קטע אוטוביוגרפי: כאשר התנהל משפט הדיבה של אריאל שרון נגדי ונגד "הארץ" (1991–2002), סיקר "הארץ" את ההתרחשות כאילו הוא מהאו"ם. הדיווח שלו על ההתפתחויות היה ענייני, צונן, כאילו לא מדובר בעיתון עצמו ולא עומדות לדיון יושרתו ואמינותו של אחד מעיתונאיו. עד כדי כך הקפיד "הארץ" לתפוס מרחק ממושא הסיקור הזה, שכאשר הגיש בני בגין תצהיר עדות שבו אישר כי שרון הטעה את אביו במלחמת לבנון הראשונה, עדות דרמטית שהרעישה את המדינה וסוקרה בכותרות הראשיות של כל העיתונים, בחר "הארץ" נושא אחר לחלוטין לכותרתו הראשית.

זאת ועוד, לאורך התקופה שבה נדונה תביעת שרון בערכאות השונות, לא היסס "הארץ" לפרסם מדי פעם מידע ופרשנויות שצידדו בגרסת שרון וחיזקו לכאורה את תביעתו כלפי העיתון (וכלפי). הנהגת "הארץ" ידעה להפריד בין התמודדותה בזירה המשפטית מול שרון, על גיוס המשאבים המתחייב מכך ועל המשמעות הציבורית שיש לקריאת התיגר שלנו על גרסת שרון בנוגע להתנהלותו במלחמה, לבין תפקידו של העיתון כמדווח חסר פניות (ככל האפשר). הגם שמדי פעם יצאתי כמעט מדעתי בגלל אופיו המרוחק של סיקור "הארץ" את המשפט, הזדהיתי עם הגישה המקצוענית של העיתון וחשתי גאווה על כך שאני נמנה עם אנשיו.

אני מעלה את הזכרונות האישיים האלה לנוכח האופן שבו מתנהל "ישראל היום" במאבקו (המוצדק עקרונית, לטעמי) בהצעת החוק הבאה להטיל מגבלות על יכולתו להוסיף להיות מופץ ללא תשלום. לפני שלושה ימים (8.11.14) הורתה הרשות השנייה לערוצי הטלוויזיה המסחריים להפסיק לשדר את תשדירי הפרסומת של החינמון המכוונים נגד הצעת החוק.

הרשות קבעה כי:

הפרסומת חורגת מכללי הרשות השנייה והפסיקה הברורה בנושא הקובעת כי אין לשדר פרסומות המעבירות מסר לגבי עניין השנוי במחלוקת ציבורית, זאת על מנת למנוע שימוש חד-צדדי ומוטה במשאב המוגבל והיקר של זמן פרסום טלוויזיוני, לקידום עמדה חד-צדדית בנושא הנמצא בדיון ציבורי".

ומנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, מצא לנכון להסביר:

הדיון הציבורי המתקיים בימים אלו סביב העיתון 'ישראל היום' הינו ראוי וחשוב, אך כל עוד נושא זה שנוי במחלקת ציבורית ונמצא בשלבי חקיקה בכנסת, הפלטפורמה לקיימו הינה בסיקור חדשותי אקטואלי כזה או אחר ואינה יכולה להיות בתשדירים או פרסומות, שהינם משאב מוגבל הנקנה בכסף על-ידי צד בעל עניין".

עמדת הרשות השנייה היא תזכורת מועילה לבחינת הלגיטימיות שבה מתקבל מסע יחסי-הציבור הרועש שמנהל "ישראל היום" נגד הצעת החוק של איתן כבל וחבריו. הקמפיין הזה – המשתרע ברחבי הרשת ועל פני שלטי חוצות, מודעות בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים, גיוס עצומות, פרסום מאמרים ולא פחות מכך רתימת התוכן המערכתי של החינמון – מתקבל כמובן מאליו. אין כמעט איש המשיג על כשרותו.

כפולת העמודים הפותחת של גליון "ישראל היום" מה-28.10.14, המוקדשת, כמו עמודים רבים אחרים בגליונות במהלך השנה, לקמפיין העיתון נגד הצעת החוק להגבלת הפצתו

לכאורה היחס האוהד (או האדיש) הזה מתבקש מהנסיבות: כיצד ייאבק עיתון על אלה הקמים עליו לכלותו (לפי גרסתו) אם לא על-ידי הפעלת האמצעי האולטימטיבי שבידיו – היותו הוא עצמו כלי תקשורת? לכאורה מה יותר מובן מאליו מאשר ניהול מסע פובליציסטי ודיווחי מעל דפי העיתון עצמו שנועד לסכל את יוזמת החקיקה? ומה יותר לגיטימי מאשר לנסות לגייס תמיכה ציבורית למאמץ הזה על-ידי רכישת שטחי פרסומת בכלי תקשורת אחרים?

אלא שההתערבות של הרשות השנייה בקמפיין מזכירה כי כלי תקשורת אינו מפעל לייצור משקאות וכי כשהוא מושא סיקור, ודאי כשהוא נמצא במאבק ציבורי למען עצמו, חלות עליו מגבלות. שי באב"ד ואנשיו הסתמכו על תקנות פורמליות כדי לאסור את תשדירי "ישראל היום", אך הוראתם תקפה מסיבות אתיות. הנורמה האתית מחייבת ש"ישראל היום" ידווח על המאבק שהוא מנהל באופן שאינו תעמולתי ואינטרסנטי. הדרישה הזו הוצגה בזמנו גם לעורכי "מעריב", כאשר המו"ל שלהם, עופר נמרודי, היה מעורב במשפט פלילי, וגם לאנשי ערוץ 10 ולעובדי רשות השידור כאשר ניהלו את מאבקי ההישרדות הנואשים שלהם בשנים האחרונות.