בית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו סילק היום על הסף את תביעתו של עו"ד שחר בן-מאיר נגד נוחי דנקנר והחברות סלקום, שופרסל וכלל, שהיו בעבר תחת שליטתו. עו"ד בן-מאיר טען, באמצעות בא-כוחו עו"ד יצחק אבירם, כי דנקנר והחברות שבשליטתו הטילו חרם מודעות על עיתון "הארץ" באופן שפגע בחופש הביטוי שלו כמנוי העיתון ואזרח במדינה דמוקרטית שבה העיתונות חייבת להיות, כלשונו, "חופשית מפני דעת החזק (והעשיר)".

השופטת ענת ברון (צילום: דוברות בתי-המשפט)

לטענת עו"ד בן-מאיר, הביקורת המתמדת של "דה-מרקר" ו"הארץ" על דנקנר הביאה את איש העסקים להורות לחברות שבשליטתו לחדול מלרכוש פרסום בעיתון ובמוספו הכלכלי. עו"ד בן-מאיר אף סיפק נתונים מחברת בקרת הפרסום יפעת שחיזקו, לדבריו, את טענתו.

דנקנר והחברות שהיו בשליטתו טענו להגנתם, באמצעות באי-כוחם עורכי-הדין צבי בר-נתן, מרב ברוך ומאיה נוסבאום-רפפורט, כי איש העסקים עצמו הוא הקורבן בפרשה, שכן נרדף על-ידי "הארץ" ו"דה-מרקר" לאורך תקופה ארוכה, עד שראה את האימפריה הכלכלית שלו מתמוטטת לנגד עיניו.

עוד טען דנקנר כי כלל לא קיימת עיתונות חופשית בעולם ומי שחושב אחרת אינו אלא תמים. עוד טענו דנקנר והחברות שבשליטתו כי כלל לא הוטל חרם מודעות על "הארץ", והביאו אף הם נתונים מבדיקה שערכה חברת בקרת הפרסום יפעת וחיזקו, לדבריהם, את עמדתם. עם זאת, לצורך בקשתם לסילוק התביעה על הסף, הסכימו הנתבעים להניח שכל טענות התובע נכונות. גם במצב זה, כך טענו, אין יריבות אישית בינם לבין התובע, ועל כן יש למחוק את התביעה.

השופטת ברון קיבלה את עמדת דנקנר והחברות שהיו בשליטתו. בן-מאיר מסר כי הוא מכבד את פסק הדין, אך חולק עליו מכל וכל וכי בכוונתו להגיש ערעור.

"במוקד הדיון ניצבת השאלה: בהנחה שגוף מסחרי-פרטי הטיל 'חרם מודעות' על עיתון – קרי: נמנע במכוון מלפרסם את עסקו או מרכולתו דווקא בעיתון מסוים – האם קמה לתובע שהוא קורא אותו עיתון ואף מנוי עליו עילה ויריבות עם הגוף המסחרי; וזאת בטענה שבביצוע 'חרם מודעות' כלפי העיתון גרם הגוף המסחרי לפגיעה בזכות החוקתית של התובע לחופש הביטוי", כתבה השופטת ענת ברון בפסק דינה.

"אל מול זכותו של התובע ניצבת זכותן של הנתבעות, שהן גופים פרטיים, לבחור היכן לפרסם מודעות והיכן לא [...] וחרם בצורותיו השונות, גם אם ניתן לראות בו אקט כוחני, הוא חלק מחופש הביטוי"

לפי השופטת ברון, זכותו של עו"ד בן-מאיר לחופש ביטוי אינה מוטלת בספק ועל העיתונות בהחלט לפעול בלא שתהא מושפעת מגורמים חיצוניים, "אלא שדומה כי טיעונו של התובע מתעלם מהיותו של עיתון נשלט על-ידי גורמים פרטיים. אלה משקיעים בו ממון רב ומונחים, לכל הפחות בין יתר שיקוליהם, על-ידי אינטרסים כספיים ושיקולי רווחיות. התעלמות ממצב דברים זה היא בגדר היתממות המנותקת מן המציאות, ולכל היותר משאלת לב".

השופטת מוסיפה כי גם אם מקבלים את טענת עו"ד בן-מאיר כי העיתון הוא גוף "דו-מהותי", פרטי וציבורי יחדיו, "לא ניתן להסיק מכך על חובות של גופים פרטיים אחרים, ובענייננו – הנתבעות, שהממשק שלהם עם העיתון הוא אך בהיותם מי שרוכשים בו שטחי פרסום. לשון אחר – החובות, ככל שקיימות, הן של העיתון; ולא ניתן להטיל מכוחן חובות על הנתבעות, שלגישת התובע אף מצמיחות לו זכות תביעה נגדן".

לדברי השופטת ברון, "התובע טוען לפגיעה של גורם פרטי אחד, הן הנתבעות, בזכות חוקתית לחופש הביטוי של גורם פרטי אחר – הוא התובע. אלא שהפגיעה הנטענת אינה מבוצעת באופן ישיר, כי אם באמצעות גורם שלישי הנמצא בתווך – הוא העיתון. [...] בענייננו עומדות זו מול זו זכויותיו הנטענות של התובע אל מול חובותיהן הנטענות של הנתבעות, ואין כל נקודת מפגש ביניהן. לשון אחר – לתובע אין זכות חוקתית לחופש ביטוי דווקא מהנתבעות, ואילו לנתבעות אין חובה לשמור על הזכות החוקתית של התובע לחופש ביטוי.

"גם אם כתוצאה מהתנהלות הנתבעות חלה פגיעה כלכלית בעיתון וכתולדה מכך אף פגיעה בתכנים – קיים ריחוק עובדתי ומשפטי כאחד בין התובע לנתבעות. הקונסטרוקציה שבונה התובע בדבר קיומו של קשר כזה – עקב היותו קורא ומנוי של העיתון שבו הנתבעות בחרו בעבר לפרסם ולאחר מכן בחרו שלא לפרסם – היא מלאכותית ונעדרת כל מקור חוקי".

בהמשך פסק הדין קובעת השופטת ברון כי גם אם ניתן לראות ב"חרם מודעות" פגיעה בזכות לחופש הביטוי של עו"ד בן-מאיר, הרי שזכות זו אינה בלתי מוגבלת ויש לאזן בינה לבין ערכים אחרים. "לטעמי", היא כותבת, "לדברים יש משנה תוקף בנסיבות המקרה, שהרי אם נציב את זכויות התובע אל מול זכויות הנתבעות – לנתבעות כמו לתובע קיימת הזכות לחופש הביטוי, ואם הן בוחרות שלא להתבטא בעיתון ספציפי, מדוע תיגרע זכותן מזו של התובע; ומתווספת לכך גם זכותן של הנתבעות לחופש התקשרות ולחופש העיסוק. [...] זכותו של התובע, כזכותו של הציבור כולו לעיתונות חופשית, אינה מקימה לו זכות לצרוך עיתון מסוים, אף לא זכות לדרוש שזה יתאים להשקפת עולמו.

"התובע מבקש למעשה כי בית-המשפט יפקח ויתערב בשיקולים של גוף פרטי אם והיכן לפרסם את עסקו, וליתן סעד בהתאם. [...] דומני כי דווקא בכך יש משום סכנה לפגיעה בחופש העיתונות והביטוי, ולא כצעקתו של התובע"

"אל מול זכותו של התובע ניצבת זכותן של הנתבעות, שהן גופים פרטיים, לבחור היכן לפרסם מודעות והיכן לא [...] וחרם בצורותיו השונות, גם אם ניתן לראות בו אקט כוחני, הוא חלק מחופש הביטוי. על פניו, הטענה כי חופש ההתקשרות, חופש הביטוי וחופש העיסוק של הנתבעות כפופים לחופש הביטוי של התובע בקבלת מידע מעיתון אחד ומסוים – היא מרחיקת לכת ואינה יכולה להתקבל על הדעת. לא רק זאת, הפגיעה שהתובע טוען לה בחופש הביטוי שלו, שאותו הוא מבקש לממש דווקא באמצעות עיתון 'הארץ', היא פגיעה ערטילאית ונעדרת כל ביסוס".

בהמשך פסק דינה מטילה השופטת ברון "ספק רב" בטענת עו"ד בן-מאיר כי חופש הביטוי שלו נפגע כתוצאה מחרם המודעות. "טענתו כי 'חרם מודעות' של הנתבעות כלפי 'הארץ' מסכן את עצם קיום זכותו של התובע לחופש הביטוי היא מוקשית עד מאוד", היא כותבת. "כך מקום שקיים מגוון של אמצעי תקשורת, וביניהם עיתונים אחרים, המשמשים במה לריבוי דעות ודרכם יכול התובע לממש את חופש הביטוי שלו. ואם הוא מחליט לממשו בקריאת עיתון 'הארץ' דווקא, זו בחירה שלו, ואגב כך אין הוא יכול לבחור עבור הנתבעות היכן יפרסמו את עסקיהן ומרכולתן והיכן לא; כפי שאף אינו יכול להורות להן מה לפרסם, קרי: את תוכני הפרסום. זכותן של הנתבעות להתקשר או לא להתקשר עם עיתון זה או אחר. הטענה כי בעשותן כן הן פוגעות בזכות חוקתית של התובע לחופש הביטוי היא רחוקה עד מאוד, אינה מידתית ואינה סבירה".

עוד מבהירה השופטת ברון כי "הסעד הממשי שהתובע עותר לו הוא מתן צו עשה המורה לנתבעות לחדול מהטלת 'חרם מודעות', ומשמע מתן הוראה לנתבעות לפרסם בעיתון 'הארץ'. התובע מבקש למעשה כי בית-המשפט יפקח ויתערב בשיקולים של גוף פרטי אם והיכן לפרסם את עסקו, וליתן סעד בהתאם.

"סעד מסוג זה, לו ניתן, מהווה על פניו התערבות שיפוטית בהתנהלות העסקית של גוף כזה ללא כל עיגון בדין ובהלכה הפסוקה. זהו סעד קיצוני ומרחיק לכת עד מאוד, ואינו מתקבל על הדעת. השלכותיה של התערבות כזו אף מסוכנות, הן מבחינת הפגיעה באינטרסים של גופים פרטיים ביחסיהם עם העיתונות, והן מבחינת פתיחת פתח ומתן הכשר לכל קורא של עיתון לדרוש כי זה יפרסם או לא יפרסם מודעות כאלה או אחרות. דומני כי דווקא בכך יש משום סכנה לפגיעה בחופש העיתונות והביטוי, ולא כצעקתו של התובע".

השופטת ברון חייבה את עו"ד בן-מאיר לשלם לנתבעים הוצאות בסך 30 אלף שקל.

1905-04-13