"טוב למות זקוף מלחיות על הברכיים" (Plutôt mourir debout que vivre à genoux) היא כתובת שראיתי על קיר מסעדה במלון ישן בדרום צרפת, שניכר בה כי צוירה לפני זמן רב. דורות של סיידים ניסו להיזהר בה ולא לכסותה, ונראה כי נכתבה בשלהי ממשלת וישי, ששלטה באדיבות הגסטפו ב"צרפת החופשית". זכות ראשונים לשימוש במימרה הזאת מתועדת ב"האדם המורד" של קאמי, אבל מדביקים אותה גם לצ'ה גווארה וגם למהפכן המקסיקאי אמיליאנו ספאטה (שנהרג כשקאמי היה בן שש וגווארה היה עדיין רחוק מלהיוולד). ספאטה אמנם לא ידע קרוא וכתוב, אבל מקורבו המלומד הפיץ אותה בשמו. אפשר לשער כי גם השניים הללו נסמכו על מקור מוקדם יותר.

גם אם הטבח במערכת "שרלי הבדו" הוא ה-11 בספטמבר של הצרפתים, הלקח נשאר כשהיה. אין לרסן את הקו המצויר. אסור לקבל את הטיעון כי היד האוחזת בעיפרון הביאה זאת על עצמה וכשתפסיק לצייר קריקטורות ישתרר שקט עולמי

השבוע, עם הירצחם של עשרת חברי מערכת "שרלי הֶבּדוֹ", פציעתם הקשה של רבים אחרים וקטל שני השוטרים שגוננו עליהם, קיבלה המימרה תוקף מוחשי ומחריד במיוחד, כאשר מארכיוני העיתונות נשלפו דבריו של סטפן שרבונייה (שארבּ), עורכו הראשי של "שרלי הבדו", שהיה בין ההרוגים. שרבונייה הגיב בנובמבר 2011, אחרי שסומן כמטרה על-ידי ארגון טרור מוסלמי, ממש במלים האלה: "אני מעדיף למות זקוף ולא לחיות על הברכיים".

האם שארבּ הוא מהפכן? לאו דווקא בתחומו. הוא המשיך להוביל סגנון קריקטוריסטי אגרסיבי שגובש לפני חצי מאה, ועשה זאת באופן שמרני למדי, לצדם של המהפכנים דאז שבינתיים מלאו להם 60, 70 ואפילו 80. עם זאת, הוא עמד בראש עיתון שהעז לזקור אצבע מתריסה כלפי מוסדות רבי-עוצמה בזירה הפנים-צרפתית והאירופית – מנשיא הרפובליקה ועד האפיפיור – וכלפי קבוצות "שאסור לגעת בהן", כמו אזרחי הרפובליקה היהודים והמוסלמים. מכאן זרמו שארבּ וחבורתו ועברו להגחכת האסלאם העולמי – מעל לראשיהם של מיליוני המוסלמים הצרפתים – בידיעה ברורה שעיתונם משמש מטרה מומלצת לכל ארגון ג'יהאד, לכל פלג מיליטנטי ובעצם לכל מאמין עצבני שרואה עצמו כמגן האסלאם ונביאו.

סיכה לכל בלון

הטבח שאירע השבוע הוא אולי הגרוע שאירע אי-פעם בעולם העיתונות. זוהי הקבוצה הגדולה ביותר בשנים האחרונות של עיתונאים הנופלים יחדיו על משמרתם – נופלים על עפרון הציור שלהם. זוהי סצינה שקל לצייר, אבל נורא להיות גיבוריה המתים. הם נקצרו בכלי ירי ממשיים, תלת-ממדיים, והדם שניגר מהם כלל אינו דומה לפלטת הצבעים הדיגיטלית שבה השתמשו כדי לייצגו על הנייר. רק מקומות כמו סוריה היו השנה מסוכנים לעיתונאים יותר משולחן הסטודיו של הקריקטוריסט הפוליטי שבלב פריז החופשית.

מארין לה-פן מגישה חזית-לאומית נטולת שטניות ואומרת: "אני מגלחת לעצמי את השפם". שער "שרלי הבדו" מאפריל 2011

חבורת "שרלי הבדו" החזיקה, כמתברר, במאחז הקדמי ביותר של חופש הביטוי, ועם נפילתו רב החשש כי מרחב הביטוי העיתונאי יצטמצם וייסוג לאחור. כבר היום עיתונאים מערביים נזהרים מלשוטט באזורי הלחימה של דאע"ש, ומהיום קריקטוריסטים ייזהרו – גם אם לא יודו בכך – מלשמש בשר-פיגועים בפיגוע הנקם הבא, ששום צמד מאבטחים לא יוכל למנעו.

האירוני הוא ש"שרלי הבדו" אינו ארגון חדש שקם להציל את המולדת הצרפתית החילונית מאויביה הפונדמנטליסטיים. "שרלי הבדו" הוא תוצר מובהק של ימים אחרים, ולזכותו – או לחובתו – ייאמר כי כמעט לא השתנה. הוא כזה מאז שנות ה-70 (להוציא בשנים 1981–1992, אז לא יצא לאור), ולכל היותר הגביר את עוצמת קולו, כפי שכל כלי התקשורת עשו מאז. ובעוד שהחברה הצרפתית השאננה עוברת תמורות חברתיות המשנות את פניה, נותרו אנשי חבורת "שרלי" בבועת הזמן שלהם כמבטאי ערכים בלתי קורקרטיים, כמו החירות נטולת החן וחסרת המעצורים לומר ולצייר הכל, והחופש לנעוץ סיכה בכל בלון – במיוחד אם הוא גדול, כוחני ונודע ברבים.

לעיתונאים יש תפקיד מובהק בחברה דמוקרטית ופלורליסטית: לשקף ברבים את מה שנאמר בחדרים סגורים. לקריקטוריסטים פוליטיים יש תפקיד מאתגר עוד יותר: לשקף את מה שלא נאמר אפילו בחדרי חדרים

עם פיגוע התבערה ושריפת משרדי המערכת של המגזין בנובמבר 2011 – במה שהוגדר כפעולת תגמול ישירה על הפצת הגיליון המיוחד "שריעה הבדו" – התנהלה בין מבוקריו הפוליטיים של העיתון תחרות, מי יגנה באופן נוקב יותר את הפיגוע. אפילו מרין לה-פן, ראש מפלגת החזית-הלאומית הימנית-קיצונית, הביעה את מחאתה הנוקבת על הפגיעה בחופש הביטוי. וזאת, למרות ההתעללות המתמשכת של ציירי העיתון בדמותה והצגתה במערומיה, חודשים לפני הפיגוע, כמצהירה: "אני מגלחת לעצמי את השפם [התחתון]", המטפורי, כמובן.

החבר'ה הטובים, וולינסקי וממשיכיו, לא הבחינו בהבדל המהותי בין מטופליהם הוותיקים – הכנסייה, היהודים, הפוליטיקאים השמרנים, הממשל המכהן, ארמון הנשיאות, הימין הקיצוני ומטרות רכות אחרות – לבין אלה החדשים מן השוליים הרצחניים של האסלאם, וכפי הנראה לא היו קשובים דיים להמיית הציבור המוסלמי הרחב, שהוא היום חלק משמעותי מן הממלכתיות הצרפתית – ציבור שלא היטיב להיקלט במדינה שאין בה אלוהים ולא נביא, לא פרנסה ראויה ולא כבוד בסיסי. אם מהגרי המאה הקודמת מכל הארצות, המינים והצבעים נטמעו לחלוטין בהוויה הפרנקופונית, המהגרים החדשים מתקשים בכך, דוחים את האינטגרציה ונדחים על-ידיה. כמה מהם נותרו מחוץ למחנה, גולים בארצם החדשה, החשופים להשפעות קנאי האסלאם העולמי.

"איפה אתם בחג?". דודו גבע, קריקטורה מסדרת השהידים, עמוד הדעות ב"הארץ", ימי האינתיפאדה השנייה

בנימה אישית אציין כי בסיר הלחץ התודעתי שלי חקוקים גאונים כקוואנה, רייזר (שמת ב-1983, בגיל 42), וולינסקי וקאבוּ, שתוצרתם הפיחה חיים בעיתוני פריז של שנות ה-70 וה-80. עוד מסניף של התוצרת הזו היה חברי דודו גבע (בחודש הבא נציין עשור למותו), ששהה בעיר בשנות ה-90. לימים נמנה גבע עם נבחרת הקריקטוריסטים המופלאה בעמוד הדעות של "הארץ" (ערן וולקובסקי, עמוס בידרמן, דניאלה לונדון), וכאשר גבע צייר את סדרת השהידים שלו בימים הנוראים של האינתיפאדה השנייה (זוכרים את "עלי, השהיד המוזיקלי"?), זרם בעורקיו משהו מ"ווֹלֶן" וממשיכיו בדור הקומיקסאים הצרפתי ההוא ובדורות הבאים אחריו: הדחף להגחיך, החזק מכל פחד.

לשקף את מה שהורהר

לעיתונאים יש תפקיד מובהק בחברה דמוקרטית ופלורליסטית: לשקף ברבים את מה שנאמר בחדרים סגורים. לקריקטוריסטים פוליטיים יש תפקיד מאתגר עוד יותר: לשקף את מה שלא נאמר אפילו בחדרי חדרים. להמחיש בציור את מה שזורם במרתפי התודעה של הרעים, הגרועים והנוראים – ולחשוף אותם במערומיהם. סוציולוגים אולי יסבירו שזוהי פונקציה חברתית חשובה, הכרחית לניקוז לחצים ולהחלשת דימויים של מרכזי כוח.

האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פורש: "סוף-סוף חופשי". שער "שרלי הבדו" מפברואר 2013

הפרובוקציה המוחצנת של עיתונים כ"שרלי הבדו" נותנת הרגשה טובה למזדהים עם הביקורת, וחשוב מזה: היא מעניקה סיפוק וגאווה למבוקרים – הטופחים לעצמם על השכם על שזכו לכבוד להימנות עם המעגל המצומצם של הראויים לביקורת מצוירת – והמעטרים את עצמם בתארים כמו "פתיחוּת" ו"נאורוּת".

כך ניתן להסביר את ההערצה הסוחפת של הבריטים לחבורת מונטי פייתון, שבשנותיה הראשונות לעגה למלכה, ביזתה נשים, התעללה בכל סולם המעמדות החברתיים ועשתה קציצות מדממות מהמורשת הבריטית כולה. כך אפשר להסביר גם את ההתפעלות מחנוך לוין של פרישמן פינת דיזנגוף 1970, שטילטל את המעוז הצבאי שהיתה ישראל בימים ההם בהעלאת "מלכת אמבטיה" על במה קברטית ועל אמירת דברים שאיש לא העז לאומרם: "אצבע בתחת, שיר בגרון, כי טוב מסריח וחם". הרי אין אמירה מזככת יותר מ"אנחנו יודעים לצחוק על עצמנו".

"מונטי פייתון" לא אוימו ולא אובטחו מחשש לחייהם מפני זקנות חמושות על אופנועים, וארגוני טוהר המידות לא החתימו נגדם עצומות. הם השתעשעו בסדר הקיים כפי שחתול שבע משתעשע בעכבר; חשפו כלפיו שיניים, טילטלו אותו – אך לא מרדו בו. די היה להם בכפירתם החיננית במיתוסים – מעלילות אבירי השולחן העגול ועד תולדות הנצרות – שעוררו גרגורים של הנאה אפילו במעריצי בית-המלוכה ובהוד-רוממותה בכבודה ובעצמה (מעניין לספור את תארי האצולה שלהם סירב – או לפחות החמיץ פנים – ג'ון קליז). אולי התמזל מזלה של החבורה ההיא שהקדימה לפעול עוד בטרם הפכה ההגירה ההמונית לבעיה המרכזית בחיי הבריטים, ולא הזדמן לה להתעסק בצריחי המסגדים, במאמינים החדשים ובנביאם.

קריקטורה של הנביא מוחמד שיצר המאייר הדני קורט ווסטרגארד, שפורסמה בעיתון "יילנדס פוסטן" ב-2005 יחד עם 11 קריקטורות אחרות באותו נושא, ועוררה מהומות אלימות של מוסלמים ברחבי העולם

טעות נפוצה היא למצוא קווי דמיון בין פרשת הקריקטורות בעיתון הדני המקומי "יילנדס פוסטן" ב-2005 לבין מה שקרה השבוע במשרדי "שרלי הבדו". המקרה ההוא היה תמים, בהשוואה, וגיבוריו לא היו מודעים לעוצמת חומרי הנפץ שבהם שיחקו. זה החל כסתם פרויקט משעשע, תחרות בין 12 קריקטוריסטים שהתבקשו משום-מה לצייר את הנביא מוחמד, לתצרוכת מקומית. ולפתע עורכי העיתון הנידח מצאו את עצמם מנופפים בציור שעליו דמות הנביא מוחמד כשלראשו פצצה מתקתקת, בלי להבין איך זה קרה להם.

אם קריקטורה היא תמצות מוחלט של רעיון, הרי שבמקרה זה הרעיון ביטא משוואה פשוטה מדי, שעל-פיה אסאלם=טרור. וכך מצא את עצמו העיתון על הפודיום כמדורג ראשון ברשימת הפתווה העולמית, כאשר מסביבו עולות שגרירויות באש בהפגנות המונים נזעמים. שלא ברצונו גילם "יילנדס פוסטן" שני תפקידים שהיו גדולים עליו בכמה מספרים: גם אביר חופש הביטוי וגם הוכחה חיה למזג "המוסלמי" התובעני, האלים והנקמני.

כאשר "יילנדס פוסטן" שמט כפפה, "שרלי הבדו" הרים אותה, עטה אותה על ידו והנחית באמצעותה סדרת מהלומות היישר אל פרצופם של שומרי כבוד הנביא: ב-2006 הדפיס מחדש את 12 הקריקטורות של העיתון הדני, הוסיף להן חומרים משלו ("מוחמד: קשה להיות אהוב על אידיוטים"), והשליש את מספר העותקים שנמכרו. השבוע, לאחר היוודע ממדי הקטל במערכת "שרלי הבדו", הודיע עורכו הראשי של "יילנדס פוסטן" כי לא יפרסם כעת את הקריקטורות השנויות במחלוקת של הרוגי "שרלי הבדו". "יהיה זו חוסר אחריות מצדי להדפיס קריקטורות-נביא ישנות או חדשות עכשיו", אמר.

עיתון בלתי אחראי

המוטו מתחת ללוגו של "שרלי הבדו": "מגזין בלתי אחראי" (וקטע מכותרת הגג: "האסלאמיסטים מפחדים מראפ ומפטמות")

לעיתונים שרואים בעצמם מתווי-דרך יש מעין מוטו מתחת ללוגו בעמוד השער. את המוטו של "שרלי הבדו", "עיתון בלתי אחראי", אפשר לקרוא בשתי דרכים, ושתיהן נכונות: האחת ישירה, האומרת כי העיתון אינו לוקח אחריות על ההשלכות של פרסומיו; השנייה חתרנית, ועל-פיה אחריות היא מסווה לשמרנות, לרצינות-יתר המחזיקה מעצמה, למכובדות פוצית – ואנחנו הרי איננו כאלה.

בספטמבר 2012 פורסמה על שערו של "שרלי הבדו" קריקטורה שבה נראה מוחמד כורע עירום בתנוחת תפילה, עכוזו זקור, אברו מדולדל ופי הטבעת שלו מכוסה בכוכב צהוב שעליו הכתובת "כוכב נולד". כמה ימים לאחר פרסום החוברת המיוחדת "חייו של מוחמד", רואיין העורך שארבונייה ב"לה-מונד". באותו ראיון יצא בהכרזה נוקבת ובה הסביר מדוע אינו מפחד מפעולות תגמול: "אין לי ילדים, לא אשה, לא מכונית, לא אשראי. זה יהיה קצת נפוח לומר זאת, אבל אני מעדיף למות זקוף מלחיות על הברכיים". באותו ראיון נראה כי שארבּ הפנים את העובדה שהוא עוסק במקצוע המסוכן ביותר בעולם.

השילוש הקדוש: לקרדינל של פריז, אנדרה ה-23, המתנגד לנישואים חד-מיניים, יש שלושה אבות: האב, הבן ורוח הקודש. שער "שרלי הבדו" מנובמבר 2012

וולינסקי, קאבוּ, טיניוּס, אוֹנוֹרֶה ושארבּ, כמו גם חבריהם שנפצעו, לוּז (רנאל לוּזיֶיה) ׁוריס (ׁלורן סוּריסוֹ) – (האחרונים הם ציירי רוב השערים הפרובוקטיביים של "שרלי הבדו" שמתפרסמים היום בעיתונות העולמית – כל אלה לא נקלעו למטחי אש בשדות הקרב של המזרח התיכון. הם משחקים באש אצלם בבית, במשרדי המערכת, ומגלמים את חופש הביטוי בתעשיית כפירה יצירתית, נשכנית ובלתי מתנצלת. לכאורה היטיבו לדבר אל לב הציבור הרחב ולהתקוטט בשמו עם כוחות הטיפשות והרוע העולמיים. בפועל, כך מתברר, דרכו במגף הקומיקסי גם על עצביהם הדלוקים של המהגרים החדשים, התלושים והבלתי נקלטים. המיליונים האלה, כך נראה, נצרו את עלבונם, אבל מתוכם יצאה קבוצה קטנה וקנאית שלמדה לשחק בנשק אמיתי – ללא פערי התיווך שבגרסת הנייר – ולהמטיר אש קטלנית על מושאי הביקורת שלהם.

מי שמחפש סדר והיגיון בחשיבה של "שרלי הבדו" ואפילו מעין שוויוניות ביחסו למבוקריו יוכל למצוא רמזים עבים לכך בגיליון ה-6 בנובמבר 2012. כמה שבועות אחרי פרסום קריקטורות הנביא מוחמד, נתן השבועון בראש לאנדרה ה-23, הקרדינל של פריז העומד גם בראש מועצת החשמנים של צרפת, שהתנגד לחוק לנישואי הומוסקסואלים והוביל את המועצה בעקבותיו. על שער הגיליון נראה משגל אחורי של האב, הבן ורוח הקודש. הרוח, יש לציין, באה על עכוזו של בן שזהותו המינית אינה ברורה, והכותרת: "לקרדינל ה-23 יש שלושה אבות". אם היו מוחים רציניים נגד ציור השער הבוטה, קולם לא ממש הפך עולמות. אין עדויות כי משרתים בקודש התלוננו, פנו לערכאות או דרשו את סגירת העיתון, וגם אם נרשמה מחאה מקומית, לא היה בה כדי להשפיע. הרי מגזין ששש לכל פרובוקציה אינו מתרגש במיוחד מתלונות ומחאות.

פנימה או החוצה?

בני-האדם אינם היצורים היחידים בטבע שטובחים בבני מינם, אבל יש ביניהם יחידים במינם שיודעים לצחוק על בני מינם. המין האנושי נחלק לשניים: אלה שיודעים לצחוק, וכל השאר. הצוחקים נחלקים לאלה שאומרים "עד כאן!" ולחסרי המעצורים. והצוחקים חסרי המעצורים נחלקים בין המבקשים לשעשע למעזים לירות חִצי אירוניה. וגם המעזים נחלקים: מרביתם משגרים את חציהם אל מטרות רכות, ורק מיעוט זעום מהם מסתער על מטרות קשיחות. השאלות שנותרו הן שתיים: האם הם יורים פנימה או החוצה, ובאיזה אמצעי הם מבטאים את עצמם. התשובות הנכונות: הם מכוונים החוצה ויורים פנימה – ולהפך; הם מבטאים את עצמם במדיום פשטני, באמירה גורפת ובלתי הפיכה, שלא ניתן לטעון כי הוצאה מהקשרה.

אחרי ניפוי רוב אוכלוסיית העולם בחיפוש אחר קריקטוריסטים פוליטיים הארד-קור, נותרו בקצה התהליך רק כמה מאחזים קטנים. לא במקרה רובם פועלים בצרפת, ארץ שהדתיות בה היא עניין פרטי והחילוניות היא ממלכתית. מוגנים על-פי החוק ומעוּדדים מקהל קטן ונאמן, יכולים נביאי החילוניות, אבירי הצחוק, לשגר חִצי לעג לעבר עדות המאמינים. לא בכדי משגשגת בצרפת תרבות הנותנת דרור להומור בוטה ולסאטירה משתלחת. זוהי הכרזת פתיחוּת שכל צרפתי גאה בה.

יש להניח שהחבר'ה מדאע"ש ואל-קאעידה אינם סטנדאפיסטים בנשמתם. גם להיטלר ולסטלין לא היה ניצוץ ממזרי בעיניים. אילו אדולף היטלר היה ניחן במעט אירוניה עצמית, העולם היה נראה אחרת. לא בכדי, הרבה שנים לאחר מותו הפך הדיקטטור לפוץ מיתולוגי ביוטיוב; רגזן, רתחן, כבד, מתלונן, אומלל, הסובל מפרצי זעם בלתי נשלטים. וככל שהיטלר הוא עציץ נטול הומור, כך מצחיקות הפרודיות שרצות ברשת על סצינת הבונקר המומחזת שלו.

אין קצת פחות

הנה מתברר כי דווקא הקריקטורה, אותו מדיום מיושן, בוטה ופשטני, היא הנשק הממורט. עם הקו הפסקני, שמתמצת ומחדד אמירה, והמלים המעטות שמותכות לתוכה, הקריקטורה עלולה להפוך לכלי מסוכן. לא בכדי מתוארות כאן ההצחקה וההלעגה כשיגור חצים. קריקטורה פוליטית היא מעשה לא מעודן, היא נשק.

קטל במצרים. הספר הקדוש לא עוצר את הכדורים: "הקוראן הזה זה שיט!". שער "שרלי הבדו" מיולי 2013

יש הטוענים שהלבשת מדים נאציים לדיוקן יצחק רבין בהפגנת הליכוד שפתחה את מערכת הבחירות ב-1992 עוררה את יגאל עמיר להתנקש בחייו. אסור לקבל טענה כזאת. גם אם מדובר בכרזת תעמולה גסה, אין היא אלא גליון נייר. דווקא היום, כשכבר הלבישו מדי נאצים לכל מנהיגי השמאל, העניין נראה כשגרה מסוכנת פחות, מזעזעת פחות ואולי גם משפיעה פחות. אי-אפשר, לא צריך ואסור לפקח על נוסחי כרזות הרחוב, וכך גם באשר לקריקטורות פוליטיות. אי-אפשר להוריד מינונים בציור על נייר, ולא ניתן לדרוש שציור קריקטורי יהיה "קצת פחות".

"שרלי הבדו" הוא מגזין סאטירי קטנטן. 50 אלף עותקיו (באומדן מחמיא) הם טיפה בים. ובכל זאת זה כעשור הוא מגלם את חופש הביטוי בצרפת והיה לבבת עינה של העיתונות העולמית. כעיתון הרואה אור בחברה פתוחה שחופש הביטוי בה מעוגן בחוקה, הוא מצוטט, משותף ברשת, מהדהד בעולם כולו – ומעורר את ארגוני האסלאם הפונדמנטליסטי להשקיע כל מאמץ בנסיונות להשתיקו. עם הפעולה הרצחנית של השבוע שעבר, הופך "שרלי הבדו" לאייקון בפנתיאון העיתונות העולמי. מעכשיו יש גם לעיתונות החברה הדמוקרטית – על ערכי חופש הביטוי שהיא מייצגת – שהיד משלה.

גם אם הטבח במערכת "שרלי הבדו" הוא "ה-11 בספטמבר של הצרפתים", הלקחים ממנו נותרו איתנים כשהיו: אין לרסן את הקו המצויר. אסור לקבל את הטיעון כי היד האוחזת בעיפרון הביאה זאת על עצמה, וכשתפסיק לצייר קריקטורות ישתרר שקט עולמי. חלוקת התפקידים כאן ברורה ואין לה תחליף: הממשל יטפל בבעיות החברתיות הכבדות שעומדות לפניו, ציירי הקריקטורות הם ציירים ללא גבולות, והאשמים ברצח הם אך ורק אלה שלוחצים על ההדק.