קוראים לזה צחוק הגורל. בדיוק ביום שבו הרשתות החברתיות בישראל נשטפו בפרטים על "הסיפור שיטלטל את צמרת המשטרה" שמככב בו "עורך-הדין הבכיר", מלאו 20 שנה (3.6.1994) לפרסומו של סיפור מרעיש אחר. הזמן חלף, הגיבור לא התחלף: רונאל פישר. אז, ב-1994, היה פישר תחקירן-כוכב שלפי אותה כתבה ב"כל העיר" ערך תחקירים שהמידע שעלה מכמה מהם, לעתים מידע אישי, שימש אמצעי להפעלת לחץ על מפרסמים להעביר כספי פרסום ל"מעריב", אז בבעלות עופר נמרודי. היום פישר הוא עורך-דין ידוע החשוד בתיווך שוחד ושיבוש מהלכי משפט, שוב באמצעות מידע רב ערך שהצליח להשיג.
"כל האמת על 'מעריב'", "כל העיר", 3.6.94
מי שערכה את התחקיר שכיכב על השער של "כל העיר" באותו שבוע היתה העיתונאית בירנית גורן, אז כתבת צעירה לענייני משפט ותקשורת במקומון הירושלמי. "עובר קו ישיר בין מה שנכתב אז לבין מה שנטען כלפיו היום", אומרת כעת גורן. "יש פה לכאורה, לפי החשדות, דפוס דומה: שימוש במידע כמטבע לתאוות הבצע שלך, שימוש במקצוע ובכלים שעומדים לרשותך לא לשם המקצוע, כי אם לצורך עשיית כסף בדרכים לא כשרות, או לכל הפחות לא אתיות".
הכתבה ב"כל העיר", שכותרתה היתה "כל האמת על 'מעריב'", ראתה אור זמן קצר אחרי שפרשת האזנות הסתר, "פרשת נמרודי א'", התפוצצה לראשונה, ב-15 באפריל 1994. בדיעבד היא שירטטה חלק מהתמונה העכורה והמבהילה שנחשפה על אודות שוק העיתונות בישראל, ובעיקר על התנהלות "מעריב" ועופר נמרודי. היא קיבלה מעמד אייקוני בקורות העיתונות הישראלית של אותן שנים לא רק מפני שהראתה כיצד עיתונאי ניצל את עיסוקו כדי לשרת דרכי פעולה עסקיות של המו"ל, אלא גם בגלל משפט הדיבה הממושך והמפותל שהתנהל במשך ארבע שנים אחר-כך בין "מעריב" ופישר לבין רשת מקומוני שוקן (שבמהלכו גם נקבעה הלכה תקדימית בסוגיית חסיון מקורות).
"מעריב" תבעו מרשת שוקן פיצוי בגובה 5 מיליון שקל בעקבות אותו פרסום. המשפט, שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בירושלים והגיע לשלב מתקדם, הסתיים בסופו של דבר, ממש לקראת הכרעת הדין, בפשרה שיזם נמרודי וקיבלה את אישור בית-המשפט. לפי הסכם הפשרה, המו"ל עמוס שוקן נסוג מהטענה כי "מעריב" הפעיל "שיטה" של סחיטת מפרסמים, ואילו המו"ל נמרודי מצדו הצהיר כי הוא מאמין שהכתבה פורסמה בתום לב. נמרודי ויתר למעשה על בירור משפטי של השגותיו כלפי כל שאר הפרטים שהוצגו בכתבה.
"השיטה: 'מעריב' חוקר, המפרסמים חוששים והכסף זורם לנמרודי", הכתבה ב"כל העיר" (מנספחי תביעת הדיבה). לאחר חמש שנות משפט, הוסכם במסגרת פשרה כי העיתון יחזור בו מהמלה "שיטה"
העבודה על התחקיר ב"כל העיר" החלה בעקבות חשיפתה של רשימה ארוכה מאוד של אישים, ובהם אנשי עסקים, מפרסמים גדולים ואנשי תקשורת, שהיו מושאי האזנות סתר של חוקרים פרטיים. "בשלב ההוא", מספרת גורן, "עוד לא היה ידוע מי האזין להם. התחלתי לחקור את זה כדי לראות מי עומד מאחורי זה. זה מה שהוביל אותי לגלות, וזה מה שנכתב בכתבה, שב'מעריב' התקיים איסוף מידע על אישי ציבור, מפרסמים או מתחרים עסקיים, ונעשה שימוש במידע הזה, למשל כדי להעביר תקציבי פרסום ל'מעריב'".
במקרה אחד, שהוזכר בכתבה ועלה אחר-כך גם במשפט, נחשף כי מפרסם גדול מאוד במשק קיבל פנייה מ"מעריב" לתגובה על מידע שהיה קשור לחייו האישיים, נלחץ מאוד מהאפשרות שהמידע יתפרסם, ובעקבות כך בסופו של דבר החל לפרסם ב"מעריב". "זמן קצר לאחר בקשת התגובה ממנו על-ידי 'מעריב'", מספרת גורן, "הוא נאלץ לשבור חוזה גדול של בלעדיות שהיה לו ב'ידיעות'. אנשי משרד הפרסום שלו הלכו ל'ידיעות' והתחננו שישחררו אותם מהחוזה, אחרת יתפרסם מידע רגיש על הלקוח שלהם. כך הם התחילו לפרסם ב'מעריב'. המידע הרגיש על אודותיו מעולם לא פורסם".
בנוגע לפישר, הוא צוטט בכתבה כמי שאמר לעיתונאי בכיר ב'מעריב': "אני מרוויח יותר כסף מכתבות שאני לא מפרסם מאשר מכתבות שאני כן מפרסם". גם ציטוט זה היה בתחילה בין סעיפי תביעת הדיבה שהגיש "מעריב" יחד עם פישר, אלא שבמהלך המשפט עלתה על דוכן העדים מי שהיתה בעבר עורכת מוסף "סופשבוע", אילנה שובל-שקד ז"ל, והעידה כי היא היתה המקור לפרט זה וכי הדברים אכן נאמרו לה במהלך ויכוח שלה עם פישר. "אנשים פשוט דיברו איתי", מספרת גורן, "והשם רונאל פישר עלה כל הזמן, זה היה מטורף. אמרו לי, 'תבדקי מה הוא עושה בשביל עופר נמרודי'. את מכירה עיתונאי שעושה תחקירים ולא מפרסם אותם?".
בירנית גורן (צילום: שי גולדן)
שובל-שקד, מספרת גורן, סירבה בתחילה להעיד במשפט, אבל בסופו של דבר הגיעה לדוכן העדים והעניקה חותמת של אמת לציטוט. רונאל פישר מצדו לא עלה לדוכן העדים בשום שלב במשפט וממילא לא סתר את גרסתה של שובל-שקד. גורן מספרת כי שנתיים מאוחר יותר, כאשר עברה שובל-שקד להתגורר בקנדה, הודתה לה במלים נרגשות בטלפון על שהגיעה לדוכן העדים: "היא אמרה לי, 'זו היתה אחת החוויות המחשלות והמעצבות של חיי, עמדתי מול החקירה הנגדית של דן אבי-יצחק [שייצג את התובעים] ויצאתי עם גו זקוף'".
פישר היה באותן שנים עיתונאי צעיר ובולט שהובא על-ידי נמרודי מעיתון "חדשות" לאחר שורה של סקופים שהשיג שם, כמה מהם ספגו ביקורת בשל הדרכים המפוקפקות שבהן הושגו. "פישר נהג באופן סדרתי להפר את אמונם של אנשים שהסכימו לשוחח איתו שלא לפרסום ושלא לייחוס, סיכנו את עצמם ולא העלו על דעתם שהוא מוליך אותם שולל", כתב עליו בשנה שעברה אריה אבנרי.
ב"מעריב" זכה פישר למעמד מיוחד שהיה ניכר גם בתנאים שבהם שוכן בבניין ההיסטורי ברחוב קרליבך: חדרו היה מאובטח בקוד כניסה אלקטרוני ורוהט ברהיטים כבדים ומפוארים שלא היה שום דמיון בינם למקובל בחדרי עיתונאים או עורכים בכירים ב"מעריב". פישר גם החזיק בר משקאות באותו חדר, ששידר אווירת מסתורין שהזכירה יותר את "הסנדק" מאשר חדר עבודה של עיתונאי-חוקר בישראל. מעמדו המיוחד וקרבתו למו"ל נמרודי היו ידועים לכל באותה עת, והוא היה מוכר בסגנונו הבוטה והתנהלותו חסרת המעצורים, שיחד עם מראה תמים סייעו לו בהישגיו העיתונאיים.
"רונאל פישר", אומרת גורן, "היה אחד התחקירנים המבריקים בעיתונות בישראל. היה לו כישרון מדהים בתחקירים. אפשר להתווכח כמובן על האתיקה, למשל איך הוא דובב את עמוס גלבוע [פרסום השיחה ביניהם הביא לביטול מיידי של מינויו של גלבוע למפקד גל"צ]. זה היה ברור שאין לו אלוהים, הוא רוצח עם סכין בין השיניים, שמביא בסוף את המידע. אבל אני חושבת שהוא לא היה עיתונאי גדול כי עיתונאי תפקידו לחשוף מידע. במקרה של רונאל זה היה הפוך. היו לי מספיק דוגמאות שהראו שהשיקולים שהוא הפעיל מה לפרסם ואם בכלל לא היו עיתונאיים גרידא. צריך רק לחזור לדברים שאמר לאילנה שקד-שובל: 'אני מרוויח יותר כסף מכתבות שאני לא מפרסם מאשר מכתבות שאני כן מפרסם', זה מסביר הכל".