היקף הפרסום של חברות מקבוצת אי.די.בי בעיתון "הארץ" ירד בשיעור ניכר בשנים האחרונות, עד שכמעט התאפס לחלוטין. כך עולה מנתוני חברת יפעת שצורפו לכתב תביעה שהוגש השבוע לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. לפי הנתונים, היקף הפרסום של החברות סלקום, שופרסל, כלל-ביטוח וכלל-פיננסים ב"הארץ" ירד מכ-5.5 מיליון דולר בשנת 2007 לכ-96.5 אלף דולר בלבד בשנת 2012. אי.די.בי נמצאת כעת בשליטתו של איש העסקים נוחי דנקנר.

לא רק היקף הפרסום ירד, אלא גם שיעור הפרסום ב"הארץ" ביחס לכלל הפרסום של חברות אלו בעיתונות המודפסת. בשנת 2007 עמד שיעור הפרסום ב"הארץ" על כ-10.5% מכלל הפרסום של החברות בעיתונות המודפסת, ואילו בשנת 2012 השיעור ירד עד לכדי 0.4% בלבד.

נתוני חברת יפעת מלמדים כי היקף הפרסום של חברות אי.די.בי ב"הארץ" ירד בהדרגה ובהתמדה מאז שנת 2007, תוך שהוא נופל במידה משמעותית החל משנת 2010. נתונים אלו מאששים את הממצאים שעלו מבדיקה שנערכה באתר זה בשנת 2009 על אודות היקף הפרסום של חברות שבבעלות דנקנר ב"הארץ". בבדיקה אחרת, שנערכה לפני כחודשיים, נמצא כי היקף הפרסום של חברות מקבוצת אי.די.בי ב"מעריב" ירד עד כמעט לאפס לאחר שהעיתון עבר משליטתו של דנקנר לזו של שלמה בן-צבי.

לפי נתוני יפעת, היקף הפרסום של סלקום, שופרסל, כלל-ביטוח וכלל-פיננסים ב"הארץ" ירד כבר בשנת 2008 ועמד על פחות מ-5 מיליון דולר, כ-10% מסך הפרסום של החברות בעיתונות המודפסת. בשנת 2009 ירד היקף הפרסום ב"הארץ" עוד ועמד על כ-3.5 מיליון דולר, כ-8.5% מסך הפרסום בעיתונות המודפסת. בשנת 2010 ירד היקף הפרסום באופן ניכר לפחות ממיליון דולר, כ-2.5% בלבד מהיקף הפרסום של החברות בעיתונות המודפסת. בשנת 2011 ירד היקף הפרסום לכ-115 אלף דולר בלבד, 0.34% מסך הפרסום של חברות אלו בעיתונות המודפסת; ובשנה החולפת, כאמור, ירד היקף הפרסום לפחות מ-100 אלף דולר, כ-0.4% מסך הפרסום של החברות סלקום, שופרסל, כלל-ביטוח וכלל-פיננסים בעיתונות המודפסת.

נתוני יפעת על היקף הפרסום של חברות אי.די.בי ב"הארץ", מתוך כתב התביעה

הנתונים הללו צורפו לתביעה שהגישו השבוע עו"ד שחר בן-מאיר ובא-כוחו עו"ד יצחק אבירם נגד נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי, ונגד סלקום, שופרסל, כלל-ביטוח וכלל-פיננסים, בגין מה שמוגדר "חרם מודעות". לפי התיאור בתביעה, החרם נבע מרצונו של דנקנר לנקום בעיתון "הארץ" בשל ביקורת שספג ממוספו הכלכלי "דה-מרקר".

"מהותה של תביעה זו הינה במעשים חמורים, המהווים ניצול כוח אבסולוטי על-ידי הנתבעים, על מנת לפגוע בזכות החוקתית 'העילאית' של התובע – היא הזכות לחופש הביטוי", כותב עו"ד בן-מאיר בפתח תביעתו. "פגיעה זו בחופש הביטוי היא פגיעה בזכות התובע לחיות במדינה דמוקרטית שבה ניתן מעמד עליון לזכות חוקתית זו, בין היתר, על-ידי קיומה של עיתונות חופשית. חופשית מפני מורא ופחד, חופשית מפני כפיית דעת החזק (והעשיר)".

לדברי עו"ד בן-מאיר, "במהלך השנים נכתבו בעיתון 'דה-מרקר' מאמרי דעה שונים אשר חלקם ביקרו, לעתים באופן חריף, את התנהלותו העסקית של דנקנר. מאמרים אלו לא ביקרו את דנקנר בגלל סיבה שאינה רלבנטית, אלא ביקרו את התנהלותו העסקית, כשולט בפירמידת שליטה בחברות מרובות, כבעלים של קבוצת ריכוז, כשולט בחברות גדולות כדוגמת סלקום, אשר פועלות בשוק בלתי תחרותי ועוד.

"מתוך המאמרים שהופיעו בעיתון 'דה-מרקר' ניתן להבחין כי היתה לעיתון אג'נדה ברורה כנגד ריכוז חברות ריאליות ופיננסיות תחת קורת גג אחת, כנגד ריכוז שליטה בקבוצת חברות, כנגד מעוף מוגזם ובלתי סביר של חברות, כנגד מונופולים המונעים תחרות ועוד.

"[...] דברי הביקורת אשר נכתבו על דנקנר, ועל הפעילות העסקית שלו, לא מצאו חן בעיניו. אז החליט דנקנר לעשות שימוש בכוח הכלכלי העצום העומד לרשותו על מנת להשתיק את קול הביקורת 'הנשמע' מעל דפי עיתון 'דה-מרקר', השייך לעיתון 'הארץ'. באופן מכוון וברור הורה דנקנר, עקב כך, במפורש או מכללא, תוך הוראות ברורות או תוך התאמת הכפופים אליו ל'רוח המפקד', לחברות הנתבעות לחדול מלרכוש שטחי פרסום בעיתון 'הארץ'.

"[...] חרם המודעות הוטל מתוך מטרה אחת ויחידה, להטיל מורא על העיתון ועל הכותבים בו כדי שיימנעו מלהביע את דעתם החופשית על גורמים בכירים בכלכלה בישראל, ובמיוחד על דנקנר, ובכך למנוע מאת העיתון מלמלא את הייעוד למענו נוצר. חרם המודעות הוטל כדי לשרת את המטרה הפסולה והראויה לגינוי של דנקנר למנוע את המשך הביקורת עליו".

עו"ד בן-מאיר מגדיר את נתוני הפרסום ב"הארץ" שקיבל מחברת יפעת "מדהימים". הוא מודה כי באותן השנים ירד היקף הפרסום הכולל בעיתונות המודפסת מטעם הנתבעות, וכן כי היו שינויים בשיעורי החשיפה לעיתונות, אולם לדבריו, "אלו אינם יכולים להסביר את הירידה הדרסטית בפרסום בעיתון 'הארץ'. רק דבר אחד מסביר ירידה בשיעור כזה: חרם. חרם מודעות".

לדבריו, "הנתבעות עשו, ועדיין עושות, שימוש בכוח הכלכלי העצום שבידן, שימוש בשליטה שלהן בתקציבי פרסום של עשרות מיליוני דולרים, כדי להטיל 'חרם מודעות' על עיתון 'הארץ', ובכך להשפיע על התוכן המופיע באותו עיתון, בבחינת – או שתכתוב מה שמוצא חן בעינינו או שתפסיד מיליוני דולרים. לא ניתן לקרוא אחרת לאופן התנהגות זה אלא כהתנהגות בריונית, של גורם בעל כוח כלכלי עצום, המנסה להשפיע על התוכן אשר ייכתב לגביו בעיתון, ואשר בפועל משפיע על עצם היכולת לקיים עיתונות חופשית במדינת ישראל".

עו"ד בן-מאיר טוען כי חרם המודעות פוגע בזכותו לחופש הביטוי, ככל שהיא כוללת את חופש הביטוי של העיתון שהוא קורא ואת קיומה של עיתונות חופשית, שמפרסמת עמדות שלא מתוך לחץ או כפייה. "את החרב החדה של חרם המודעות נועצות הנתבעות בעיתון 'הארץ'", הוא כותב בתביעתו, "אולם הדם המדמם מדקירה זו הוא דמו של התובע ושל חופש הביטוי שלו, ההולך ואוזל כתוצאת אותה דקירה".

לפיכך דורש עו"ד בן-מאיר מבית-המשפט להורות לחברות שבשליטת דנקנר "לחדול מהטלת חרם מודעות על עיתון 'הארץ' ולפרסם (וגם לא לפרסם) מודעות בעיתון 'הארץ' רק משיקולים סבירים וראויים שאינם קשורים לתכנים המתפרסמים בעיתון ביחס לכלל הנתבעים".

טרם הוגשה תגובת הנתבעים לבית-המשפט.

1905-04-13

נתוני היקף הפרסום של חברות אי.די.בי לפי חברת יפעת, מתוך כתב התביעה