במה שנראה כהיפוך מטורלל, הולכת התחרות המסחרית שבין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" ונהפכת לנושא מרכזי במערכת הבחירות, אם לא לעילתה ממש. אתמול (9.2.15) פירסם ראש הממשלה בנימין נתניהו סטטוס שבו האשים את ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", בהתנכלות שאינה בוחלת באמצעים כדי להפילו מהשלטון, ובנשימה אחת כרך את המזימה הזו במאמץ שהוא מייחס למוזס להביא לסגירת החינמון "ישראל היום".
בתגובה בחרו שני העיתונאים הבכירים של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע ואיתן הבר, למצב את נתניהו כמי שההסתות שלו בשנת 1995 שימשו רקע לרצח רבין (הבר) וכמי שהתנהגותו בתקופה האחרונה, בעיקר מול "ידיעות אחרונות", מעידה על התערערות נפשית המחייבת טיפול (ברנע). וכך, מה שנראה לכאורה כיריבות אידיאולוגית ופוליטית בין שני עיתונים (האחד תומך במהלכיו ומדיניותו של ראש הממשלה והאחר מתנגד להם), שכמותה היו מאז ומתמיד בתקשורת הישראלית ושכמותה מקובלות במדינות דמוקרטיות רבות, מקבל לפתע מימד חדש: המניע העסקי ומאבק הקיום הכלכלי, המלווים במקרה זה גם באיבה אישית לוהטת, צפים על פני השטח וצובעים את מערכת הבחירות בצבע שלא היה כמותו מעולם.
כאשר יזם בנימין נתניהו את הקדמת הבחירות נכתב במקום זה שייתכן שהמניע לכך היה כשלונו לסכל את יוזמת החקיקה בכנסת שנועדה להטיל מגבלות על יכולתו של "ישראל היום" להוסיף להיות מופץ חינם. התבוסה הזו נתפסה במערכת הפוליטית (ואולי גם אצל נתניהו עצמו ואצל פטרונו שלדון אדלסון) כראיה לחולשה פרלמנטרית חמורה ולהתכרסמות מובהקת של סמכותו האישית. מיד לאחר מכן החליט נתניהו על הקדמת הבחירות – מהלך שאיין מיניה וביה את הצעת החוק נגד "ישראל היום" משום שעם פיזור הכנסת, בטלו ממילא כל הצעות החוק הפרטיות.
ארנון (נוני) מוזס, 26.3.14 (צילום: רוני שיצר)
מה שהיה לפני כחודשיים בגדר השערה שאין לה הוכחה מוצקה הופך יותר ויותר לחלק ממשי מההתרחשויות של מערכת הבחירות. לפני שבועיים קרא נתניהו לפעילי הליכוד לצאת נגד התקשורת ולהיאבק בה. "אם לא תצאו, היא תקבור אתכם", אמר להם, "דברו, הילחמו, הציבור יבין את זה ויעריך את זה". וכאילו לא די בכך, תקף כעבור שעות אחדות בדף הפייסבוק שלו את התקשורת כשהוא הולך וממקד את מטרתו: "ההתנפלות על רעייתי, שרה, היא שפל נוסף ביחסם של גורמים מובילים בתקשורת הישראלית, שאינם בוחלים באמצעים כדי לפגוע בי ובדרכי הפוליטית [...] הכל כדי להפיל את שלטון הליכוד".
אתמול פתח נתניהו את המצערת כולה וזיהה בפומבי את המטרה הנקודתית שאליה הוא מכוון – נוני מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן", כתב. "הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס, המוציא-לאור של העיתון 'ידיעות אחרונות' ואתר האינטרנט ynet. הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' בעיתונות הכתובה [...] זהו רק קצה הקרחון. ארחיב על כך בהמשך", הבטיח בסוף הסטטוס.
ראש הממשלה מעמיד אפוא את המאבק בקבוצת "ידיעות אחרונות" במרכז מערכת הבחירות שהוא מנהל. הוא מייחס לנוני מוזס מניעים סמויים בניהול עיתונו, צובע אותו בצבעים קונספירטיביים, כורך אותו במזימה רבתי שנועדת להפיל את הליכוד ומסית, מיניה וביה, את הציבור לנטוש את העיתון הזה. במקום להיאבק ביריביו הפוליטיים מהמפלגות המתחרות, קורא מנהיג הליכוד לבוחריו להחרים את העיתון (הנמכר) הנפוץ ביותר במדינה, ובמשתמע – להעדיף את "ישראל היום".
מנגד, קבוצת "ידיעות אחרונות" נלחמת בשצף קצף בנתניהו כשסיקורה העיתונאי רתום, בחלקיו הניכרים, להציג אותו באור נלעג, מושחת ומסוכן למדינה. יש להבהיר: התנהלותו של ראש הממשלה מספקת עילות מוצדקות לסיקור ביקורתי ביותר כלפיו, אך ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet יש לדיווחים העיתונאיים על נתניהו ולפרשנויות הנלוות אופי של רדיפה אישית משולחת רסן, כפי שמתעדות זאת סקירות העיתונות היומיות של "העין השביעית".
איתן כבל נואם מחוץ למערכת "ישראל היום" בתל-אביב, 8.2.15 (צילום: בן קלמר)
זאת ועוד: שמו של מו"ל "ידיעות אחרונות" נקשר ביוזמת החקיקה של איתן כבל שנועדה להגביל את מרחב הפעולה העסקי של "ישראל היום". כבל גם קרא שלשום (8.2.15) לכלול את עלויות ההפקה וההפצה של "ישראל היום" בהוצאות הבחירות של הליכוד (בנימוק שהחינמון הוא, בעיקר, ביטאון תעמולתי). מיד לאחר מכן הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית פנייה ממשרד עורכי-דין להורות על הפסקת הפצתו של החינמון בתקופת מערכת הבחירות, משום שהוא מתפקד כ"פלטפורמת תעמולה של נתניהו".
וכך, במקום ששני העיתונים הנפוצים ביותר במדינה (תפוצתם המשותפת מקיפה כ-75% מכלל הקוראים) ידווחו על מערכת הבחירות, הם נהפכים לא רק לנושא סיקור מרכזי בתוכה, אלא לשחקן משמעותי בעצם התפתחותה. המאבק על לבו של הבוחר נסב פחות ופחות על כישוריהם של המתמודדים לנהל את ענייני המדינה ויותר ויותר על עתידם ויכולת הישרדותם של שני העיתונים האלה. הסיקור השלילי הגס של נתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet נראה כמיועד להבאיש בכל מחיר את שמו, ובכך להגדיל את הסיכוי לחידוש יוזמת החקיקה להצרת צעדיו של "ישראל היום" בכנסת הבאה, בעוד ש"ישראל היום" והמו"ל שלו פועלים בתיאום מוחלט לסיכול מהלכיו של מוזס: הן על-ידי סיקור מתמסר חסר בושה העונה לצרכיו התדמיתיים של נתניהו והן על-ידי הזרמת כספים נוספים להגדלת התפוצה החינמית של העיתון כבר בשבועות הקרובים.
היה אפשר להשקיף על החיזיון הזה גם במבט משועשע: שני מו"לים כוחניים נאבקים על טריטוריה עסקית כשהם מנופפים בשמם של ערכים נעלים (חופש הביטוי, חופש העיסוק, זכות הציבור לדעת, טובת הכלל), בעוד שבפועל הם מונעים על-ידי יצרים אישיים ותאוות שליטה. אלא שהתמונה אינה מצחיקה כלל: ביסודה של ההתקוטטות הפרועה הזו עומדת יכולתם של מוזס ואדלסון לעשות כרצונם במרבית עיתונאיהם.
העין כל-כך התרגלה למציאות המעליבה הזו, שנשכחה עובדת הבסיס: נכונותן של המערכות העיתונאיות בשני כלי התקשורת לרקוד לצלילי החלילים של בעליהן כאילו אין שדרה עיתונאית בכל אחד משני העיתונים שאמורות להיות לה יושרה, ותפיסת עולם עצמאית, וגאווה מקצועית. כאילו כולם (כמעט) התקרנפו.