צילום: מוטי קמחי
במסיבת עיתונאים שנערכה ב-11.6.01 הודיעה עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, על הקמת צוות מיוחד בראשותה שיכלול את נציגי כל גורמי החקירה והאכיפה בישראל. הצוות יפעל להגברת שיתוף הפעולה בין כל הגורמים המעורבים בהוצאת צווי איסור פרסום. כמו כן הודיעה על גיבוש נוהל שלפיו כל בקשה להוצאת צו איסור פרסום תיעשה על דעת כל הנוגעים בעניין - הצנזורה, מערכת הביטחון והפרקליטות. ההודעה לא הפיגה את חששם של עיתונאים מפני מה שנראה כפגיעה הולכת ונמשכת בחופש העיתונות.
במחשבה ראשונה, ההודעה היא מאורע חיובי. על רקע הביקורת הרבה שנמתחה על חוסר התיאום והכפילות שבין הצנזורה לבין צווי איסור הפרסום, ניתן היה לצפות מצד העיתונות לתגובה אוהדת. אלא שהשאלות המלוות את הקמת גוף התיאום החדש הן רבות. למשל, האם יפעל באופן מעשי על-פי מבחן "הוודאות הקרובה" שהתווה בג"ץ שניצר? האם יתקבל מעמד הצנזורה כסמכות הקובעת את מידת הסכנה שבמתן פומבי למידע? מה יהיה מעמדם של גורמי הביטחון ומיהם יהיו? למי תהיה הבכורה?
מי הבוס?
עד כה העלו המפגשים בין הפרקליטות לצנזורה חששות מטרידים, בלשון המעטה. ברוך קרא ("העין השביעית", גיליון 18) מתאר כיצד הפעילה הפרקליטות את הצנזורה כדי לאכוף צווי איסור פרסום. במקרים שונים המתוארים בכתבה מומחש כיצד הפכה הצנזורה מהסמכות היחידה לקביעת פוטנציאל הנזק הבטחוני בפרסום, לקבלן ביצוע משולל סמכות ושיקול דעת של הנחיות הפרקליטות ובתי-המשפט.
כיצד זה קרה? ראשיתו של התהליך בפסיקה חשובה של בית-המשפט העליון מ-1989 בעתירה שהגיש עיתון "העיר" נגד הצנזור הצבאי הראשי. בפסק-הדין הידוע כבג"ץ שניצר קבע בית-המשפט העליון את מבחן "הוודאות הקרובה" לפגיעה משמעותית בבטחון המדינה, כעילה היחידה לפסילת מידע לפרסום על רקע בטחוני.
נוסף להיבט הערכי שבא לידי ביטוי בפסיקת בג"ץ, ישנו היבט אחר, מעשי. בעידן של זרימת מידע חופשית וריבויים של אמצעי תקשורת חוצי גבולות, אין אפשרות מעשית להסתיר מידע רב מן הציבור לאורך זמן. גורמי ביטחון שונים, מאוכזבים ממה שנתפס בעיניהם כפשיטת רגל של הצנזורה, גילו בהדרגה את המסלול העוקף - צווי איסור פרסום. גורמי הביטחון, לעיתים באמצעות הפרקליטות ולעתים ישירות, החלו עותרים לבית-המשפט וזה על פי רוב הורה על הוצאת צו איסור פרסום.
הסנקציות הקבועות בחוק נגד מי שהפר צו איסור פרסום חמורות מאלו המצפות ל"עברייני" צנזורה. להבדיל מהצנזורה הנחשבת למומחית ויודעת לברור בין המותר והאסור לפרסום מתוך החומר המוגש לה, בית-המשפט בהסתמך על עמדת צד אחד בלבד (אין גורם שייצג לצורך זה את האינטרס הציבורי לדעת) אוסר לפרסום את כל פרטי הפרשה מראש.
לבית-המשפט קשה לערער על סמכותם הבטחונית של דמויות כגון ראש המלמ"ב או ראש המוסד. בעוד שאפשר להבין, אם כי לאו דווקא לקבל, את התפקיד שממלאים גורמי הביטחון במערכה, קשה לגלות אהדה דומה לתפקיד שמשחקת הפרקליטות.
הפרקליטות, לפי הספר, אמורה להחיל על עצמה מערכת שיקולים מאזנת: מצד אחד דרישות גורמי הביטחון הפונים אליה ומצד שני זכותו של הציבור לדעת. אלא שבהעדר מומחיות בטחונית משל עצמה מקבלת הפרקליטות על פי רוב את עמדת גורמי הביטחון.
כל עוד תיפקדה הצנזורה כגורם המוסמך היחיד להכריע באיזה פרסום טמונה סכנה לבטחון המדינה, ניתן היה לצפות לעקביות ושיטתיות ביחס להזרמת מידע בטחוני לציבור. היחלשותה של הצנזורה משחקת לידיהם של גורמי ביטחון שונים ומאפשרת להם לקבוע בכל פעם מחדש מה יפורסם ומה לא.
"ידיעות אחרונות" באזור המסוכן
אחת העבירות החמורות ביותר בכל ספר חוקים היא ריגול. מה דרוש על מנת שאדם ייחשד למרגל? לעתים, מסתבר, די להיות עיתונאי. העיתונאי רונן ברגמן לא דמיין שראיון שערך עם פנסיונר של מערכת הביטחון יתגלגל לכדי כתב-אישום באשמת ריגול נגד המרואיין וחשד בריגול (או לפחות איום כזה) נגד המראיין.
ב-22.4.01 דיווח "הארץ" על מעצרו של תא"ל יצחק יעקב, מי שהקים את מחלקת מחקר ופיתוח בצה"ל וליווה את מערך החימוש הישראלי ממלחמת העצמאות ועד פרישתו מהצבא שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים. הידיעה ב"הארץ", שנשענה על פרסום יום קודם לכן ב"סנדיי טיימס", יצרה את הרושם שיעקב נחקר בחשד שמסר סודות לרוסים: "יצחק יעקב תא"ל (במיל')... נעצר לחקירה בקשר ליחסיו עם אשה רוסייה... שימש עד ספטמבר שעבר כיו"ר חברה... המפעילה סניפי מעבדות בישראל וברוסיה".
על אף שהפרשה היתה ידועה לרבים בתקשורת (הודות לצו איסור הפרסום ששוגר למערכות העיתונים), הדיווח התקשורתי בימים שלאחר הפרשה היה עמום ומרומז (הודות לצו איסור הפרסום ששוגר למערכות העיתונים). וכך כתב רונן ברגמן כעבור זמן מה משהותרה הפרשה לפרסום:
"יום אחד כשיפורסמו הפרטים המלאים על פרשת יצחק יעקב נביט כולנו אחורה בתימהון... כשתתפזר העמימות יתברר כי בליבת הסיפור הזה אין הרבה יותר מאיש אחד לא צעיר ודי נאיבי שמעולם לא חלם לפגוע בבטחון המדינה... לפני כשמונה חודשים נודע ל'גורם במערכת הביטחון'... כי יעקב כותב ספר. הוא הזמין אליו את האיש וקיבל ממנו הבטחה כי יראה את הספר לפני הפרסום. אבל יצה (כינויו של יצחק יעקב) לא ענה 'כן המפקד'".
ברגמן מתאר מסע של הפצת דיסאינפורמציה והכפשת שמו של יעקב. הוא גם מדגיש - יעקב התעקש כתנאי לקיום הראיון איתו שהכתבה תועבר לצנזורה.
לא הכל מסכימים עם פרשנותו של ברגמן. כתבים אחרים לענייני ביטחון הציגו סיפור מעט שונה: עוד ב-99' יצרו גורמי ביטחון קשר עם יעקב. הם חששו כי יהיה מי שינסה לדובב אותו והזהירו אותו. יעקב התנהג כאילו הדיון הוא תיאורטי וקיבל בהתלהבות את האזהרות שניתנו לו. במרס 2000 כשנודע לגורמי הביטחון שיעקב כבר כתב שני ספרים המכילים מידע מסווג התפתח כלפיו יחס שלילי במערכת הביטחון. ההתנהגות שלו בפועל, כך נראה, סתרה את אמירותיו.
גם בפרקליטות, כך מספרים, השתכנעו מחומרת העניין. עם זאת רבים זקפו גבה למשמע ההחלטה להעמיד אותו לדין באשמת "ריגול חמור". יעקב שוחח עם כתב ישראלי וכתב ספרים מזכרונותיו. גם אם היה בצעדים האלה כדי לפגוע בבטחון המדינה קשה לפרש התנהגות זו כריגול. פרופ' זאב סגל, הפרשן המשפטי של "הארץ", כתב על החוק המיושן: "חוק העונשין שאינו בעיקרו אלא העתק של פקודת החוק הפלילי המנדטורי מגדיר כ'ריגול חמור' כל מסירת ידיעה סודית בלא סמכות גם כאשר ברור שאין מדובר כלל בריגול בלשון בני-האדם".
יעקב, לפי כל מה שפורסם, אינו אדם בעל כוונות עוינות למדינת ישראל. בלי להיכנס לפרטיו של הסיפור נוצר הרושם שהפרשה כולה יכולה היתה להסתיים אחרת לגמרי אם גורמי הביטחון היו נוהגים מידה של עדינות ורגישות בדרך טיפולם בה.
בכל אופן, אין עוררין על כך שכתבתו של ברגמן היא שהאיצה את החקירה בעניינו של יעקב. ברגמן משוכנע שהכתבה שלו הועברה מהצנזורה ליד גורמי החקירה שהתניעו את חקירתו של תא"ל יעקב ואף שולף תקדים:
ב-94' פסלה הצנזורה כתבה של מוסף "הארץ" שעסקה במבצעים של המוסד באיראן. זמן קצר לאחר מכן זומן ברגמן (שהיה אז איש "הארץ") לחקירה ביחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים. אחד החוקרים הציג בפניו את הכתבה כפי שהועברה לצנזורה ומשם עשתה את דרכה דרך המוסד לידיו של החוקר.
ברגמן נדרש על-ידי החוקרים לחשוף את המקורות בתוך המוסד שמסרו את החומר. ברגמן חשף את הפרשה ב"תיק תקשורת". המבוכה שגרמה הפרשה הובילה את הצנזור דאז תא"ל יצחק שני להתחייב שלא יועברו יותר כתבות לגורמים מחוץ לצנזורה. וכך אמר שני בראיון הפרישה שהעניק למוסף "הארץ": "מה שקרה... (לברגמן; י.ק.) הוא דוגמה חמורה ביותר להתנהגות שאינה ראויה מצד גורם במערכת הביטחון... מאז אותה פרשה אני אומר לך באחריות שאף כתבה... לא הגיעה כמות שהיא לאיזשהו גורם מחוץ לצנזורה". במקום זאת, הבטיח שני, יתקיימו רק התייעצויות בעל-פה.
לצנזורה שמורה הזכות (והחובה) להתייעץ. על כל אזרח חלה החובה לדווח לרשויות אם נודע לו על עבירה העתידה להתרחש. אולם העברת כתבה עיתונאית שנועדה לעיני עובדי הצנזורה ורק לעיניהם לידי חוקרים, היא מעשה בעייתי. התנהגות כזו פוגעת באמון שנותנים עיתונאים בצנזורה ועשויה להרתיע אותם מלבצע את עבודתם כהלכה. נוהג כזה יש בו כדי להרתיע מקורות מלשתף פעולה עם עיתונאים - הסיכון הופך גבוה מדי.
תגובת דובר צה"ל: "המדיניות בנושא אופן טיפול בחומר שהועבר לצנזורה לא שונתה וכיוון שכך ממשיכה הצנזורה להקפיד ולהיוועץ עם גורמי הייעוץ אך ורק בנושאים הרלבנטיים לצורך קבלת החלטות".
כל ההתרחשויות האלו עדיין לא הכינו את אנשי "ידיעות אחרונות" למה שעוד ציפה להם. זמן לא רב אחרי שהעבירו את הכתבה לצנזורה הוצבו בפני הדרישה הבאה: עליהם למסור את כל החומר העיתונאי בפרשה, לרבות צילומים, הקלטות, טיוטות וכיוצא בזה. אם לא יעשו כן, מסרו להם אנשי הצנזורה, תיכנס הפרקליטות לתמונה. משמעות הדברים: עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ובראשם העורך הראשי של העיתון ייחקרו בחשד שביצעו עבירה של ריגול. לא פחות.
לפי ספר החוקים מוגדרת עבירת הריגול כך: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם, או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו מאסר שבע שנים". כתבים ופרשנים בטחוניים נחשפים במהלך עבודתם פעמים רבות לחומר סודי שמיעוטו מגיע לידיעת הציבור. לא מתקבל על הדעת שעיתונאי שמקבל לידיו חומר בטחוני רגיש מתוך כוונה להעבירו לצנזורה ייחשב עבריין, לא כל שכן מרגל.
בחוק עצמו מופיעה ההגנה: "תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה... שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה, או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה". קשה להאמין שבית-משפט ירשיע עיתונאי במצב כזה, אולם חקירה וכתב-אישום באשמת ריגול הם תענוגות מפוקפקים כשלעצמם. במקרה של עיתונאי שפרנסתו תלויה בחופש הפעולה ובאמון שנותנים בו מקורותיו, חקירה כזו יכולה להיות מכת מוות לקריירה שלו.
התנהגות הפרקליטות בפרשת יעקב מתמיהה. אחת מן השתיים: או שאנשי "ידיעות אחרונות" עברו עבירה או שלא. אם הם עבריינים או חשודים, ככאלה הרי שיש למצות איתם את הדין; אם אינם כאלה יש להניח להם לנפשם. האם ייתכן שבפרקליטות ניסו לסחוט את אנשי "ידיעות אחרונות"? ב"ידיעות אחרונות" היו משוכנעים בכנות מניעיהם של אנשי הפרקליטות. בניסיון לפשרה הציע העיתון להפקיד את החומר המבוקש בכספת במקום בטוח, משרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר למשל.
הצעה זו ואחרות נדחו על-ידי הצנזורה. ב"ידיעות אחרונות" התחילו לחשוד שהכוונה היא לעשות שימוש משפטי בחומר - ראשית בחקירה ומאוחר יותר בכתב-האישום. ב"ידיעות אחרונות" מספרים שהצעות פשרה שהיו מקובלות הן על העיתון והן על גורמי הביטחון נדחו על-ידי הפרקליטות. תרומה נוספת להקשחת העמדות תרמה הצנזורה. בסיכומו של דבר הופקד החומר במקום שהוסכם על הצדדים. סוכם גם שלא ייעשה בו שימוש משפטי נגד יצחק יעקב.
יצחק, יעקב ושלושת המרגלים
זו לא הפעם הראשונה שעיתונאי ישראלי נחשד בריגול במסגרת עבודתו העיתונאית. ד"ר ראובן פדהצור הוא מרצה במכללה לביטחון לאומי, טייס קרבי בחיל האוויר ופרשן לענייני ביטחון ב"הארץ" ובגלי-צה"ל. ב-94' היה גם חשוד בריגול.
בכתבה ששודרה בתוכנית "רשת חוקרת" בנובמבר 93' הוצגו נתונים שהצביעו על ביצועים כושלים של טיל הפטריוט במהלך מלחמת המפרץ - זאת בניגוד לתחושת הביטחון שהשרתה הצבת הטיל בארץ. הכתבה אושרה לשידור על-ידי הצנזור הצבאי והמידע שהיה בה פורסם לפני כן במקומות שונים בעולם.
בעקבות תלונה פלילית שהגיש נגדו בכיר בחיל האוויר נחקר פדהצור במהלך שנת 94' פעמים רבות. במהלך החקירות הממושכות דרשו ממנו החוקרים (ללא הצלחה) להסגיר את מדליף המסמך ששימש עילה לפתיחת החקירה. מקץ שנה נסגר התיק מחוסר עניין לציבור (ולא מחוסר אשמה - כלומר אין כאן קביעה ערכית).
גם לאמנון אברמוביץ', הפרשן הבכיר של התוכנית "יומן" בערוץ הראשון, היה התענוג המפוקפק להיחקר בחשד לעבירה של ריגול. אברמוביץ' חשף בשידור חי את זהותו של "שמפניה", סוכן השב"כ אבישי רביב, שהואשם באי-מניעת רצח רבין.
המקרה שונה מקודמיו בכמה היבטים: מצד אחד הידיעה שפרסם אברמוביץ' לא אושרה מראש על-ידי הצנזורה. מצד שני הוא חשף פרטים מתוך חקירה פלילית - אמנם מיוחדת במינה היות שמדובר ברצח ראש ממשלה ומעורים בה אנשי שב"כ, אבל עדיין חקירה פלילית. כיצד הפך לחשוד בריגול? החוק דן ב"ידיעות סודיות". זהותו של סוכן שב"כ היא בגדר ידיעה סודית.
אלא שגם במקרה זה ברור שריגול כפי שהוא מובן בשפת בני-האדם לא היה כאן. ספק אם בוצעה עבירה וספק רב עוד יותר אם בוצעה עבירה חמורה שמצדיקה מאסר של עד 15 שנה.
מקרים כדוגמת אלו הם לא עניין שבשגרה, אולם די במה שסופר כאן כדי להצביע על כך שבפרקליטות המדינה יש מי שלא נרתע מלהפעיל סעיף חמור ביותר בספר החוקים, אם לא על מנת להשתיק עיתונאים הרי שלפחות על מנת להטיל עליהם מרות ומורא.
אחת המטרות המוצהרות של הקמת הגוף והנוהל החדשים היא להבטיח הסכמה ותיאום בין הגורמים השונים בעת הוצאת צו איסור פרסום. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה נקבע כי המדינה תיידע את הצנזורה בכל מקרה שבו מוצא צו איסור פרסום. נכון להיום המדינה (לטענתה) לא מסוגלת לעמוד בהתחייבות זו מטעמים של עומס עבודה.
"נטייב את תהליך קבלת ההחלטות"
"הנוהל החדש יביא לתיאום בין הגופים השונים בשני שלבים", אומר דובר משרד המשפטים יעקב גלנטי. "בשלב הראשון יעדכנו גופי החקירה השונים את הצנזורה הצבאית על הוצאתם של צווי איסור פרסום במקביל להגשת הבקשות לאיסור פרסום לבית-המשפט, והצנזורה תוכל לחוות את דעתה בנדון.
"במסגרת השלב השני, אם תהיה מחלוקת בין הצנזורה לגורמי הביטחון בדבר נחיצות הצו או היקפו, יובאו הצווים בפני צוות משותף לפרקליטות, לגופי החקירה השונים ולצנזורה הצבאית, והוא ידון בחילוקי הדעות. כמו כן, צוות שבראשו תעמוד פרקליטת המדינה עדנה ארבל יקיים דיונים שוטפים על נחיצותם של צווי איסור פרסום שכבר יצאו, היקפם ומשך התקיימותם. כל גוף ייהנה ממעמד עצמאי בדיוני הצוות ויוכל, כמובן, להביא את עמדתו בעניין. בהתאם לעמדה המשותפת יוסרו צווים קיימים או יוגבלו".
על שאלות הנוגעות לחקירת פרשת יצחק יעקב נמנע הדובר מלהשיב, בנימוק שהדברים תלויים ועומדים בפני בית-המשפט.
תגובת דובר צה"ל: "הסמכות לאשר פרסום ידיעות בנושאים בטחוניים לפני, בזמן ואחרי גיבוש הנוהל היתה ונותרה בידי הצנזורה, ולה שיקול דעת עצמאי בעניין. צווי איסור פרסום מהווים פן בודד במכלול רחב של נושאים שבהם מטפלת הצנזורה. מטרת הנוהל המגובש הינה לטייב את תהליך קבלת ההחלטות בנושא צווי איסור פרסום ולא בעבודת הצנזורה.
"השיקול היחיד העומד לנגד הצנזורה בקבלת ההחלטות הוא מידת הקרבה הוודאית לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. מתוך הכרה בצורכי הביטחון מחד ובצורכי התקשורת מאידך, מנהלת הצנזורה מדיניות נטולת פניות. להזכירכם כי לא הצנזורה היא זו העומדת למשפט, אלא תא"ל יצחק יעקב".
גיליון 33, יולי 2001