חגי גולן, עורך "גלובס" זה שנים, התראיין לתוכניתו של רועי כ"ץ "תעודת עיתונאי", שתשודר ביום שישי ברדיו תל-אביב. בינתיים פורסם ב"וואלה ברנז'ה" קדימון מתוך אותה תוכנית, ובו התבטאויות מעניינות של גולן שכדאי להתעכב עליהן. גולן התייחס לחרם המודעות שנטען כי הופעל על-ידי דנקנר וחברות מקבוצת אי.די.בי שבשליטתו כלפי קבוצת "הארץ" בכלל ו"דה-מרקר" בפרט, על רקע הסיקור העיתונאי שלהם את דנקנר והעסקים שבהם שלט והיה מבכירי מנהליהם. גולן, יש לומר לזכותו, אינו סבור כי השימוש בכלי של חרם מודעות הוא לגיטימי ואינו מצדיק את מעשיו של דנקנר, אך הוא מצא מקום להביע הבנה לתחושותיו של דנקנר שעמדו בבסיס אקט ההחרמה הזה.

"הוא (נוחי דנקנר) קם בבוקר ורואה עוד ועוד כותרת. מה הם (ב'דה-מרקר') ציפו ממנו? שהוא ימשיך לפרנס אותם כשהוא רואה את הכותרות האלו? אני לא מצדיק את זה, אבל אני מבין את זה", כך צוטט גולן בידיעה.

חגי גולן, עורך "גלובס" (צילום: יוסי זליגר)

כאן המקום להדגיש את מה שכולנו נוטים לעתים לשכוח בשיח הזה, המערב החלטות עסקיות, תאגידים גדולים ובעלי שליטה. התאגיד ובעל השליטה בו אינם היינו הך, ושלא כמאמר לואי ה-14, התאגיד הוא לא הם.

השיקול המנחה היחיד שצריך לעמוד לנגד עיניו של מקבל ההחלטות בתאגיד הוא טובת החברה (ולא טובת בעל השליטה בה או טובת הקבוצה העסקית שאליה משתייכת החברה). דנקנר ושאר מי שכיהן איתו בדירקטוריונים של חברות הקבוצה היו צריכים לבחון את ההתקשרות בעסקאות פרסום עם קבוצת "הארץ" רק על רקע עסקי טהור ובהתחשב בהשפעת פעולותיהם על החברה שבניהולם.

נוסף לכך היו צריכות לעמוד לנגד עיניהם התחייבויות אחרות של החברות הללו, כמו אלו שמצאו ביטוי בקודים האתיים שאימצו. בכך דנתי בעבר אגב תביעתו של עו"ד שחר בן-מאיר נגד דנקנר והחברות שבשליטתו אז, סלקום, שופרסל וכלל-ביטוח, בקשר לחרם המודעות הנטען. ככל שהחברות האלו אימצו מרצון קריטריונים לפעולה מול מפרסמים, יכול להיות בהחלט שיש להפרת אמות המידה הללו גם השלכות חוזיות או נזקיות שונות.

התביעה של בן-מאיר היא עדיין בשלבי הבירור הראשוניים שלה, אך בסופה אולי תתקבע פה הלכה שתצמצם את יכולתם של בעלי שליטה וחברות להפעיל כלים כלכליים בתגובה על אופן סיקורם על-ידי כלי תקשורת זה או אחר. אולי יחד עם המגבלות המשפטיות והדגשת הנורמה הפסולה, תפחת גם ההבנה שגולן ואחרים מגלים כלפי מי שניכס לעצמו את התאגיד כדי לעשות בו כרצונו באופן שאינו תואם בהכרח את טובתו העצמאית.

גילוי נאות: מאמר של אלעד מן צורף לכתבי הטענות בתיק. עו"ד אבירם, המייצג את עו"ד בן-מאיר, עבד בעבר עם מן באותו משרד ויש ביניהם יחסי קרבה. מן היה בעל מניות מיעוט במעריב-אחזקות בעת שנוחי דנקנר היה דירקטור בה ועמד בראש קבוצת אי.די.בי, שהיתה בעלת השליטה ב"מעריב". בתקופה זו התגלעו מחלוקות קשות בין הצדדים, ומן אף פנה לבית-המשפט שדן בהסדר החוב של קבוצת מעריב בבקשה לקיום חקירות בנוגע להתנהלויות שונות של מנהלי החברה.

אוכל ת'ציפורניים

היה קשה להחמיץ (זה רק כפל הלשון הראשון שתמצאו בטקסט הלא ארוך הזה) את הנימה הצינית שנשבה מהחלטתו של שופט בית-המשפט העליון, יצחק עמית, מיום שלישי האחרון. השופט עמית דן בבקשה בהולה לצו ביניים שהוגשה במסגרת עתירתה של התנועה למשילות ודמוקרטיה, שביקשה להורות על הפסקת קמפיין העובדים המשודר ברשות השידור במסגרת המאבק למניעת סגירתה.

עתירתה של העמותה הוגשה השבוע, לאחר שבשבוע שעבר קבעו היועצות המשפטיות של רשות השידור כי הקמפיין הזה נגוע באי-חוקיות בולטת וכי האחריות להפסקתו רובצת לפתחו של מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם. קודם לכן פנה יו"ר הרשות אמיר גילת למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, והצביע גם הוא על הבעייתיות שבאופן טיפולה של הרשות ברפורמת לנדס. בהשלכות הפליליות האפשריות של הקמפיין הזה עסקנו כאן כבר לפני שבועיים.

דוברת רשות השידור לינדה בר בקמפיין נגד פיטורי עובדי הרשות (צילום מסך)

"בעוד העם בציון כוסס את ציפורניו שעות ספורות לפני משחק חצי הגמר במונדיאל (ברזיל-גרמניה) ויום אחד בלבד לפני משחק חצי הגמר השני (ארגנטינה-הולנד), הונחה על שולחני העתירה דכאן, בה מתבקש בית-המשפט להורות למשיבים לפעול להפסקת שידור מחאת עובדי רשות השידור נגד סגירת רשות השידור", כך כתב השופט עמית בפתח החלטתו הקצרה, תוך שהוא מפגין בקיאות בלוח המשחקים וכושר נבואי לגבי מצבו של העם בציון שאכן כסס את ציפורניו באותו ערב ובערב שאחריו, לא רק בשל המטח הכבד שנחת ברשת של השוער הברזילאי, ז'וליו סזאר, אלא גם בגלל מטחי הרקטות והמצב הבטחוני הרגיש.

גם עובדי רשות השידור כוססים ציפורניים בקשר לעתידם התעסוקתי, ובד ובבד, וככל הנראה בעידוד ובהנחיית גורמים ניהוליים ברשות, כוססים את משאבי השידור הציבורי באופן מאוד לא חינני. אם עובד אקראי המשתתף בקמפיין היה צריך לקבל עצה כלשהי מדני סנדרסון שיש בה כדי לסכם את תמונת המצב, הרי שזו היתה כמלות השיר שבכותרת: "זה לא עוזר, אני אומר לך, אומר וגם חוזר, אם כך תמשיך, אז לא תהיה ברירה – נזמין שוטר".

עמית לא התרשם מטיעוני צו הביניים ולוח הזמנים הצפוף של שידור המשחקים ודחה את הבקשה לצו ביניים, בעיקר בשל שיהוי בהגשתה (רק כעת ולא עם תחילת הקמפיין) ובשל הזמן הקצר (יום) שחלף בין פנייתה הראשונה של העמותה לרשות ועד להגשת העתירה. גם עמדתה הנחרצת של המחלקה המשפטית ברשות, שעליה נסמכה העתירה, לא הועילה לשם קבלת הסעד המבוקש. עמית קבע כי תשובת המשיבים המקדמית תוגש עד 22.7.14, כשהוא מציין שידוע לו שגמר המונדיאל ישודר כבר ב 13.7.14 (ככל הנראה כדי לרמוז שלאחריו אולי יסתיים הקמפיין והעתירה תהפוך לתיאורטית).

נמתין אם כן ונראה מה ישיבו המשיבים לעתירה, ובהם יו"ר הרשות, המנכ"ל, שר התקשורת והיועץ המשפטי לממשלה. יו"ר הרשות הוא היחיד מכל אלה שהביע במפורש את דעתו בעניין ואף השיב לעותרת שהוא מנסה לפעול להפסקת הקמפיין. מעניין יהיה לראות גם מי ייצג את הרשות ואת המנכ"ל בדיון, לנוכח המחלוקות הפנימיות הקיימות שם, עמדתה של היועצת המשפטית לרשות וההתנהלות בסיבוב הקודם של הופעת הרשות בבג"ץ בפרשת מינויו המחודש של נסטלבאום למנהל החדשות של הטלוויזיה. בפעם ההיא ייצג המנכ"ל את עצמו.

בתמונה החד-משמעית שהוצגה לגבי אי-חוקיותו של הקמפיין יכולים להסתמן גם סדקים. גם אני הייתי נחרץ כשהתייחסתי לאי-התקינות ואי-החוקיות הטמונות בפעולות העובדים והמנהלים, אך ראוי לציין גם אסמכתאות שאולי תומכות בגישה אחרת, הרואה במאבק הזה צעד לגיטימי.

פסק דין של בית-המשפט העליון בבג"ץ 10104/04, שלום-עכשיו נ' רות יוסף ואח', עסק בקמפיין שקידמו שבע רשויות מקומיות ומועצת-יש"ע במחאה על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. שם קבע בית-המשפט בדעת רוב של שלושה שופטים (ברק, רובינשטיין וגרוניס), נגד דעתם החולקת של חשין ובייניש, כי זכותן של המועצות המקומיות לעשות שימוש בתקציבן ובכספיהם של משלמי הארנונה כדי לקדם את הקמפיין האמור, החורג לכאורה מתפקידיה המקובלים של מועצה מקומית.

פסק הדין ארוך, רב דעות ובהחלט שווה קריאה וסקירה של הטיעונים השונים המופיעים בו. עם זאת, יש להצביע על השוני שבין המצב שנדון באותו פסק דין לבין המקרה הנוכחי של קמפיין עובדי רשות השידור. שם קודם קמפיין במימון כספי משלם מסי הארנונה – משלמים שהקמפיין בהחלט שירת אותם ואת עמדתם. כאן נעשה הקמפיין תוך שימוש במשאבי ציבור באופן שאינו עולה בהכרח עם עמדתו של הציבור שעל חשבונו הוא נעשה ולא אגב שימוש במשאבים כספיים של מקדמיו.

ראוי אף להזכיר כי השופטים החליטו באותה פרשה (ברוב של ארבעה נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין) כי בכל מקרה שבו רשות מקומית מעבירה כספים למאבק ביישומה של תוכנית ההתנתקות, רשאית המדינה לקזז מתמיכתה באותה רשות סכום כסף השווה לזה שהרשות העבירה לגוף או לגופים אחרים לשם מאבק זה. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי כספים למאבק יוכלו לבוא רק מתשלומי הארנונה של תושבי הרשות, ואם כך יהיה, אין מקום לקיזוז. כך או כך, לטעמי המקרים אינם דומים ולא ניתן להיתלות בפסיקה זו של בג"ץ כדי להצדיק את מאבקם של עובדי הרשות.

קשה להבין מדוע היועץ המשפטי לממשלה או הממונה על המשמעת בשירות המדינה לא פעלו עד עתה לנוכח העמדה הנחרצת של היועצת המשפטית של הרשות, ומדוע היינו צריכים להגיע למצב שבו עמותה עתרה לבג"ץ בעניין זה. עוד לא מאוחר מצד אלה לנקוט פעולה נחושה, וגם ההנהלה יכולה עדיין להתעשת ולהורות להפסיק את הקמפיין. גם כאן השורה התחתונה היא של סנדרסון מתוך אותו שיר של כוורת: "זה לא אכפת לי שתאכל ת'ציפורניים עד זוב דם, אך זה שהן שלי 'תה לא חושב שזה מוגזם?".

פשעת ופירשנת

נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, דוד רגב, פירסם השבוע דו"ח מיוחד המרכז תלונות שונות שהצטברו בימי הסיקור של שלושת הנערים החטופים ומבצע "שובו אחים" שניהל הצבא. בסופו של הדו"ח בחר הנציב להתייחס לסוגיה שבה דנתי מוקדם יותר השבוע ולא זכתה לתשומת לב מיוחדת בתוך ים התלונות על שידור "האח הגדול" וחוסר האיזון שבשידורים: סוגיית שיבוצם של מורשעים, חשודים ונאשמים שונים כאורחים ופרשנים בתוכניות השונות.

חשוב להביא את הדברים שאמר בהקשר זה הנציב, רק כדי להדגיש את הצורך שבקביעת כללים ברורים בעניין זה על-ידי מועצת הרשות השנייה.

"דבר נוסף שהנציבות סבורה שיש לתת עליו את הדעת הוא שילובם של מומחים בפאנלים המקצועיים", כותב רגב. "בשל רצף הסיקור בפרשה, הוזמנו מומחים רבים מתחומי צבא, ביטחון ומשטרה להביע את עמדותיהם במסגרת פאנלים ששודרו במהדורות וביניהן. בין המוזמנים היו מומחים שבעצם ימים אלה מתנהלת נגדם חקירה משטרתית או שהם נאשמים בפלילים.

ניסו שחם, 1.12.13 (צילום: יוסי זליגר)

"בין המומחים שעל שיתופם הוגשו תלונות היו קצין צבא בכיר במילואים, הנחקר בימים אלה בקשר למעורבות בפרשה גדולה, קצין אחר שהורשע בעבירה צבאית וקצין בכיר נוסף במילואים שהיה מעורב בפרשייה מביכה. בין המומחים שהשתתפו היה כאמור גם קצין משטרה בכיר לשעבר, שבאחרונה הוגש נגדו כתב אישום בגין הטרדות מיניות וביצוע מעשים מגונים בשוטרות הכפופות לו [ניסו שחם].

"חלק מהצופים התלוננו על שילובם של מומחים החשודים או נושאים כתבי אישום חמורים. אחת המתלוננות היא שוטרת שלטענתה היתה אחת הקורבנות של הקצין: 'כאשה שהוטרדה מינית הזדעזעתי לראות אותו על תקן מומחה. לא יעלה על הדעת שאדם שנאשם במעשים חמורים כאלה ישולב כמומחה', כתבה השוטרת בתלונתה.

"ככלל, שילובם של מומחים נעשה על-פי שיקול דעתם המקצועי של עורכי המהדורות ובמסגרת חופש הביטוי, ואני סבור כי אין מקום להתערב בשיקול דעת זה, מה גם שהם מוזמנים כמומחים בתחומים אלו, ואולם אני סבור כי על העורכים להביא בחשבון את תחושות הצופים ואת הרגישות הרבה שעלול להביא שילובם כמומחים, ולהפעיל שיקול דעת קפדני יותר בבואם לשלבם בתוכניות".

עד כאן דבריו של הנציב, המשאירים למעשה את המצב כפי שהוא ולא מתערבים בשיקול הדעת של עורכי המהדורות. לטעמי, יש להציב קווים מנחים לאותם עורכים ולקבוע, לפחות בכל הנוגע למורשעים ולנאשמים, ודאי שבעבירות חמורות, כי אין לשבצם בפאנלים – אלא אם כן מדובר בנסיבות ייחודיות שבהן המשדר יינזק באופן משמעותי מאי-השתתפותם בשל העדר חלופה הולמת אחרת.

תקופת ההשעיה מן המסך ראוי שתהיה חופפת את הדרתם של נאשמים ומורשעים אלה מחלקים אחרים של הזירה הציבורית שלנו, כמו למשל זירת המינויים לתפקידים ציבוריים או היבחרות לכהונה ציבורית. המסך שלנו הוא זירה ציבורית כשלעצמה, וראוי להשוות ולהאחיד את תנאי ההשתתפות בין הזירות השונות, אחרת ישוב הציבור שוב ושוב להתרעם על הסיטואציה שבה פשעת וגם פירשנת.