"אליבא דהנתבעים, אין ולא קיים דבר הנקרא עיתונות חופשית. [...] ליהנות מהזכות לחיות במדינה דמוקרטית הם רוצים, אך לקבל את אחד העקרונות החשובים של סוג מדינה כזו – קיומה של עיתונות חופשית – בכך הם כופרים", כך טוען עו"ד שחר בן-מאיר ביחס לנוחי דנקנר וחברות תאגיד אי.די.בי (סלקום, שופרסל, כלל-החזקות וכלל-פיננסים), בתשובה שהגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
תשובתו של בן-מאיר נוגעת לבקשתם של נוחי דנקנר וחברות תאגיד אי.די.בי למחוק על הסף את תביעתו נגדם. בן-מאיר פנה לבית-המשפט לפני כחצי שנה, בבקשה כי יורה לחברות התאגיד לחדול מחרם המודעות שהטילו על "הארץ". דנקנר ובאי-כוחו, בתגובה, הכחישו כי הטילו חרם מודעות על "הארץ". יחד עם זאת, בהמשך כתב ההגנה שלהם נטען כי המשפט הישראלי מכיר בזכותו של גוף פרטי לקיים "חרם מודעות".
בבקשה שהגישו הנתבעים לסילוק התביעה של בן-מאיר על הסף הוקדשו כמה סעיפים לנושא "העדר קיומה של עיתונות חופשית במשמעות האוטופית שהתובע מבקש לייחס לה, בשל העובדה שהעיתונות נתונה בידיים פרטיות ונשלטת על-ידי אינטרסים פרטיים".
באי-כוחם של דנקנר וחברות אי.די.בי, עורכי-הדין צבי בר-נתן, מרב ברוך ומאיה נוסבאום-רפפורט, טענו כי "עצם הטענה לקיומה של עיתונות חופשית היא טענה מיתממת, שהרי ידוע שהשיח הציבורי, אותו שיח שהעיתונות נותנת לו במה ומאפשרת בכך לרבים, לרבות התובע, לממש את זכותו להחלפה חופשית של דעות, מתנהל במתחם פרטי הנשלט על-ידי אינטרסים כלכליים-פרטיים של בעליו. [...] העיתונות הפרטית, דוגמת עיתון 'הארץ', היא אפוא, בהגדרה, עיתונות שאינה חופשית. זו עיתונות המונחית על-פי השקפת עולם, אג'נדה כלכלית ופוליטית ואינטרסים כספיים פרטיים של בעליה, על-פי שיקולי רווח ושיקולי יעילות שלהם".
בן-מאיר ובאי-כוחו, עורכי-הדין אבירם יצחק ודנה שילוני, חולקים על טענות אלו. "אופייני הדבר לנתבעים, ובמיוחד לעומד בראשם, מר דנקנר, לטעון טענה זו", נכתב בכתב התשובה. "אכן, אליבא דדעתו של מר דנקנר, עיתונות אמורה לשרת אינטרסים כלכליים, ומי כמוהו הוכיח דעתו זו כאשר רכש (באמצעות חברות ציבוריות ובאמצעות כספי הציבור) את עיתון 'מעריב', עיתון הפסדי שבתוך תקופה קצרה לאחר שנרכש הפך לחדל פירעון, וזאת לשם מטרה אחת, כדי שאותו עיתון 'ישרת' את האינטרסים הכלכליים שלו עצמו.
"כפי שניתן לראות בבירור (והדבר פורסם ואינו ניתן להכחשה), מיד לאחר שרכש מר דנקנר את עיתון 'מעריב', מינה הוא לעורך ראשי של העיתון אחד בשם חפץ, וראו זה פלא, מיד כאשר הגיע העיתון לחדלות פירעון, עבר לו אותו חפץ לתפקיד יועץ תקשורת קבוצת אי.די.בי, והפך באחת למה שהיה כנראה מיועד להיות גם בתור עורך העיתון – אחד ממלחכי הפנכה של מר נוחי דנקנר".
בהקשר זה מזכיר בן-מאיר כי בניגוד לנטען כעת בפני בית-המשפט, דנקנר עצמו, עם רכישת "מעריב", הצהיר במאמר פרי עטו כי "מעריב" "יתנהל בהגינות ובשקיפות וישמור על עצמאותם המחשבתית של העורכים ושל הכותבים בו".
בהמשך כתב התגובה מתייחס בן-מאיר לטענת הנתבעים כי חופש ההתקשרות העסקי שלהם, שכולל את ההחלטה באילו כלי תקשורת לפרסם, גובר על חופש הביטוי של התובע, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בחופש הביטוי של העיתון שהוא קורא. "הנתבעים טוענים לחופש התקשרות (או חופש אי-התקשרות), אך לא זו הזכות שהם מבקשים למעשה להגן עליה", הוא טוען. "הזכות שהם מבקשים להגן עליה היא הזכות לפגוע בעיתון והזכות לפגוע בחופש העיתונות והזכות לפגוע בחופש הביטוי באמצעות חרם מודעות". בן-מאיר טוען עוד כי חרם המודעות נוגד סעיפים בקודים האתיים הפנימיים של חברות התאגיד, ומסתמך בדבריו על מאמרו של עו"ד אלעד מן, שפורסם באתר זה.
לביסוס טענותיו בדבר ההשפעה השלילית של חרם מודעות על חופש העיתונות, מצרף בן-מאיר לתשובתו את חוות דעתו של ד"ר יובל קרניאל.
"אחת מהמטרות החשובות ביותר של כללי האתיקה המקצועית של העיתונות היא להגביל את כוחו של המפרסם לשלוט בתכניה של התקשורת ולמנוע מצב של בעל המאה הוא בעל הדעה", כותב ד"ר קרניאל בחוות דעתו. "רק כך ניתן לקיים שוק חופשי של דעות, רעיונות ומידע.
"[...] תקציב פרסום גדול ושמן במיוחד עשוי להקנות לחברות ענק מידה של חסינות, או לפחות הגנה חלקית מפני פרסומים שליליים ופוגעים. [...] לפיכך, כל קשר ישיר שעושה מפרסם בין היקף תקציבי הפרסום שלו באמצעי תקשורת לבין תוכן ואופי הסיקור העיתונאי והמקצועי הוא בעייתי, וחותר תחת ההפרדה האתית החשובה בין פרסום לתוכן מערכתי.
"[...] חרם מודעות הוא לכן הצד השני, הדומה במידה רבה לפרסום הסמוי, ואף חמור ממנו. [...] במקום לשלם עבור פרסום תוכן חיובי, לוקח המפרסם את התקציב ושולל אותו עקב פרסום שלילי. האפקט הוא דומה: השפעה פסולה על התוכן והטעיה של האזרח, אולם המשמעות חמורה עוד יותר. לא רק פרסום חיובי ומטעה, אלא צנזורה על עצם זכותו של הציבור לדעת את האמת השלילית על המפרסם, גם במקרים שבהם האינטרס הציבורי מחייב זאת".
ד"ר קרניאל טוען בחוות דעתו כי "חרם מודעות פוגע לא רק בכלי התקשורת כלפיו הוא מופנה. [...] ההשפעה החמורה עוד יותר היא על עצמאותם, חופש פעולתם ותפקודם של כלי תקשורת אחרים, ושל עורכים ועיתונאים המועסקים באמצעי תקשורת מתחרים. אלה רואים את השימוש שעושה המפרסם הגדול בתקציבי הפרסום כדי להעניש או לתגמל על פרסומים מערכתיים, ועלולים להיות מושפעים. זהו אפקט מצנן מדאיג וחמור במיוחד על כוחה של התקשורת כולה להעניק סיקור איכותי, מעמיק וביקורתי כלפי מפרסמים גדולים.
"[...] במקרים קיצוניים, בהם מדובר בתקציבי פרסום גדולים וקריטיים לקיומו הכלכלי של העיתון, המשמעות של חרם מודעות, או איום בחרם מודעות, יכולה להיות שליטה דה-פקטו של המפרסם בעיתון, כלומר המפרסם הופך להיות הבעלים (הסמויים מהעין) של אמצעי התקשורת".
1905-04-13