יום אחד, בחורף 2010, התקשר אלי עמיתי לעבודה ב"מעריב" דאז, קלמן ליבסקינד. הוא התגורר באחד המושבים בשפלה, אי-שם מדרום לבית-שמש, וביקש לספר לי על שיחות טלפון מודאגות שקיבל מכמה משכניו באזור. בראשם היה אחד, משה מורנו ממושב אדרת, שיצא להליכה הקבועה שלו בכרמים שעוטפים את המושב ונתקל לתדהמתו באסדת קידוח שפועלת במלוא המרץ.

הידיעה שפירסמנו למחרת היתה למיטב ידיעתי הראשונה שפורסמה בעיתונות הישראלית על הפרויקט השאפתני של חברת IEI להתכת סלעים בבטן האדמה של עמק האלה וחבל עדולם והפיכתם לנפט (אם פורסמו ידיעות מוקדמות יותר אשמח לקבל תיקון. אין עסקינן במרדף אחרי קרדיט). מאז חלפו יותר מארבע שנים וחצי, והמרחק בין הפרסום הראשון ב"מעריב" ו-nrg לכתבה הממומנת שפורסמה בשבוע שעבר באותו אתר (כפי שדווח ב"העין השביעית") מסמל היטב את ההידרדרות של העיתונות הישראלית במהלך התקופה הזו. במקרה הטוב – עיתונות רדודה, שטחית ולא מקצועית שמתקשה להתמודד עם נושאים מורכבים ועתירי ידע; במקרה הרע – עיתונות חלשה, כנועה וקנויה. עיתונות תחת השפעה.

את שלל הכשלים המקצועיים שבאו לביטוי בסיקור הנושא פירט אבנר הופשטיין במאמר שפירסם כאן בסוף-השבוע. אני מבקש להתעכב דווקא על הצד הכלכלי, על הרגע שבו עיתונות חופשית הופכת מרצון לפרסומת יחצנית, תוך טשטוש של קווי ההפרדה. כי למרבה הדאגה, במישור הזה העיתונות לא לבד. היא בסך-הכל האחרונה בשרשרת ארוכה שחוליותיה מוצעות למכירה.

למעשה, מאז ש-IEI יצאה למסע לעבר הנפט הישראלי המיוחל, היא קנתה כמעט את כל מה שזז ושיכול לסייע לה. אין הכוונה, חשוב להבהיר, לקנייה במובן הפלילי. אבל שאלות אתיות למכביר בהחלט עולות כאן.

קידוח ליד מושב אדרת, 2010 (צילום: יוסי זמיר)

על קצה המזלג: עוד לפני שפרויקט פצלי השמן יצא לדרך, תרם הווארד ג'ונאס – המיליארדר שעומד בראש IDT, התאגיד ש-IEI היא הזרוע הישראלית שלו – סכומים נאים לראש הממשלה נתניהו ושר האנרגיה דאז עוזי לנדאו. כשהזרוע הישראלית של התאגיד הוקמה, נשכרו שירותיו של אפי איתם – שר האנרגיה הקודם, אחד שיודע לפתוח דלת או שתיים אצל מקבלי ההחלטות. איתם, כידוע, פקד אלפי קולות במרכז הליכוד –  המפלגה שבה חבר השר הקודם להגנת הסביבה, גלעד ארדן. ארדן, בניגוד לעמדתו הנחרצת של הדרג המקצועי במשרד, לא התנגד לפיילוט שמבקשת לבצע IEI.

השלב הבא במסע הרכש הגיע למחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, שם שפכה IEI סכומים נדיבים על מימון חוקרים, מחקרים ומעבדות – אותם חוקרים ומחקרים שאמורים לקבוע אם הקידוחים והתכת הסלעים בטמפרטורות גבוהות יגרמו נזקים לסביבה ויזהמו את מי-התהום. כמה מתוצאות הניסויים לא הועברו למשרד להגנת הסביבה בטענה של סודיות מסחרית. זה כמובן אינו המקרה היחיד שבו תאגיד מסחרי בעל אינטרס מממן ניסויים שמוכיחים – בצירוף מקרים מוחלט כמובן – את מה שביקש להוכיח.

גם חוקר בכיר במכון הגיאולוגי הועסק על-ידי החברה, ולאחר ששב לעבוד במכון המשיך להציג מחקרים התומכים בעמדת IEI. ברמת-הגולן – שגם בה מקווים אפי איתם ושות' להפיק נפט – נשכרו שירותיהם של בני משפחות של בכירים במועצה האזורית. גם את העובדה הזו חשף הופשטיין בתחקיר השני שפירסם על הנושא, אף הוא במוסף "הארץ".

כשכל זה קורה, העיתונות אמורה להיות הכלב שנובח מול השיירה, שמתריע על סימני השאלה האתיים ושיטות העבודה של התאגיד רב-העוצמה. ייתכן שיש הצדקה להפקת נפט מבטן האדמה של שפלת יהודה, אבל האינטרס הציבורי מחייב שההחלטה תהיה מבוססת על מידע אובייקטיבי ועל שיקולים נקיים מכל השפעה זרה. תפקידה של העיתונות לעקוב אחרי התהליך הזה. חלקים זעומים ממנה עשו את מלאכתם; הרוב התעצלו או נקנו, כשהכתבה הממומנת ב-nrg היא הדובדבן שבעוגה הלא בריאה הזו.

הלוואי שזה היה היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. כל מי שבקיא במתרחש בתחום הסביבה יודע שכמה מכלי התקשורת מציעים לתאגידים בעלי השפעה ניכרת על הסביבה למרק את תדמיתם באמצעות תוכן שיווקי ממומן.

כדי להשלים את התמונה, IEI לא היססה להשתמש בעוצמתה הכלכלית כדי לנסות להרתיע את מי שמתעקש להיות עצמאי בשטח: לאחר שהופשטיין פירסם את התחקיר המקיף הראשון ב"הארץ", הוא נאלץ לבלות חודשים בהתמודדות עם הטענות ואיומי התביעה מצד החברה. זו כמובן זכותו הלגיטימית של התאגיד להיאבק על שמו הטוב, וזו גם דרך מצוינת להרתיע את שרידיה של העיתונות הלוחמת מלהמשיך ללחום.

אדם רציונלי יעדיף לקבל מימון ולפרסם כתבה מפרגנת מאשר לפרסם תחקיר נשכני שעלול לעלות לו בתביעת עתק. בתנאים הקיימים בישראל, רק אנשים לא רציונליים יכולים להמשיך לעשות עיתונות ביקורתית בשירות הציבור. מה הפלא שהם הולכים ומתמעטים.