איום הג'יהאד

"טרור בפריז", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב". "מחבלים נכנסו למשרדי המגזין הסאטירי 'שארלי הבדו', שלעג לנביא מוחמד ולאסלאם, פתחו באש ורצחו 12 בני-אדם: שמונה עיתונאים, שלושה שוטרים ואורח. בהרוגים: המאייר היהודי ז'ורז' וולינסקי. עדי ראייה: היורים שאלו לשמם של הקורבנות לפני שירו בהם בדם קר ונמלטו מהזירה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של הכתב הוותיק בפריז, גדעון קוץ. קוץ כותב גם, בכפולת העמודים המוקדשת לאירוע, טור על "מלחמה בין הברבריות לתרבות", והעיתונאי הצרפתי אלכס ג'ורדנוב כותב: "זה מה שקורה כשנותנים לצרוח 'מוות ליהודים'".

כותרות שתי הידיעות בעמוד הבא, המוקדש ל"תגובות מרגשות" לפיגוע, מביאות את תגובת נתניהו ותגובת "העולם המוסלמי": "מטרת הטרור – להשליט קנאות אסלאמית על העולם" ו"זה מעשה פשע", בהתאמה.

"עשרה עיתונאים ושני שוטרים נהרגו בפיגוע במגזין צרפתי שפירסם קריקטורות של מוחמד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מבחינה סמלית, זהו 9.11 של צרפת", נכתב בהפניה למאמר של דב אלפון, העורך הקודם, ומתחת לתמונת המונים ב"טקס לזכר הקורבנות בכיכר הרפובליקה בפריז, אתמול". "האתגר של צרפת: להילחם בטרור, בלי לאבד את המוסלמים", נכתב בהפניה נוספת, למאמר של ספי הנדלר, עוד עורך בכיר לשעבר בעיתון. "הפיגוע מעורר את השדים הישנים של אירופה" היא ההפניה למאמר של הפרשן הצבאי עמוס הראל, והיא נכונה גם לתיאור הסיקור בטבלואידים הישראליים.

"טרור מבית: אחים צרפתים ממוצא אלג'יראי 'נקמו' את כבודו של מוחמד", נכתב מעל לכותרת הראשית של "ישראל היום" ("טבח בפאריס"). "טרור אסלאמיסטי מבית" היא כותרת הכפולה הפותחת (לצד הזבח המתבקש לאתוס הצהובוני בדמות ההפניה "תיעוד מצמרר של הזוועה"). "מטרת הטרור האסלאמי – השמדת המערב", נכתב בכותרת ידיעה בכפולת העמודים הבאה, המוקדשת גם היא לסיקור הטבח והתגובות לו. הפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, התבלבל כנראה בעובדות האירוע שלו התבקש לכתוב פרשנות, וסבר כנראה שהמתקפה אתמול היתה מכוונת נגד יהודים ("יהודים? רק תירוץ", לשון הכותרת). בתוך הטור כותב מרגלית כי "נכון הגיב אתמול בנימין נתניהו", ונראה שבכך הרוויח את משכורתו בחינמון.

"טרור נגד חופש הביטוי" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ארבעה בעלי טורים מגויסים לעמודים 2–6. סבר פלוצקר כותב על "מלחמת ערכים". זו אינה מלחמה על חופש העיתונות, אלא על ההומניזם המערבי; לא נגד המתנגדים לחופש העיתונות, אלא נגד האסלאם הרדיקלי. כרגיל אצל פלוצקר, כשמנסים לחשוב על המשמעות של החלוקה שהוא עושה, מגלים שאין לה שום משמעות (האם יש אדם בעולם שסבור כי הטבח אתמול הוא עניינם הפרטי של עיתונאים או של הנאבקים על חופש העיתונות?). איתן הבר ברור וישיר יותר כשהוא כותב על "הכיבוש המוסלמי", במאמר שהוא דוגמה קלאסית לחרחור שנאה שטחי. נח קליגר מחרה-מחזיק אחריו.

ביניהם כותב בן-דרור ימיני טור מפוכח, לא מתלהם: "'לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים מוסלמים' – את הדברים הללו כתב עבדל רחמן אל-רשיד, מנכ"ל רשת הטלוויזיה הערבית אל-ערבייה, בעיתון הערבי החשוב 'א-שארק אל-אווסט'. זו, בתמצית, הדילמה הגדולה של אירופה. למיליוני מוסלמים אין שום קשר לטרור, אבל לפי סקרים, מאות אלפים תומכים בג'יהאד, בפיגועי התאבדות ואפילו בדאע"ש. [...] צרפת חסרת אונים. קשה לנהל מעקב אחרי רדיקליזציה זוחלת שמתרחשת באלפי מסגדים, אבל היה אפשר לחסום את מקורות המימון, ובעיקר את ההון שהגיע מקטאר. כסף הוא לא הבעיה היחידה, אבל הוא בהחלט בעיה.

"[...] זה יהיה עצוב אם הימין הקיצוני, שהוא בדרך כלל גזעני ואנטישמי, יזכה לרווחים פוליטיים מהפיגוע הזה. וזה יהיה מעודד אם העולם החופשי יתייחס קצת יותר ברצינות ובאהדה למוסלמים מהאסכולה של [האימאם חסן] שלגומי. אין צורך באסלאמופוביה – הגיע הזמן לג'יהאדופוביה".

האמת היא שגם לג'יהאדופוביה לא הגיע הזמן, מאחר שהיא מעולם לא הפסיקה. ישראל והישראלים אינם זקוקים לעידוד לשנאת האסלאם הקיצוני – חלקים גדולים מהציבור הישראלי שונאים ממילא את הערבים כולם. הג'יהאד מכה באירופה בפיגועי טרור אקראיים, אבל סביר להניח שהבעיות הכלכליות שהיבשת סובלת מהן הן איום חמור הרבה יותר על שלומה ובטחונה מאשר כמה תאי טרור מוסלמיים. ישראל מאוימת על-ידי האסלאם הרדיקלי, סובלת מפיגועי טרור ונאלצת לצאת למלחמות אזוריות פעם בשנתיים-שלוש. סביר להניח שגם עבורה, האיומים הכלכלים והחברתיים חמורים הרבה יותר, ושבכל מקרה, הקונסנזוס סביבם מעורער ומבולבל הרבה יותר מכל מה שקשור לטרור הערבי. בכל זאת, אפשר לסמוך על העיתונות הישראלית שתהפוך תמיד את הסדר הזה על ראשו.

שחיתות ציבורית, נוני מוזס ושלדון אדלסון

"בראיון הודף ברק בנחרצות את הטענות של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בשיחה שהקליטה שולה זקן, ולפיהן הוא נטל שוחד של 'עשרות מיליונים' מגזירת קופונים מעסקאות בטחוניות", נכתב בתמצית ראיון של גידי וייץ עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שיתפרסם מחר במוסף "הארץ" ומתפרסם היום באתר העיתון. "בתשובה לשאלה על האופן שבו הפך בעשור החולף לאדם אמיד אומר ברק: 'מרגע שפרשתי מראשות הממשלה ועד 2007, בה חזרתי, הרווחתי יותר ממיליון דולר בשנה, מהרצאות ומייעוץ לקרנות גידור", ממשיכה התמצית.

בראיון עצמו אומר ברק, בין היתר, את הדברים הבאים: "בכלל, אחד הדברים המתסכלים בציבוריות הישראלית הוא שיש בה יחס אמביוולנטי לאנשי ציבור בהקשר של עמידה בשלטון החוק. אדם שהתנהגותו משדרת שאין בו כבוד יסודי לשלטון החוק והוא יעשה את הכל כדי לנווט בצורה עקלקלה בין ההזדמנויות, אזי על-פי הניסיון – כל זמן שהוא לא הורשע וגמר את תהליך הערעורים ונפסק דינו בערכאה עליונה בעבירה שיש עימה קלון – כל זמן שלא הושלם כל המסלול הזה, הוא פוטנציאלית צדיק נרדף. יש קבוצת אנשים מסביבו, יש קבוצת עיתונאים שתסביר איך החמצנו את גדולתו ואת אורו". "אתה מדבר על אולמרט?", שואל וייץ, וברק עונה:

"לא רק עליו. ואם אתה שייך בהתנהגותך ובכל מה שאתה משדר לקבוצה שבעיניה נורמת שלטון החוק וקידומה הם דבר נכון וחשוב, אתה לא צריך הרשעה אחרי ערעור בעליון. מספיק פגם, אפילו לא אתי, פגם אסתטי בהתנהגותך כדי שאתה תהיה מנוטרל. והאנשים האלה שגלשו לעולם העברייני ושבהם נאבקתי מקבלים גיבוי של גורמי עיתונות לא חסרי השפעה, שהיום נראים כנלחמים על ביטויים של דמוקרטיה. אני לפעמים מתפלא על עיתונאים שאני מכבד, איך הם מצליחים במשך שנים להתגבר על הדיסוננס הפנימי שיש להם כשהם עובדים אצל מו"ל שברור ששיקוליו בעניין הזה הם רחוקים מלהיות נקיים".

"'אתה מתכוון לנוני מוזס ו'ידיעות אחרונות'. מדוע יש לו משהו נגדך?", שואל וייץ. "יש הבחנות שבסוף אני רוצה לשמור לעצמי", עונה ברק. "יכול להיות שפשוט הוא מחליט במי הוא תומך, הוא חושב שזה הכל משחק ריאליטי של כוח, ושהוא ימליך את מי שהוא רוצה".

עוד אומר ברק בהמשך, בתגובה לשמועה על שמועות שלפיהן גזר קופונים מעסקאות בטחוניות: "ואני אומר לך שהשיח הזה נולד בעיקר כי השארתי שובל ארוך של מתנגדים בעמידה שלי על קידום הנורמות של שלטון החוק במדינה. גם במקרה דרעי, שאותו דרשתי להדיח מראשות ש"ס לאחר שהורשע בקבלת שוחד כתנאי להצטרפות המפלגה לממשלתי, ובעניין רמון, שהתנגדתי למינויו למשנה לראש ממשלה לאחר שהורשע בעבירת מין, ובמשתמע נגד 'ידיעות אחרונות' או חביביהם. כשאני פועל מול הרפורמות של פרידמן, או כשאני מוקיע את משפחת שרון בשפה בוטה, או את ההתנהגות העבריינית של חבורת אשכנזי, כל זה מעורר התנגדות".

חלק עיקרי של הראיון מוקדש למתקפה של ברק על ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהיה שותפו הפוליטי במשך שנים ארוכות ושברק שימש לו עלה תאנה משמאל. כעת טוען ברק כי נתניהו פסיבי ונגרר וכי הוא אינו מעוניין בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי משא-ומתן. ב"ישראל היום", עיתונו של נתניהו, מתייחסים היום לנושא האחר שבראיון, זה שצוטט לעיל, תמיכתו של "ידיעות אחרונות" בשחיתות ציבורית.

"במתקפה הבוטה אתמול על ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיתון 'ידיעות אחרונות' שברה סימה קדמון שיאים של ניבול פה וגסות רוח", מלין חיים שיין, פובליציסט בכיר בחינמון ואיש ליכוד בעצמו. "כשנגמר הוויכוח הענייני, עבר העיתון באמצעות כמה מבכירי כותביו להטחת עלבונות אישיים. חיקוי דל לסגנון נאצותיה של ציפי לבני. תחת הכותרת 'רק לא ביבי' העיתון מרשה לעצמו לזלזל הן בראש הממשלה והן באינטליגנציה של בוחרי ישראל".

כדי להדגיש כי החינמון חולק עם העיתון שאיתו הוא במלחמת חורמה אותו היחס לאינטליגנציה של הישראלים, המאמר נדפס מתחת לידיעה של מתי טוכפלד, כתבו של נתניהו לענייני מפלגות, עם הכותרת "מי יאייש את מקומות 11 ו-23 בליכוד. נתניהו פונה לציבור". ובעצם אפשר להסתפק באמירה כי כדי להדגיש את העובדה האמורה, "ישראל היום" מפרסם מאמרים של חיים שיין.

אך לא הכל שחור. ל"ישראל היום" יש תפקיד בציבוריות הישראלית, כפי שציינה לאחרונה ענת באלינט, והוא ההבלטה של השחיתות העיתונאית מצדו השני של הרחוב. "אהוד אולמרט, יקיר העיתון, מסובך עד צוואר בעבירות פליליות חמורות; גבי אשכנזי, התקווה החלופית, התרחק מעין הציבור; אביגדור ליברמן, שהוצג לאחרונה בעיתון כבעל חזון מדיני מרחיק ראות, מחפש את יד ימינו שנבלעה בחדרי החקירות; משה כחלון מחפש שותפים במצפה כוכבים ולא מתרומם בסקרים; יאיר לפיד, מבוגרי העיתון, מתקשה להחליט את מי ישאיר בכנסת לאחר שאיבד כמחצית מכוחו; צמד הרוטציה יצחק הרצוג וציפי לבני לא נתפסים כאלטרנטיבה אמיתית. אז כל שנשאר הוא 'רק לא ביבי'", כותב שיין.

אבל העיקר נמצא בסוף המאמר, היכן ששיין מצטט מסקירות העיתונות של "העין השביעית": "'ידיעות אחרונות' איננו בעד הימין או בעד השמאל ואפילו לא בעד המרכז. האינטרסים הכלכליים מעל לכל". זה שינוי מגמה חשוב מצדה של הביקורת המגויסת מימין, הרגילה לטעון כי "ידיעות" הוא עיתון שמאל. כעת נותר רק לקוות שהימין יבין כי גם "ישראל היום" אינו בעד הימין או בעד השמאל ואפילו לא בעד המרכז.

ובינתיים, ב"מעריב"

"ליברמן: אין לי כל קשר למיכאל פלקוב", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 20 של "מעריב", שאותה מלווה תמונה של שר החוץ עם הכיתוב "מותח ביקורת על 'חסידיה של אגתה כריסטי'". פלקוב הוא – או היה – בעליו בשותפות של אתר אינטרנט ישראלי ברוסית בשם "יזרוס", שנקשר לפרשת השחיתות בישראל-ביתנו. כותרת הידיעה של דנה סומברג, כותרת הגג שלה ("עולה להתקפה"), כותרת המשנה שלה ורוב תוכנה מוקדשים ל"סטטוס ארוך ועוקצני" שפירסם ליברמן בפייסבוק. לזכותו של "מעריב", שפרשנו הבכיר בן כספית הריץ בהתלהבות את ליברמן לראשות הממשלה (כן, כן), ייאמר שאת הידיעה המביאה לציבור את גרסתו של המיתמם הנצחי אביגדור ליברמן מלווה הכיתוב "שחיתות בצמרת".

הקולגות בישראל

גיא מורד מ"ידיעות אחרונות" הוא הקריקטוריסט היחיד שהיה זריז מספיק להכניס לגליון היום תגובה לאירועי אתמול בפריז. עמוס בידרמן ב"הארץ" ואורי פינק ב"מעריב" מותחים ביקורת על נתניהו בהקשר האקטואלי של מזג האוויר. יונתן וקסמן ב"כלכליסט" מותח ביקורת על נתניהו בלי להזדקק לסופה. ב"ישראל היום", הקריקטורה של שלמה כהן היא כרגיל על שום דבר.

גיא מורד, "ידיעות אחרונות"

על שער "הארץ" בוחר בידרמן להגיב בטקסט במקום באיור. תחת הכותרת "אני מפחד" כותב קריקטוריסט "הארץ" הוותיק: "בואו לא נכבס את המלים: הם ניצחו. הרעים כבר ניצחו. החבר'ה מהג'יהאד העולמי, מאל-קאעידה, מדאע"ש. איך שלא תקראו להם. הם ניצחו אותנו ביג טיים במלחמה על חופש הביטוי. כל אירופה משקשקת מהם, וגם אמריקה. אין עכשיו בעולם קריקטוריסט או מו"ל שיעז בכלל להתעסק אתם. כולם רועדים מפחד. אישית, אני מרגיש מאוים עוד מאז סערת הקריקטורה הדנית. אני בכלל לא מתקרב לנושא. ברורות לי ההשלכות, כאן, במזרח התיכון, הרחק מאירופה.

"כמה עיתונים בבריטניה, כך שמעתי את נדב אייל מדווח בערוץ 10, אף משחירים כעת את הקריקטורות שבלב המחלוקת כשהם מפרסמים אותן בסיקור האירועים. ממשלת צרפת עצמה ביקשה בעבר מאנשי 'שארלי הבדו' שלא יפרסמו עוד את האיורים שפגעו ברגשות האסלאם הקיצוני. מנגד, לא נרשמו פניות דומות בכל הנוגע לקריקטורות על הרבנות או על הוותיקן – ובהחלט היו גם כאלה".

חופש הביטוי

"כיצד עוררה 'ארכיון', יצירת מחול של ארקדי זיידס שכוללת סרטונים של בצלם, סערה שהחלה בחוגי הימין, עברה דרך משרד התרבות ואביגדור ליברמן, והגיעה עד 'הצל'? והאם כתוצאה מכך אמנים עלולים לחשוש מהבעת דעה?", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של גילי איזיקוביץ ב"גלריה" של "הארץ".

עוד ב"גלריה": נירית אנדרמן מדווחת כי הסרט "ראיון סוף", שבתי-הקולנוע בארה"ב סירבו להקרינו מפחד מתקפות טרור צפון-קוריאני, "גרף 31 מיליון דולר מהקרנות ברשת ובווי.או.די".

בחירות 2015

"ב-2009 הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו להוריד מסים, ולא קיים. ב-2013 הוא הבטיח שלא להעלות אותם, ולא קיים. כחודשיים לפני בחירות 2015 נתניהו יוצא שוב בהבטחות. אולי הפעם?", נכתב בהפניה על שער "כלכליסט".

גז

"לא רק בישראל יש מונופול בשוק הגז, אבל זו המדינה היחידה שבה אין עליו פיקוח", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "כאשר סרג'יו אסקארי, מבכירי היועצים בענף הגז הטבעי באירופה, הכריז שמחיר הגז בישראל כפול מהמחיר בשוק תחרותי – מקבלי ההחלטות במשק התחילו להאזין. בראיון עימו אומר אסקארי כי פתרון לבעיית מונופול הגז יועיל גם לדלק ולנובל-אנרג'י, וטוען: 'רגולטורים כמו הממונה על ההגבלים העסקיים יכולים לעשות הרבה, אבל פתרון ארוך טווח דורש את הממשלה ואת הכנסת'", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לכתבה של אבי בר-אלי.

יצחק תשובה עם אליעזר פישמן, בעל השליטה בעיתון "גלובס". 7.12.07 (צילום: משה שי)

אורן פרסיקו אסף לעיונכם את כותרות "גלובס" בסיקור הלעומתי של מונופול הגז, שהחל מיד לאחר תחילת גל הפרסומים הנוכחי של "דה-מרקר" בעניין – כמו גם חשיפותיו בנוגע לחובותיו הפרטיים של אליעזר פישמן, הבעלים של "גלובס".

דיאנה בחור-ניר מראיינת בכתבת השער של מוסף "כלכליסט" את שלום חגי, איש עסקים ישראלי בעל עסקי תעשייה (הארגז) וקמעונאות (טיב-טעם), שהיה בתחילת דרכו בעולם העסקים שותפו של יצחק תשובה. "בשבועיים האחרונים לחגי יש לא מעט ביקורת על תשובה", כותבת בחור-ניר. "הממונה על הגבלים עסקיים החליט לפרק את שותפות הגז לווייתן – של קבוצת דלק בבעלות תשובה ושל נובל-אנרג'י – בטענה שמדובר ב'מונופול אימתני', ואנשי תשובה יצאו למלחמה. חגי, כיום הבעלים של הארגז ובעל השליטה בטיב-טעם, שבעצמו נאבק לא פעם עם הרגולטורים, עוקב אחרי המלחמה של תשובה בעניין, וחושב שהיא פשוט מיותרת. 'לא אומרים לו תוותר, אומרים, תמכור בכסף מלא את תמר או את לווייתן, בכמה שזה שווה בשוק, וזה שווה, הרי כולם יודעים את הפוטנציאל', הוא אומר. 'בסופו של דבר לא פוגעים בך, לא לוקחים לך כלום'.

"בכל הנוגע להתנהלות הממונה, חגי סבור אמנם שיש בה בעייתיות, ובכל זאת, בסופו של דבר, הוא מצדיק אותה: 'אם צריך למנוע קרטליזציה, מצער מאוד שלא עשו את זה קודם. שינוי באמצע הדרך מצטייר רע אצל משקיעים מבחוץ. אני מבין את המלחמה של תשובה על עמדתו וזכויותיו, אבל צריך לזכור דבר אחד: במקרים שבהם המשמעות של ההחלטה היא קולוסלית בחשיבותה למדינה ולכלכלה, כמו בנושא הזה – אפשר לחרוג מהעיקרון שאומר לא לשנות את כללי המשחק באמצע. זה המקרה כאן, כי עניין הגז כל-כך משמעותי'".

בהמשך מתייחס חגי גם לפיקחותו ותבונתו העסקית של תשובה ותבונתם ופיקחותם של אנשי עסקים באופן כללי: "בשוק עולה גם אם אתה לא מתוחכם ולא מחושב – אתה גיבור גדול. קנית ב-150, מכרת ב-200, יגידו עליך גאון, כי ככה זה בשוק עולה. קחי את פרויקט הפלאזה שלו בלאס-וגאס לדוגמה, שהיה שווה 700–800 מיליון דולר והוא קנה עם נוחי דנקנר ב־1.2 מיליארד. אם הפרויקט היה ממשיך והוא היה מרוויח מיליארד דולר, כולם היו אומרים שהוא גאון, אף אחד לא היה אומר שהוא שילם חצי מיליארד יותר על הקרקע. אם אתה מנצח במלחמה, סולחים לך על כל הטעויות, גם על ירי על כוחותינו.

"אבל כשהשוק יורד כל הצרות מתחילות לצוץ. כשהשוק ירד תשובה קרס לגמרי, ומה שהציל את דלק היה הגז בתמר וים תטיס. בלי זה הוא היה מרוסק, כולם יודעים. כשנופל לך משהו מהשמים – אתה לא צריך לימודים ולא השכלה. אבל כמה כבר נופל מהשמים? אתה לא יכול לבנות על זה. אז אני אומר לסטודנטים: מזל הוא הכרחי, אבל אל תבנו עליו. לי אין קשרים עם אלוהים, אני לא יכול לבנות על זה שייפול עליי גז או דלק. הרי כשתשובה קנה את קבוצת דלק זה לא היה מראיית העתיד בתחום הגז. אבל צריך להגיד עליו דבר אחד: יש לו ביצים. הוא מקבל החלטות בשניות, בלי ללמוד, בלי לדעת ובלי לחקור. אני לא ממליץ על הדרך הזאת".

נפט

"המפולת במחיר הנפט יוצאת מכלל שליטה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "מה שהתחיל כניסיון של ארה"ב לאלץ את רוסיה ליישר קו עם המערב באמצעות הורדת מחירי הנפט התפתח במהרה למפולת אדירה שאין לדעת היכן תיגמר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של דורון פסקין ומיכאל פרל.

בנק לאומי

"התביעה נגד בכירי לאומי מתרחבת, גם שוקי אורן ואהוד שפירא בפנים", נכתב בכותרת ידיעה של תומר ורון וענת רואה ב"כלכליסט". "בעל מניות בבנק לאומי הרחיב אתמול את התביעה הנגזרת, שהוגשה במקור נגד גליה מאור ואיתן רף על חלקם בהסתבכות בארה"ב, גם לבכירים אחרים ולרואי-החשבון בבנק. הנתבעים התכנסו אתמול במשרדי הבנק לפגישת חירום עם עו"ד רם כספי", נכתב בכותרת המשנה.

ב"גלובס" זוכה הפרשה העסיסית, שבמרכזה שחיתות ומיליארדי שקלים, רק לידיעה בינונית בעמודים 6–7, ולפיה "לאומי לא צפוי להעביר לאיגוד בתי-ההשקעות פרטים חדשים על הפרשה בארה"ב". וכך גם "גלובס". ובכל זאת – התייחסות עקיפה לפרשה מספק חן מענית בידיעה אחרת בעיתון, המוקדשת לניגודי עניינים פוטנציאליים של עו"ד כספי, המייצג, כאמור, את בכירי לאומי בפרשה.

אי.די.בי

"לאן נעלם מוטי בן-משה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", המפנה לדיווח מאת גולן חזני ולפיו אחד משני בעלי השליטה בתאגיד "לא הופיע כבר שבוע במשרדים ודירקטור מטעמו עזב". חזני, המרבה להקדיש תשומת לב שלילית לבן-משה, מספק לקוראים גם את ההסבר הלא בלתי הגיוני מטעמו: הוא חולה בשפעת.

מזג האוויר

כל העמודים עד עמ' 10 ב"מעריב" מוקדשים ל"הסערה הגדולה", כדבר הלוגו.

כותרת טור הדעה בכפולת העמודים 6–7 ב"ישראל היום", המוקדשת למזג האוויר הסוער ששרר אתמול ברחבי הארץ, יכולה להתאים ככותרת גנרית בחינמון, ואף להחליף את עיקרון מס' 1 הנדפס בפתח כל גיליון ("לומר את האמת, ישר ולעניין")

מנזקי הסופה: השלט על בית מערכת "הארץ" ברחוב שוקן שבתל-אביב, אתמול (צילום: ציפה קמפינסקי)

משילות

"למשילות אין שום קשר לשיטה, אלא רק למושלים", נכתב בכותרת המשנה למאמר של יורם דורי במדור הדעות של "מעריב".

עושים לביתם

ידיעה במוסף "ממון" העוסקת במשחקי ילדים ממותגים מבשרת כי "הטרנד ההיסטרי של השנה שעברה דעך לגמרי, ואת הוואקום שנוצר מאיימת עכשיו חברת PMI, שאחראית לשגעון הגומילום בארץ – כמו גם לטרנדים רבים אחרים – למלא בעזרת מוצר חדש". הכתבת החתומה על הידיעה, יפעת מנוס, גם מראיינת את הבעלים והמנכ"ל של החברה, בועז דקל. PMI נוסדה כחלק מקבוצת בר-שיווק-והפצה, חברת לוגיסטיקה בבעלות עדו ברגמן (גיסו של נוחי דנקנר) – ו"ידיעות אחרונות".

בעמ' 9 של "ממון" חתומה איריס ליפשיץ-קליגר על ידיעת ראיון עם מנכ"לית רשת מסעדות ("אנחנו שואבים כוח מהאיזון בין קריירה ומשפחה"). הידיעה, המעוטרת בלוגו קמפיין הפרסום הגלוי והסמוי "שולחן משפחתי" של חברת אוסם ו"ידיעות אחרונות", הוכנה והתפרסמה, יש לשער, על-פי "שיקול דעתה הבלעדי של מערכת העיתון".