לפני שלושה ימים יצא נחמיה שטרסלר ב"הארץ" במאמר בוטה נוסף נגד סירובם של השר בוגי יעלון והרמטכ"ל בני גנץ לקצץ בתקציב הביטחון. בעקבות החלטתם של השניים לבטל תרגיל מקיף של פיקוד העורף בנימוק של מחסור תקציבי ואזהרות האימים שהשמיעו מפני הסכנות האורבות למדינה אם לא ייענו דרישותיה הכספיות של מערכת הביטחון, קרא להם הפרשן הכלכלי הבכיר להתפטר.

"אם ליעלון ולגנץ יש בעיה עם התקציב", כתב שטרסלר, "הם צריכים ללמוד איך לנהל ארגון תחת מגבלות. את האימונים הם צריכים לעשות בכל מקרה, אבל כדי לממן אותם הם יכולים לחסוך בסעיפים רבים אחרים, כמו הפנסיה השערורייתית מגיל 46 לאנשי העורף, עודף כוח האדם הגדול, המפקדות המנופחות, הפרויקטים הגרנדיוזיים, אגף השיקום, המשלחות לחו"ל, נקודות הספורט, הרכב הצמוד לקצינים זוטרים בקריה, ועודף השומנים האחרים שבהם טובע צה"ל. הרי אנחנו נמצאים כיום במצב הבטחוני הכי פחות מסוכן לישראל זה שנים. אז מתי אפשר לחסוך אם לא עכשיו" (13 במאי 2014).

עוד לא קם עיתונאי שיצדיק באופן גורף את המשך האבטלה הסמויה, או את המונופולים במשק, בנימוק שהנהגת שינויים בתוכם תקפח את פרנסתם של כמה מהעובדים

שטרסלר אינו יחיד; עיתונאים נוספים מחווים לא פעם את דעתם על הצורך לקצץ בתקציב הביטחון ולהפנות את הכספים המתפנים למימון צרכים אזרחיים דוחקים. הדרישה הזו עולה, בעיקר, סמוך להכרעות על גובה תקציב המדינה, אך היא מלווה את השיח הציבורי גם בהקשרים אחרים. כך גם בדיונים עיתונאיים שוטפים על מבנה המשק, שליטת הוועדים החזקים, המונופולים של חברת החשמל, הנמלים והתעשיות הבטחוניות, הצורך בייעול השירות הציבורי ובצמצום האבטלה הסמויה במשרדי הממשלה.

הסוגיות הללו נסקרות בתקשורת – לגופן. כלומר, הכתבים והפרשנים העוסקים בכך מציגים עמדות, בעד ונגד, מנקודת המבט של טובת הציבור, כפי שכל אחד מהם מזהה אותה. הם כמעט שאינם נדרשים לשאלה מה יהיה גורלו של הפרט העובד בתאגידים, במפעלים ובמשרדים הנדונים. עוד לא קם עיתונאי שיצדיק באופן גורף את המשך האבטלה הסמויה, או את המונופולים במשק, בנימוק שהנהגת שינויים מבניים בתוכם תקפח את פרנסתם של כמה מהעובדים. המוסכמה היא שיש להבדיל בין האינטרס הציבורי הרחב לבין מצבו הכלכלי של הפרט.

על הכלל הזה קרא תיגר בשבוע שעבר (7 במאי 2014) העיתונאי איציק סבן שתהה, במאמר שפירסם ב"ישראל היום", מדוע עמיתיו משאר כלי התקשורת אינם מצטרפים למאבק שמנהל החינמון נגד יוזמת החקיקה החותרת לסתום את פיו. סבן קבל על שכאשר נאבקו עיתונאי ערוץ 10 נגד המגמה לסגור את שעריו, בגלל כשלונו לעמוד בתנאי הזיכיון והחובות הגדולים שצבר, התגייסה קהילת העיתונאים לעזרתו והפעילה לחץ על הרשויות ועל המחוקק כדי שיגמישו את דרישותיהם כלפי הערוץ ויאפשרו לו להמשיך לפעול. איש "ישראל היום" שאל מדוע הסולידריות הזו אינה באה לידי ביטוי עתה, כאשר עיתונו (שאינו נזקק לכספי ציבור) מנסה להדוף את הצעת החוק שבאה לקעקע את עצם קיומו.

הצלחתם של עיתונאי "ישראל היום" לנכר את עצמם מקהילת העיתונאים בישראל היא חזיון מאלף

על כך השיב לו אבנר הופשטיין במאמר באתר זה שבו עמד על ייחודו של העיסוק העיתונאי בזיקה למאבקי הישרדות כלכליים ועל הבעייתיות שבהעלאת נימוקי פרנסה בהקשר זה. עם זאת, עמדתו של הופשטיין אינה שוללת עקרונית את השימוש בעילה זו (אובדן פרנסה) במסגרת מאבקי הישרדות של כלי תקשורת. הוא מנמק את סירובו להצטרף למאבקם של עיתונאי החינמון באופיו של העיתון הזה ובנכונות כתביו ועורכיו להתמסר לחלוטין לציפיותיו של המו"ל ולשרת את צרכיו הפוליטיים והתדמיתיים של בנימין נתניהו.

ובלשונו: "איני מתיימר להציג מודל של עיתונאי ששווה להילחם על פרנסתו לעומת כזה שלא יזכה לפריבילגיה. כל איש ינהג לפי מצפונו. אבל במשך רוב ימות השנה עיתונאי 'ישראל היום' אינם שמים קצוץ על ה'ברנז'ה' שכעת סבן נוזף בה. למעשה, חבורה שלמה של אנשים המתיימרים להיות עיתונאים ב'ישראל היום', ובראשה הכותבים דרור אידר וגונן גינת, עסוקה שבוע אחר שבוע במלאכת שיסוי וביזוי נגד עיתונאים אחרים, בדרך כלל בלי לבדוק את העובדות לאשורן וכמובן בלי לבקש תגובה. פעמים רבות סגנונם נלוז, על גבול האלימות. האם זאת ה'ברנז'ה' שסבן מצפה שתשמור על פרנסתו?".

על כך יש לומר שאכן הצלחתם של עיתונאי "ישראל היום" לנכר את עצמם מקהילת העיתונאים בישראל היא חזיון מאלף. העיתון הזה אמנם הצליח לרסק כמה עיתונים ולהפוך לעיתון הנפוץ במדינה, אך בד בבד נכשל לחלוטין בפיתוח יחס של כבוד מקצועי כלשהו אליו מצד עמיתיו ומתחריו. עורכי "ישראל היום" וכתביו צריכים לשאול את עצמם מדוע אינם זוכים לסולידריות מצד עמיתיהם במאבקם (הצודק!) נגד הצעת החוק הבאה להצר את מרחב פעילותו של החינמון.

אלא שההזדהות איתם אפשרית רק כשהיא צומחת מתפיסה עקרונית, התומכת בחופש הביטוי – ולא מחמלה על המצוקה הכלכלית האישית שאליה עלולים להיקלע עובדי העיתון אם ייסגר בעקבות החקיקה בכנסת. דינם של עיתונאים, מבחינה זו, אינו שונה מדינו של כל מועסק שבשם טובת הציבור נשמעת קריאה, או ננקטת יוזמה, לנעול את שעריו של מקום עבודתו או להחיל עליו שינויים מבניים ותהליכי התייעלות. הגישה הזו תקפה לגבי כל כלי תקשורת – בכללם ערוץ 10.

כאשר פרשנים וכתבים דנים בגורלו של כלי תקשורת שמרחפת מעליו סכנת סגירה, עליהם לקבוע את עמדתם לא מנקודת המבט של הפרט המועסק בו, אלא מנקודת המבט של האינטרס הציבורי. כפי שהם עושים כאשר הם מסקרים ומחווים את דעתם על מפעלים, משרדים וספקי שירותים חיוניים אחרים. העובדה שכלי התקשורת אינם נרתמים לעזרתו של "ישראל היום" במאבק שהוא מנהל נגד הצעת החוק הבאה להצר את צעדיו מלמדת, כנראה, שאין הם רואים בו שירות ציבורי חיוני.