האם שידור ישיר מאולמות בית המשפט העליון הוא התקדמות מבורכת בדרך לשקיפות והשתתפות דמוקרטית, או פסיעה במדרון שיהפוך את בית המשפט לקרקס?

מאמרו של עו"ד בוקי כצמן ב-ynet מציע לשקול את צמצום השידורים הישירים מדיוני בית המשפט העליון ואף את הגבלת נוכחות הקהל באולמות. לשיטתו, השילוב בין מצלמות, קהל רב ופוליטיזציה גוברת של הדיונים הציבוריים הופך את אולם המשפט לזירת התגוששות ציבורית ופוגע באופיו המקצועי של ההליך השיפוטי.

הפתרון, כך נטען, הוא חזרה למודל מסורתי יותר: פחות מצלמות, פחות קהל ויותר הסתמכות על פרוטוקולים, פסקי דין וסיקור עיתונאי. אלא שהבעיה בטיעון הזה אינה רק שהוא מציע תרופה שגויה. הבעיה היא שהוא מתעלם מהניסיון המצטבר שנצבר בישראל במשך למעלה משני עשורים של דיון מקצועי וציבורי בסוגיית שידורי בתי המשפט, וממסקנותיהם של הגורמים המקצועיים שבחנו את הסוגיה לעומקה.

החששות שמעלה כצמן מוכרים וידועים, וכדי לדון ולהתמודד איתם, הוקמה בשנת 2004 הוועדה לבחינת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית בראשות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש. הוועדה בחנה בדיוק את הטענות הנשמעות כיום: החשש מהשפעה על השופטים, פגיעה בבעלי דין, שינוי התנהגותם של עורכי דין, הפיכת ההליך למופע תקשורתי ופגיעה בכבוד בית המשפט.

למרות זאת, מסקנתה לא הייתה להותיר את דלתות הסיקור האודיו ויזואלי סגורות, אלא לפתוח אותן, בזהירות ובהדרגה. הוועדה המליצה על הרחבה מדורגת ומבוקרת של הסיקור האלקטרוני מתוך תפיסה כי מדובר בהמשך טבעי של עקרון פומביות הדיון ובהתאמתו לעידן התקשורת המודרני.

ועדת ביניש לא הייתה ועדה של פעילי שקיפות או של ארגוני תקשורת. היא הוקמה בידי מערכת המשפט עצמה ובראשה עמדה מי שלימים כיהנה כנשיאת בית המשפט העליון. דווקא לאחר שבחנה את מכלול החששות, הגיעה הוועדה למסקנה כי היתרונות הגלומים בהנגשת ההליך לציבור עולים על החסרונות, בכפוף למנגנוני איזון מתאימים.

אמנם נשמעו מתוכה גם קולות זהירים, כמו זה של דלית דרור, שאף ניתן לו בזמנו ביטוי ב"העין השביעית", ושניסה להציג את מסקנות הוועדה כשינוי מינורי בלבד. עם זאת, המציאות הוכיחה כי מעת שניתנה ההזדמנות לשדר, קצב והיקף השידורים גדל והתרחב, לא רק להליכים בפני בג"ץ אלא גם להליכים אחרים בפני בית המשפט העליון.

כצמן טוען כי גם ללא שידורים חיים ניתן לשמור על עקרון פומביות הדיון באמצעות פרסום פרוטוקולים ופסקי דין. אלא שטענה זו מחליפה פומביות ממשית בפומביות פורמלית. פומביות הדיון מעולם לא נועדה להבטיח רק אפשרות תיאורטית לדעת בדיעבד מה קרה באולם. תכליתה לאפשר לציבור לפקח על הפעלת הכוח השיפוטי בזמן אמת. בעולם שבו מרבית אזרחי ישראל אינם יכולים להגיע לירושלים כדי לשבת בדיון בבית המשפט העליון (או בבית משפט אחר), האפשרות לצפות בדיון היא הדרך האפקטיבית ביותר להגשים את העיקרון הזה.

הטענה כי די בפרוטוקולים כתובים מזמינה את הטענה שניתן היה לבטל את שידורי הכנסת ולהסתפק בפרסום פרוטוקולים של דיוני המליאה. מבחינה פורמלית אולי אין בכך פגיעה מוחלטת בפומביות. מבחינה דמוקרטית מדובר בצמצום משמעותי של יכולת הציבור לראות כיצד מתקבלות ההחלטות המשפיעות על חייו והיא למעשה פגיעה קשה בעקרון הנגישות וההשתתפות.

ד"ר שוקי שגב כבר עמד על כך שהמודל הישראלי מהווה דווקא דוגמה להרחבת עקרון פומביות הדיון בעידן הדיגיטלי. לדבריו, הטכנולוגיה מאפשרת לציבור להיחשף ישירות להליך המשפטי, ללא תלות בגרסאות מתווכות של עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים.

וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. מי שמבקש לצמצם את השידורים בשם המאבק בפוליטיזציה עלול להשיג את התוצאה ההפוכה.

כאשר הציבור אינו יכול לצפות בעצמו במתרחש באולם, הוא נאלץ להסתמך על קטעים ערוכים, ציוצים, פוסטים, פרשנויות וספינים. ככל שההליך פחות נגיש לציבור, כך גוברת השפעתם של מתווכים בעלי אינטרסים. תהליכים מדאיגים שעוברים על התקשורת והחברה הישראלית בשנים האחרונות, והופכים את כולנו לדגי רקק המשכשכים באגמי פייק, בינה מלאכותית ומשחקי תודעה נרחבים, גם הם מגבירים את החשש מסגירת המצלמות. דווקא השידור הישיר מצמצם את כוחם של אותם מתווכים. הוא מאפשר לכל אזרח לצפות בעצמו בשאלות השופטים, בטיעוני הצדדים ובאופן ניהול הדיון. במובן זה, המצלמה אינה יוצרת עיוות; היא מתקנת עיוות.

ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות נותנת מענה לחלק גדול מן הבעיה שעליה הצביעו בעבר (סלקטיביות, חלקיות והטעיה). כאשר הדיון מועבר במלואו, ללא עריכה, ללא קריינות וללא בחירת קטעים, הציבור יכול לצפות במקור עצמו. אם בעבר הצופה היה תלוי בעורך החדשות שבחר אילו שלושים שניות לשדר מתוך דיון של שלוש שעות, כיום הוא יכול לצפות בשלוש השעות כולן.

הניסיון הישראלי המצטבר מחזק מסקנה זו. בשנים האחרונות שודרו לציבור עשרות דיונים בעלי חשיבות ציבורית חסרת תקדים: העתירות נגד חוקי היסוד, סוגיות הגיוס, עילת הסבירות והרפורמה המשפטית, תיקי התקשורת של התאגיד, גלי צה"ל וחדשות 13 ותיקים ציבוריים חשובים ומרכזיים נוספים.

החששות הגדולים שנשמעו במשך שנים לא התממשו. לא הוצגו נתונים המלמדים כי השופטים שינו את אופן קבלת ההחלטות. לא הוכח כי איכות פסקי הדין נפגעה. לא הוכח כי בית המשפט הפך לאולפן טלוויזיה. גם עורכי הדין המופיעים תדיר בפני בית המשפט העליון, בלי מצלמות ואיתן, לא דיווחו על שינויים דרמטיים באופן הדיון (מלבד קוריוזים משעשעים יותר או פחות, פה ושם).

מחקר של הרשות השופטת שפורסם ביולי 2024, בעקבות פרויקט השידורים הישירים מהעליון שהחל בשנת 2020, בחן באופן אמפירי האם החששות המסורתיים מפני שידור דיונים התממשו, ומה הייתה השפעת השידורים על הציבור, התקשורת ומערכת המשפט. המחקר הוא המשך ישיר של נסיונות מוקדמים וראשוניים יותר, כמו זה של פרופ' יניב רוזנאי, מיד עם תחילת השידורים, לבחון את אופן השפעתם על ההליך ועל הציבור.

מסקנת המחקר הייתה כי היתרונות של השידורים הישירים עלו באופן ברור על החששות שהועלו בעבר מפניהם. המחקר קובע כי לא נמצאו ראיות לכך שהשידורים פגעו בהתנהלות הדיונים או באיכות ההליך השיפוטי, וכי השידורים תרמו באופן משמעותי להגברת השקיפות של עבודת בית המשפט העליון ולהנגשת ההליך המשפטי לציבור הרחב.

עוד מצא המחקר כי השידורים שיפרו את הדיוק של הסיקור התקשורתי. עיתונאים, חוקרים וציבור הצופים יכלו להסתמך על המקור עצמו ולא רק על ציטוטים, הדלפות או תקצירים.

ביתר פירוט קבע המחקר כי לא נמצאה אינדיקציה לכך שהשופטים שינו את התנהגותם או את אופן ניהול הדיונים בשל נוכחות המצלמות. גם החשש מפני שינוי התנהגותם של עורכי הדין לא קיבל תמיכה משמעותית בממצאים. לא נמצאה עדות רחבה לכך שהשידורים הפכו את הדיונים למופע תקשורתי או פגעו ברצינות ההליך.

מיליוני אזרחים נחשפו באופן בלתי אמצעי לעבודתה של הרשות השופטת. הם יכלו לראות את מורכבות ההליך, את אופי השאלות, את אופן בחינת הטענות ואת המרחק שבין הסיסמאות הפוליטיות לבין הדיון המשפטי בפועל. הדמוקרטיה הישראלית הרוויחה, דווקא בשעת משבר. נוכל רק לנחש מה היה קורה אם המשבר הזה היה מתרחש מאחורי מצלמות כבויות ואילו הררי סחרירים היינו מקבלים ממי שביקש לפגוע במערכת המשפט (וגם מחלק מאלו שהציגו עצמם כמגיניה).

אין פירוש הדבר שכל הליך חייב להיות משודר. גם ועדת ביניש הכירה בצורך באיזונים ובהגבלות וגם יישום מסקנותיה נעשה באופן זהיר ולאורך תקופה ארוכה. ישנם הליכים רגישים וסוגי דיונים רגישים יותר.

כך למשל אין להשוות דיוני הוכחות ואפשרות השפעה על עדים, שיבוש ראיות והטיית עדויות לדיונים מנהליים וחוקתיים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים. כך יש להקפיד יותר בהגנה על קטינים, נפגעי עבירה, עדים מוגנים ועניינים ביטחוניים, מדיניים ומסחריים שבהם קיימים טעמים כבדי משקל לצמצום החשיפה. אלא שאלה חריגים ותיקים ומוכרים לעקרון פומביות הדיון והם ממילא מעוגנים באפשרות לשלול את פומביות המשפט ולסגור את דלתותיו גם בלא קשר לשידור. הם אינם מצדיקים נסיגה כללית מן העיקרון עצמו.

בסופו של דבר, השאלה איננה אם בית המשפט הוא אולפן טלוויזיה. הוא כמובן איננו כזה. השאלה היא אם הציבור זכאי לראות כיצד מופעל אחד ממוקדי הכוח החשובים ביותר במדינה. ועדת ביניש השיבה על השאלה הזאת לפני יותר מעשרים שנה. גם הניסיון שנצבר מאז מוביל לאותה מסקנה. בדמוקרטיה מודרנית, שקיפות איננה איום על מערכת המשפט. היא אחד ממקורות הלגיטימציה החשובים ביותר שלה.

הפתרון אינו כיבוי המצלמות. הפתרון הוא להמשיך ולהרחיב בזהירות את יכולתו של הציבור לראות בעצמו את מה שנעשה בשמו וכיצד מוכרע גורלו. בצידו, צריכים השופטים למצוא מחדש את הדרך לשלוט באולם המשפט – גם במשפטים שאינם משודרים או מצולמים אך מסוקרים לעייפה.

פרובוקציות, הפרעות למהלך הדיון ונסיונות נמשכים ומכוונים לחבל בו שאינם זוכים לתשובה הולמת, שוחקים את יעילות המערכת ואת יכולתה למלא את תפקידה הציבורי. נחישות שיפוטית, כשהיא ננקטת במקומות המתאימים והנדרשים, אינה מותרות – היא הדרך להבטיח את תקינות ההליך, לא פחות הצורך להביא את תוכנו לידיעת הציבור.