ב' התבלבל וכינה את מפלגתו של משה כחלון "כולנו חברים נח נח" – שמה של רשימת חסידי ברסלב. בעקבות זאת דרשה מפלגת כולנו לעצור מיד את תשדירי תעמולת הבחירות ברדיו: "לאחר שוועדת הבחירות המרכזית יצרה ברשלנות פגיעה קשה במפלגה, תוך שיוך אותיות שגויות בתשדירי התעמולה של המפלגה ואי-שימוש באות הנכונה של מפלגת כולנו בראשות משה כחלון, האות כ', המפלגה דורשת לקבל פיצוי בזמן ובכמות על התקלה החמורה שביצעה ועדת הבחירות המרכזית", נמסר בתגובה ממפלגת כולנו. "אנו בוחנים גם דרישה לפיצוי נזקי מיידי, הן מצד מי שאחראים במישרין והן מצד ועדת הבחירות המרכזית" (אבי כהן, "ישראל היום").