"אין לנו אחריות על ההשלכות שיש לאופן שבו אנחנו מממשים את זכותנו לחופש הביטוי בגבולות החוק" (שארב, 2012)

סטפן שרבונייה, עורך השבועון הצרפתי "שרלי הבדו", קיבל בימי חייו אינספור הזדמנויות לשטוח בפני הקהל הרחב את תפיסתו המנומקת בנוגע לסאטירה ולחופש הביטוי. בכל פעם שעיתונו עלה לכותרות בגין טריק פרובוקטיבי, התנכלות או איומים על חייו ועל חיי עמיתיו, עלתה אליו לרגל שיירה של עיתונאים זרים שהיו מן הסתם שמחים לשמוע נאום חוצב להבות על הסכנה שבקנאות דתית ובעליית האסלאם באירופה. ניתן לנחש שלפחות כמה מהם התאכזבו כשהיוצר הבוטה – שנרצח השבוע במערכת העיתון יחד עם תשעה מהנוכחים ושני שוטרים בגלל עשייתו הסאטירית – הגיש להם במקום זאת נימוקים מספר ללימודי אזרחות.

"צרפת היא מדינת חוק, ואנחנו מכבדים את החוק. הגבול היחיד שלנו הוא החוק הצרפתי, ואנחנו מחויבים לציית לו", הצהיר בראיון לאל-ג'זירה לפני שנתיים, לרגל פרסום של גיליון פרובוקטיבי ששערו לעג ליהודים ולמוסלמים, אקט שגרר סגירה זמנית של שגרירויות צרפתיות ברחבי העולם המוסלמי מחשש למהומות שיניבו נפגעים בנפש.

"שארב", סטפן שרבונייה, עורך השבועון הצרפתי "שרלי הבדו", שנרצח על-ידי טרוריסטים מוסלמים בבניין המערכת בפריז (צילום: Coyau, רשיון CC BY-SA 3.0)

שנה לפני כן, לאחר שאלמונים העלו באש את המערכת הקודמת של השבועון, התייצב שרבונייה – שחתם על איוריו בשם העט שארב – בחדר הגרפיקה המפוחם של "שרלי הבדו", ברקע מחשבים ומדפסות מותכים, והפטיר בקור רוח שההתקפה מדגישה את זכות הקיום של העיתון הסאטירי. "זה ממחיש לי שאנחנו צודקים כשאנחנו קוראים תיגר על אסלאמיסטים ומקשים על חייהם, כפי שהם מקשים על חיינו".

מי שלקח לידו גיליון של השבועון מעורר המחלוקת, ששם לו למטרה להגחיך ולבזות ללא הבדלי גזע, מין ובמיוחד השקפה דתית, זכה כמובן לראות פן אחר, פחות קר רוח, באישיותם של העורך וצוות הכותבים והמאיירים, שנטבחו בעת שהתכנסו לישיבת מערכת בבניין הפריזאי שאליו עברו לאחר ההצתה שהוציאה מכלל שימוש את ביתם הקודם.

ניתן לשער שדבקותו של צוות היוצרים בתפיסה שלפיה אין דבר שאסור להגחיך, ואם יש משהו שמסוכן לגחך עליו, הרי זה משובח – רק העצימה את הכעס והשנאה כלפי "שרלי הבדו" בעולם המוסלמי, שאותו הגחיכו באופן קבוע במה שנראה כתערובת של רדיפת פרסום, אידיאולוגיה דווקאית ומשאלת מוות.

כל מטרה היא מטרה ראויה

"שרלי הבדו" הוא אחד משני השבועונים הסאטיריים המרכזיים בצרפת, לצד העיתון "לה-קנאר אנשנה" ("הברווז הכבול"), מספר הקריקטוריסט והקומיקסאי מישל קישקה. "'שרלי הבדו' הוא היותר שובב בין השניים – זה עיתון בועט, נושך, מלעיג ומגחיך, תמיד על הגבול הדק של הטעם הטוב והטעם הרע. זה הייחוד שלו, ובגלל זה אנשים אוהבים אותו. זה עיתון שעבורו כל מטרה היא מטרה ראויה: הממשלה הנבחרת, אם היא ימנית או שמאלנית, זה באמת לא משנה אם זה סרקוזי או הולנד, סוציאליסטים או ימין – הם נגד כולם. הם מבקרים את כולם, כמו שעיתון סאטירי צריך לעשות".

איור של שארב על שער גליון "שרלי הבדו" מ-2012. "אסור לצחוק"

כמו "לה-קנאר אנשנה", מספר קישקה, גם "שרלי הבדו" מתבסס באופן בלעדי על הכנסות מדמי מנוי וממכירה בדוכני העיתונים. באופן עקרוני, אין בו מודעות פרסומת. "שני העיתונים לא רוצים להיות תלויים במפרסמים, ואף על פי שאין בהם מודעות, הם עיתונים מאוד מצליחים מבחינה כלכלית", הוא מסביר. "זה חלק מהאני-מאמין שלהם, להתקיים בלי תלות במפרסמים ובלי גוף שיכתיב להם מה לפרסם ומה לא".

לא תמיד הצליח המודל הלא שגרתי הזה לקיים את השבועון, שנוסד ב-1970 על בסיס הפעילות של עיתון סאטירה אחר, "חרקירי", לאחר שהממשלה אסרה זמנית על הפצתו בשל האופן המלעיג שבו תיאר את מותו של המדינאי שארל דה-גול. יוצרי "חרקירי" החליטו להקים שבועון חלופי, "שרלי הבדו", ששרד עד 1981, אז נסגר בשל קשיי תזרים. ב-1992 שב להתפרסם תחת בעלים חדש, שהצוות שמינה להנהגת השבועון הוביל אותו ביד בוטחת לשורה של התנגשויות עם קיצוני דת וחסידי שיח תקין פוליטית.

"הסערה הבולטת הראשונה שהעיתון הזה חולל במאה ה-21 – לא ניכנס כרגע למה שקרה במאה שעברה – היתה כשהם פירסמו את 12 האיורים של הנביא מוחמד שפורסמו בעיתון הדני 'יילנדס פוסטן'", מספר קישקה. "בתגובה לפרסום הזה, קבוצה של ארגוני דת מוסלמיים תבעו את העיתון על 'פגיעה בקודשי הדת', במה שהפך להיות משפט מתוקשר מאוד שבו, בין היתר, התייצב ניקולא סרקוזי, שבעצמו היה מושא לסאטירה שלהם, והגן על הזכות לסאטירה וביקורת. העיתון כמובן זוכה, כי 'פגיעה בקודשי הדת' זו עבירה שלא רשומה בספר החוקים הצרפתי".

מראה כללי מחוץ למערכת "שרלי הבדו", לאחר שהועלתה באש. פריז, 2.1.11 (צילום: Pierre-Yves Beaudouin, רישיון CC-BY-SA-3.0)

העיסוק הסאטירי באסלאם – שהניב לשבועון הכרה עולמית, אך למעשה היה רק אחד מתחומי העיסוק שבהם התבלט – הוביל כמה שנים לאחר מכן לתקרית שבה הוצתה המערכת. בשנת 2011 נודעו עורכיו לשמצה ולתהילה (תלוי במתבונן) לאחר שהוציאו גיליון מיוחד בנושא האסלאם, שנשא את הכותרת "שריעה הבדו". על השער נדפסה קריקטורה של הנביא מוחמד, שהבטיח לקוראים: "100 מלקות אם לא תמותו מצחוק". הנביא כיכב גם בשורת הקרדיטים של אותו גיליון, על תקן העורך הראשי. למחרת, בשעת לילה מאוחרת, הועלתה המערכת באש ונשרפה כמעט כליל.

שנה לאחר מכן, כשהשבועון כבר פועל מבניין מערכת חדש, עלו אנשיו שוב לכותרות. למרות פניות ממשלתיות שניסו להניא אותם מכוונתם, הוציאו אנשי המגזין גיליון שבו הוצגו קריקטורות של הנביא מוחמד, כולל אחת בעירום. האיומים על חייהם של המשתתפים נעשו קבועים – העורך שארב שובץ ב-2013 באחת מרשימות החיסול של ארגון אל-קאעידה – והצריכו הצמדה קבועה של שוטרים לעורך ולבניין המערכת (אחד מאותם שוטרים נורה למוות במתקפה השבוע).

במסיבת עיתונאים שקיים שארב ב-2012 על רקע האיומים המתרבים על חייו ועל חיי עמיתיו, הצהיר שאין בכוונתו לחדול מעיסוק סאטירי באסלאם: סאטיריקנים צריכים לעסוק גם בנושאים המתבררים כרגישים ביותר, כי אם לא יעשו זאת יזלוג הריסון העצמי גם לתחומים הפחות נפיצים. "הטענה שאנחנו שופכים שמן על הלהבות עולה לי על העצבים", אמר. "איור עדיין לא הרג אף אחד". על השאלות בנוגע למותו האפשרי מידי פנאטים דתיים נהג להתבדח, ובמקרים אחדים הצהיר, במה שהיה נראה כהגזמה הומוריסטית, כי הוא מוכן ליהרג על זכותו לממש את חופש הביטוי.

מתקפה על חופש הביטוי

"'שרלי הבדו' היה ממש מין אי של דמוקרטיה וחופש דיבור", מאבחנת נספחת התרבות של צרפת בישראל, טילה רודל. "העורכים הלכו הרבה פעמים רחוק מאוד, אבל חלק מהציבור הצרפתי אהב את זה מאוד. זה לא היה עניין של ימין ושמאל, בהחלט לא, זה היה עניין של לצחוק מהדת ומהפוליטיקה. הם לא היו אנטי דת מסוימת – היו ב'שרלי הבדו' גם איורים שיכלו להעליב יהודים או נוצרים. אם כבר, הם היו אנטי-קלריקליים".

חרף הקו המערכתי הפרינג'י של "שרלי הבדו" ותפוצתו המוגבלת (כ-50 אלף עותקים ברגיל, כ-150 אלף בגליונות מיוחדים), עבור הצרפתים, עם עם מורשת עשירה של סאטירה וקומיקס, מדובר באייקון תרבותי. "מדובר במוסד", מסבירה רודל, "כל אחד בצרפת יודע מה זה 'שרלי הבדו'". היא עצמה הכירה שניים מהקריקטוריסטים שנרצחו, ז'ורז' וולינסקי וז'אן קאבו.

"קשה לי לקלוט שהם אינם, שהרגו אותם בצורה כל-כך ברוטלית. כולם, כל מי שנהרג, היו דמויות מאוד חשובות בעולם העיתונות, בעולם האינטלקטואלי הצרפתי, אנשים מאוד חשובים. גם קאבו, גם ברנרד מאריס שנהרג, גם העורך שארב – הם היו חלק אינטגרלי מהאינטליגנציה הצרפתית. אנחנו בשוק עמוק, אנחנו ממש מרגישים שזה היה ניסיון לפגוע בחופש הביטוי של כולנו", מספרת רודל.

"את ז'ורז' וולינסקי הכרתי לפני 30 שנה, כשעבדתי בהוצאה לאור שבה הוא פירסם כמה מהספרים שלו", היא אומרת. "הוא היה איש מאוד מצחיק ומאוד פסימיסטי. ראיתי באתר של 'לה-מונד', אחרי הרצח, שכששאלו אותו על היום שבו הוא ימות, הוא התבדח ואמר שכשהוא ימות הוא רוצה שישרפו את גופתו. הוא סיפר שהוא ביקש מאשתו לזרוק את האפר לאסלה, וכששאלה למה, הסביר לה: 'ככה אני אראה את התחת שלך כל יום'. הוא היה אדם מאוד פרובוקטיבי ומאוד ציני. הוא היה האב הרוחני של הרבה מאוד קריקטוריסטים בצרפת".

מעבר להלם שעוררה מתקפת הטרור עצמה – על-פי דיווחים עיתונאיים מהיממה האחרונה, מדובר בפיגוע החמור ביותר שאירע בפריז מאז 1945 – נראה שהאמוציות הקיצוניות שעורר הרצח קשורות גם לרקע לביצועו. ההחלטה לפגוע דווקא ביוצריו של שבועון ששם לו למטרה, כתפיסת עולם, לממש את חופש הביטוי במובנו המזוקק ביותר, נתפסת כמתקפה ישירה על עצם קיומם של חופש הביטוי וחופש העיתונות.

"עד אתמול בבוקר, בצרפת אפשר היה לצחוק על הרבה דברים", אומרת נספחת התרבות רודל. אף שבקולה ניכרת נימה של חשש, היא מדגישה שהיא אינה מאמינה שהמתקפה תגרום לציבור בצרפת למתן התבטאויות, או לממשל לחוקק חוקים שיחייבו התמתנות מסוג זה. "ודאי שלא יתחילו עכשיו לשתוק בגלל הדבר הזה – ההפך", היא מבהירה. "כמו כל העם הצרפתי, אני מכריזה: כולנו שרלי".