השופטים נורית אחיטוב, מרים דיסקין ורענן בן-יוסף, מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, גזרו השבוע ארבע וחצי שנות מאסר בפועל על העיתונאית ענת קם, שבעודה חיילת העתיקה בלא רשות או סמכות אלפי מסמכים צבאיים, בהם מסווגים ביותר, ולאחר שחרורה מסרה כמה מהם לכתב "הארץ" אורי בלאו. על קם, שנמצאת זה למעלה משנתיים במעצר בית, הוטלו גם 18 חודשי מאסר על תנאי למקרה שבשלוש השנים הראשונות מיום שחרורה מהכלא תעבור עבירות דומות.
"חומרתן של העבירות בהן הורשעה הנאשמת טבועה בהן מעצם מהותן", נכתב בגזר הדין. "גם העונש הקצוב בצדן מבטא חומרה יתרה זו". השופטים הדגישו כי קם "ניצלה באופן מחפיר את האמון שניתן בה" בזמן שירותה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, וקבעו כי מעשיה ניצבים "באחת הדיוטות הגבוהות של סולם החומרה".
ענת קם שלשום בבית-המשפט, ביום שבו ניתן גזר דינה (צילום: יוסי זליגר)
קם הורשעה על-פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, שבו הסכימה התביעה למחוק את ההאשמה המקורית בעבירת ריגול חמור תוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה. לדברי עו"ד יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בשיחה עם "העין השביעית", מלכתחילה לא היה מקום לכלול סעיף זה בכתב האישום.
"אני מוטרדת מכך שזה לא המקרה הראשון שיש ניפוח ממש לא מוסבר של כתבי האישום", אומרת קרפ. "אני חושבת שלייחס לענת קם כוונה לפגוע בבטחון המדינה היה ממש מחוץ למסגרת ההיגיון, ויש לי רושם שבעבירות ביטחון נוטים לקו החומרה למרות שהעובדות לא תומכות בזה, אולי כדי להגיע לעסקת טיעון בסופו של דבר".
קרפ מזכירה לדוגמה את המקרה של תא"ל יצחק (יצה) יעקב, שבדומה לקם הואשם אף הוא תחילה בכוונה לפגוע בבטחון המדינה, ובסופו של דבר הורשע בסעיף מקל יותר. "הפער בין כתבי האישום לבין מה שיוצא בבית-המשפט מדאיג", אומרת קרפ. "העובדה היא שמתחילים בקול תרועה רמה, ומסכמים את זה במשהו שהוא הרבה פחות חמור, וזה אומר דרשני".
פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), מוטרד אף הוא מהכללת הסעיף החמור בכתב האישום המקורי. לדעתו, התביעה נקטה פעולה "בלתי תקינה" כאשר הכלילה בכתב האישום סעיף זה, שהסיכוי להרשיע בו את קם היה אפסי. קרמניצר טוען שאפשר שהיתה להכללת הסעיף, כמו גם ל"מחול השדים" שהתעורר בעקבותיו עם פרסום הפרשה, השפעה על גזר הדין.
לדעת קרמניצר, בית-המשפט נקט החמרת יתר במקרה של קם. "למיטב ידיעתי", אומר קרמניצר, "אין מכת מדינה של עבירות מסוג זה, ולכן מבחינת הצורך בהרתעה לא ברור שיש נחיצות מובהקת לצרוב בתודעה שמי שעושה מעשה כזה דמו בראשו". ברור, מדגיש קרמניצר, שקם עשתה מעשה חמור, "אבל נדמה לי שהתגובה כאן היא תגובה מופרזת".
קרמניצר מזכיר כי על אל"מ שמעון לוינזון, שהורשע בריגול חמור והעברת מסמכים מסווגים לקג"ב, נגזרו 12 שנות מאסר. על שבתאי קלמנוביץ', שאף הוא ריגל לטובת הרוסים, נגזרו תשע שנות מאסר. במקרה של קם, לעומת זאת, כלל לא הוכח כי נגרם נזק לבטחון המדינה כתוצאה ממעשיה, אלא רק שהיה פוטנציאל לנזק.
"בית-המשפט", מוסיף קרמניצר, "כותב כי 'אין לדעת אם המידע שהוציאה הנאשמת מצא דרכו לידי גורם זר, עוין או שאינו עוין'. אני לא בטוח שבמשפט פלילי 'אין לדעת' זה משהו שאפשר לזקוף אותו לחובתה של מורשעת".
ד"ר אורן גזל, ראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, רואה אף הוא בעונשה של קם החמרה מצד בית-המשפט. "לתחושתי, המקרה של קם דומה יותר לזה של יצחק יעקב מאשר לזה של מרדכי ואנונו. כלומר, מקרה של מי שמסר לעיתונאי שכפוף לצנזורה מידע סודי ממניעים אישיים, קצת טיפשות וקצת אידיאולוגיה, אבל לא אידיאולוגיה הרסנית. העונש שנגזר עליה, בנסיבות אלה, הוא מאוד חמור. אמנם צריך להודות שיצחק יעקב לא הפיץ אלפי מסמכים, אלא מסר מידע שידע מתוקף תפקידו, אבל מצד שני, הוא היה תת-אלוף בצה"ל, ואילו היא היתה חיילת פשוטה".
עו"ד דבורה חן, לשעבר מנהלת המחלקה לעניינים פליליים-בטחוניים ועניינים מיוחדים בפרקליטות מחוז תל-אביב, סבורה כי בית-המשפט דווקא הטיל על קם עונש מאוזן וראוי. לדעתה, אין לראות בגזר הדין ניסיון להפוך את קם למקרה לדוגמה. "הנכון הוא", אומרת חן, "שאין מדיניות עקבית בטיפול בנושאי הדלפות, אבל קם הודתה במעשה. ברגע שרואים שחיילת גנבה אלפיים מסמכים באופן שיטתי, האם אפשר לעבור על זה לסדר היום? אפשר לא להביא אותה לדין?".
לדברי חן, התוצאה מבחינת קם היתה יכולה להיות טובה יותר לו היתה פועלת אחרת בתחילת דרכה. "אם היא היתה שומרת על זכות השתיקה, אני לא בטוחה שלמערכת הביטחון היו ראיות נגדה", אומרת חן. "כך זה בהרבה מאוד תיקים, בתחומים פליליים נוספים. דווקא אנשים נורמטיביים, כשהם מוזמנים לחקירה, לא שותקים. אומרים לי לא פעם, 'זה נראה לא טוב'. ואני אומרת – ואם תפליל את עצמך זה ייראה יותר טוב?
"נניח שדיברה", מוסיפה חן, המשמשת כיום סניגורית. "בשלב זה היה לה עוד קלף שיכלה להשתמש בו כדי להגיע, להערכתי, לעסקה הרבה יותר טובה". לדברי חן, לו היתה קם מציעה בשלב מוקדם ויתור על חסיונה העיתונאי ובכך מאפשרת לגורמי החקירה לדרוש את המסמכים המודלפים מכתב "הארץ", אפשר שהיתה מחלצת עסקה טובה יותר.
חלק מהפרקטיקה
עם מתן גזר דינה של קם, עובר מרכז תשומת הלב בפרשה אל עניינו של אורי בלאו. ב"ישראל היום" דווח כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין עיכב את החלטתו אם להעמיד את כתב "הארץ" לדין, בין היתר מפני שהמתין לגזר הדין של קם. אך בגזר הדין שניתן לא היתה כל התייחסות לסוגיית חופש העיתונות.
בגזר הדין אמנם מוזכר כי סניגוריה של קם טענו שיש להקל בעונש בין היתר משום ש"חיוניותה של עיתונות חופשית תלויה בכך שחומר מסווג בנושאים שיש לציבור עניין בהם יועבר לידי התקשורת ויקבל פומבי", אך בבואם לגזור את עונשה של קם, נמנעו השופטים מלהתייחס לטענה זו.
"נראה שהם חשבו שזה לא שיקול רלבנטי לגזירת הדין", מסביר ישגב נקדימון, היועץ המשפטי בחברת החדשות של ערוץ 2. נקדימון מזכיר כי קם העלתה תחילה בפני חוקריה טענה שאספה את החומרים ממניעים אידיאולוגיים, במטרה להביאם בבוא היום לידיעת בית-הדין הבינלאומי בהאג. אפשר שמשום כך לא ראו השופטים בפרסום העיתונאי עניין רלבנטי לקביעת העונש.
פרופ' קרמניצר מסכים לטענה זו. "במקרה הרגיל של הדלפות", הוא אומר, "יש דילמה מבחינת חופש העיתונות. מצד אחד, מדינה צריכה לשמור על סודותיה, ומצד שני, ברור שלא יכול להתקיים דיון אמיתי ונחוץ בנושאי ביטחון בלי שמידה מסוימת של סודיות תופר ומידע סודי יגיע לידי עיתונאים". במקרה של קם, לעומת זאת, קרמניצר טוען כי לא ברור אם יש אינטרס ציבורי אמיתי במידע שקיים ברובם המכריע של המסמכים. "אם קם היתה מעבירה מספר קטן של מסמכים בנושא כמו הסיכולים הממוקדים, נניח, אז השאלה היתה מתעוררת באופן יותר משמעותי", הוא מסביר.
אורי בלאו, אוקטובר 2010 (צילום: יוסי זליגר)
כל המשפטנים ששוחחו עם "העין השביעית" מסכימים כי אין לקשור בין גורלה של קם לזה של בלאו. "אני חושב שגזר הדין לא משפיע על עניין ההעמדה לדין של בלאו כיוון שאין שם בעצם דיון בשאלה של מסירת המידע לעיתונאי", אומר נקדימון. "בית-המשפט לא מתייחס לזה ולא מביע עמדה לכאן או לכאן לגבי הקשר לעיתונאי, ולכן אני לא חושב שזה יכול להשפיע".
"צריך לזכור שהעיתונאי נמצא במקום אחר לגמרי מאשר המקור", מוסיף נקדימון. "לגבי העיתונאי, מראש נלקח בחשבון שהוא יכול לקבל מידע ממקור שעבר עבירה, ולכן נתנו לו חיסיון על זהות המקור. ברגע שבית-המשפט הכיר בהלכה הזו הוא בעצם אמר שמסירת מידע על-ידי מקורות באופן בלתי מורשה היא חלק מהפרקטיקה של העבודה בעיתונות".
"בין הסיפור של קם לסיפור של בלאו יש הבדל של יום ולילה", מגדירה זאת עו"ד חן. "גזר הדין של קם לא יוצא דופן בעיני, אבל אם יחליטו להעמיד את בלאו לדין, זה כן יהיה תקדים". "אני חושבת שאלו שתי סוגיות שונות לחלוטין", טוענת עו"ד קרפ. גם ד"ר גזל טוען ש"לא צריך להיות קשר בין גזר הדין להחלטת היועץ. החומרה של המעשה שלה לא קשורה למעשה שלו. השיקולים צריכים להיות שונים".
"בעיקרו של דבר מדובר בנושאים נפרדים", מסכם קרמניצר. "בלאו לא שירת בצבא, לא הפר את האמון של אף אחד, וקיבל מסמכים מתוך כוונה לעשות בהם שימוש כפוף לבדיקת צנזורה. את המעשה שעשה עושים גם עיתונאים. אני מקווה שלא יילמד מגזר הדין מסר מחמיר לגבי בלאו, כי לדעתי המטריות הן מאוד שונות. בעוד שהעניין של קם באמת לא מעורר בעיה של חופש העיתונות, בגלל היקף המעשה, השאלה אם יינקט הליך פלילי נגד בלאו בהחלט מעוררת בעיה חריפה ומאיימת על חופש העיתונות".
קרמניצר מוסיף כי "גם אם יש מישהו שיכול למצוא פגם זה או אחר בהתנהגות של בלאו, נדמה לי שהוא שילם מחיר כבד בזה שאולץ למסור את כל החומר הסודי שמצוי ברשותו. לאור המחיר הזה, נקיטת הליך פלילי נגדו תהיה צעד לא נחוץ ולא ראוי".