כל עיתון צריך פאסון. גם בעיתון כמו "ישראל היום", שמהקמתו ב-2007 שירת את צרכיו התקשורתיים של בנימין נתניהו, מעולם לא הסכימו להודות שמדובר למעשה בשופר תעמולה שאיל ההון האמריקאי שלדון אדלסון מימן במאות מיליוני שקלים. התמיכה בראש הממשלה, הסבירו שם, היא פשוט תולדה של עמדה אידיאולוגית: אנחנו מסכימים עם דרכו, ולכן אנחנו מגבים אותו.

בלי האג'נדה המוצהרת הזאת, לראשיו היה קשה יותר להתקבל אצל קוראים בעלי אוריינות תקשורת מינימלית; להפעיל מאות עיתונאים שחלקם, באופן אישי, דווקא מסתייגים מנתניהו; או להציג מצג של עצמאות מערכתית וכלכלית כמגן בפני טענות חוקיות ותביעות משפטיות. כדי שניתן יהיה לשמור על הפאסון הזה, ישנם דברים שניתן לעשות רק בדלתיים סגורות.

כאלה היו השיחות הליליות שקיים העורך הראשי, עמוס רגב, עם מי שהוא כנראה העורך העוד יותר ראשי של החינמון – בנימין נתניהו. במשך שנים נהגו עובדי "ישראל היום" לספר שמדי לילה, לקראת מועד הירידה לדפוס, נהג רגב לפרוש לחדרו לשיחת טלפון שאחריה היה יוצא ומכניס שינויים בגיליון: בכותרת הראשית וגם בטקסטים עצמם. הרשימות שנמסרו לרביב דרוקר בתום מאבק משפטי שארך שנתיים הוכיחו את ההיפותזה: במהלך מאות שיחות טלפון ליליות של רגב, מן העבר השני של הקו ישב נתניהו.

רגב, שהופרש מתפקידו לפני ארבעה חודשים, לא היה עורך פסיבי. לפחות לא כלפי הכפופים לו. עיתונאים ב"ישראל היום" תיארו לא פעם כיצד הוא ניגש ומבקש להכניס שינויים או תוספות בידיעות, וכי כל עמוד נזקק לאישורו לפני הירידה לדפוס. כעורך הראשי, זהו חלק מתפקידו. גם עורכים ראשיים אחרים נוהגים כך. ההבדל הוא שככל הידוע, רק עמוס רגב עשה זאת לאחר שיחות תדירות ומתמשכות עם ראש ממשלת ישראל.

תוכן השיחות נותר עלום. ייתכן שנתניהו הכתיב לרגב כותרות, מלה במלה. ייתכן שרק אמר לו מה חשוב לו להדגיש מתוך דף המסרים היומי. ייתכן שמדי פעם אפילו שוחחו על ארכיאולוגיה והיסטוריה צבאית, כפי שנטען בפני בית-המשפט. וייתכן, כמובן, שנתניהו הציג בקשות, אך רגב נמנע מלהעביר אותן הלאה, לכתבים, לפרשנים ולמשכתבים בדסק. ייתכן גם שהוא דרש מהם למלא את הבקשות בצייתנות.

"ראש הממשלה על הקו", סדרת כתבות שמתפרסמת החל מהיום באתר "העין השביעית", תוקדש לקריאה מחודשת בגליונות "ישראל היום" לאור רשימת השיחות של נתניהו עם רגב ושלדון אדלסון. הרשימה הזאת כוללת רק שיחות שתווכו בידי מזכירותיו של נתניהו, שרשמו את מועדיהן. אפשר להניח שנתניהו שוחח עם רגב גם באמצעות טלפונים אחרים, ששייכים לעובדיו ויועציו, ובפגישות פנים-אל-פנים. ייתכן גם ששיחות הטלפון הליליות של רגב התקיימו לא רק עם נתניהו, אלא גם עם נציגים מטעמו – ובלי להותיר רישום.

במלים אחרות: לרישומי השיחות שנחשפו ניתן להתייחס כאל קצהו של קרחון. גם כעת, לאחר החשיפה והמסקנות העולות ממנה, נותר עוד מה לחקור ולחשוף בכל הנוגע ליחסים בין ראש הממשלה ועיתון החצר שלו.

הכרזת מלחמה כפולה

אחת הפרשות המטרידות שמלוות את ראש הממשלה ורעייתו בשנים האחרונות היא זו שחשף מני נפתלי, שהועסק כאב הבית במעון ראש הממשלה, ונוגעת לאופן בו התנהלה משפחת נתניהו בכל הנוגע לכספי הציבור שהוקצו לשימושם האישי ולעובדים שנשכרו עבורם. יום רביעי, 19 במרץ 2014, הוא מנקודות הציון הבולטות של הפרשה הזאת: זהו היום שבו הגיש נפתלי לבית-הדין לעבודה את התביעה שבה האשים את שרה נתניהו בהתעמרות. הצרות נחתו בצרורות: באותו יום גם הוצגה לראשונה הצעת החוק שתזכה לכינוי "חוק 'ישראל היום'", שנועדה למנוע את המשך הפצתו החינמית של העיתון והיתה, לטענת נתניהו, אחד הגורמים להקדמת הבחירות.

בשעות הלילה של אותו יום מוצא נתניהו זמן לשוחח עם רגב פעמיים, פעם אחת ב-22:50, ופעם נוספת ב-23:50, סמוך למועד סגירת הגיליון. למחרת מנהל "ישראל היום" מאבק בשתי החזיתות: בחזית מול מני נפתלי מעניקה המערכת את הטיפול המקובל אצלה להתפתחויות שאינן נעימות לראש הממשלה – במקום להבליט בדיווחים את ההתפתחות עצמה (התביעה והטענות שנכללו בה), הובלטה התגובה להתפתחות.

בידיעה עצמה, שעליה חתומים כתבת המשפט עדנה אדטו והכתב המדיני שלמה צזנה, משובצת התגובה כבר בפתיח. "מדובר בתביעה סחטנית ומופרכת", מצוטט אדם המכונה "לשכת נתניהו". אותו גורם גם מספק להם את הכותרת: "לשכת רה"מ על טענות אב הבית: 'רכילות מרושעת'", נכתב בה. לימים ינצח נפתלי בתביעה ויזכה לפיצויים.

בחזית מול החוק המתגבש, נוקטים אנשי "ישראל היום" בטקטיקה אחרת מזו שמול איום התביעה: התקפה משולחת רסן על ארנון (נוני) מוזס, מו"ל העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות" ויריבו הגדול של נתניהו. זה אינו תקדים. שנה קודם לכן הושק בחינמון מדור שמתפרסם באופן בלתי סדיר, "אימפריית הרשע של נוני מוזס". הבוקר, לנוכח יוזמת החקיקה הטרייה, הוא מקבל כותרת בולטת בשער: "בשירותו של נוני מוזס".

הצעת החוק החדשה נתפרה במיוחד למידותיו של "ישראל היום", ולימים יתברר שמוזס אכן היה מעורב בקידומה. מובן לפיכך מדוע אנשי "ישראל היום" ינסו להיאבק בה בכל האמצעים העומדים לרשותם. ואולם, כבר ביום הראשון למערכה – כשהאפשרות שהממשלה תיפול בגלל הצעת החוק הפרטית עוד בכלל לא עולה – מתואר המהלך גם כניסיון להפיל את ראש הממשלה. האיש שב"ישראל היום" מצהירים שאינו קשור לעיתון – אף שכמתברר שוחח פעמיים עם העורך הראשי רק בלילה שלפני כן.

בן שיחו של נתניהו הוא גם העיתונאי שחתום על המאמר שמובלט בשער. "מי שקורא 'ידיעות' יודע: האויב של נוני הוא בנימין נתניהו", כותב בו עמוס רגב. "ב'ידיעות' כל יום הוא קטסטרופה, כל יום מדינת ישראל קורסת. כל יום הצד השני צודק. כל יום אפשר לחבוט בנתניהו על כל עניין ודבר: נוני מושך בחוטים, תמיד יימצא הפוליטיקאי שישמיע הצהרה וייתן תגובה ויעלה להתראיין, ולתקוף. ולקבל תמונה בעמוד הראשון, וסוכרייה. וכך באו שישה ח"כים נבחרים, נציגי ציבור, ורתמו עצמם בלי בושה לעגלתו של נוני מוזס, הדיקטטור שאיבד את שליטתו בישראל – ומנסה להשיב לידיו את המונופול בכל מחיר".

בבוקר בו פורסם המאמר, ב-9:35, משוחחים שוב נתניהו ורגב. כמה שעות לאחר מכן ישוחח ראש הממשלה גם עם אדלסון. הגיליון הבא של "ישראל היום" הוא גליון סוף השבוע. המלחמה נגד מוזס ו"חוק 'ישראל היום'" נמשכת: הכותרת "אימפריית הרשע" נשלפת שוב, הפעם בשביל מאמר מאת העורך הכלכלי חזי שטרנליכט.

המסר של שטרנליכט פשוט: הממשלה רוצה לחסוך לכם, האזרחים, את אגרת הטלוויזיה, נוני מוזס הרשע רוצה לחייב אתכם לשלם על עיתון. הפעם שמו של ראש הממשלה אינו מוזכר. כמו שהטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט בחינם, הוא טוען, לישראלים מגיע גם לקבל עיתון מודפס בחינם.

"אין לי שום טענה כלפי רה"מ ורעייתו"

באותו ערב, ב-21 במרץ, מתארח נתניהו בהקלטת התוכנית "מצב האומה" ומדקלם במו פיו את דף המסרים שנדפס ב"ישראל היום" בימים שלפני כן. ראש הממשלה טוען שמי שעומד מאחורי הצעת החוק הוא נוני מוזס, חוזר על סילוף סדרתי של "ישראל היום" שלפיו מדובר בחוק לסגירת "ישראל היום", מתריע בצחוק מפני היום שבו יגבו כסף על שימוש בפייסבוק וטוויטר, ואפילו מכנה את "ידיעות אחרונות" – בעל הסלוגן הוותיק "העיתון של המדינה" – בכינוי הלעגני "העיתון שהיתה לו מדינה".

נתניהו מתארח ב"מצב האומה", 2014. שוחח עם רגב פעמיים בדקות שלפני ואחרי מועד שידור התוכנית (צילום מסך)

נתניהו מתארח ב"מצב האומה", 2014. שוחח עם רגב פעמיים בדקות שלפני ואחרי מועד שידור התוכנית (צילום מסך)

התוכנית משודרת כעבור יומיים. לפי רישומי השיחות שנמסרו ממשרד ראש הממשלה, נראה שבסמוך למועד השידור שוחח נתניהו עם רגב פעמיים: פעם אחת ב-22:30, כרבע שעה לפני תחילת השידור, ועוד פעם ב-23:21, בסמוך לסיום התוכנית. ב"ישראל היום", בכל אופן, לא מזכירים את התוכנית למחרת, אך כן מתקדמים בחזית השנייה – התביעה של מני נפתלי.

שעות אחדות לפני השיחות של נתניהו ורגב מדווח בן כספית בערוץ 10 כי גם מחליפו של נפתלי בתפקיד אב הבית, המזוהה בשם ר', עזב את התפקיד בנסיבות דומות – אך מסרב לשוחח על כך עם התקשורת. למחרת בבוקר מתברר שעם כלי תקשורת אחד הוא דווקא מסכים לשוחח – ועושה זאת כדי להכחיש את דיווחו של כספית.

"אין לי שום טענה כלפי רה"מ ורעייתו", נכתב בציטוט בלעדי מפי ר' בעמוד השער של החינמון. כותרת הגג מפרשנת את דבריו: "לא פוטר, ולא כועס". בראיון ל"ישראל היום" הוא אומר ש"כאיש משפחה, העדפתי לעבוד בעבודה המאפשרת לי לשהות יותר עם בני משפחתי בשעות הערב", ושנותר ב"קשר מצוין" עם ראש הממשלה ורעייתו. "יש לי אהבה והערכה רבה כלפיהם", מצטטים אותו הכתבים, מתי טוכפלד ועדנה אדטו.

באותו גיליון מתגייס גם גונן גינת, חבר אישי של משפחת נתניהו, למערכה על שמה הטוב של שרה נתניהו וזורק פנימה גם את מוזס ו"ידיעות אחרונות". "ברפובליקת מוזסלנד אין בושה, אין מעצורים", הוא כותב, "כיוון שלא מצליחים לפגוע בו, הולכים על אשתו. נכון שהיא לא דמות ציבורית אלא אשה עובדת. אבל מה זה חשוב?".

קוראים קבועים של גינת יתקשו לפספס מוטיב חוזר במאמריו מהתקופה ההיא: "בכל הסקרים בשאלה מי מתאים להיות ראש הממשלה, כל המועמדים לראשות הממשלה יחד – לא מגרדים את התמיכה בנתניהו. העניין הזה קצת מטריף את מי שהמטרה שלהם בחיים היא להפיל את ראש הממשלה הנבחר".

נפתלי בנט מוכר את נשמתו (לכאורה)

ב-30 במרץ, בשעת בוקר, השר נפתלי בנט – יריבו של נתניהו בימין ובאותה העת מושא קידום של "ידיעות אחרונות" – עולה לשידור בגלי-צה"ל. הוא מותח ביקורת חריפה על "ישראל היום": "'ישראל היום' זה 'פראבדה', זה עיתון שהוא שופר של אדם אחד, של ראש הממשלה", הוא אומר. "בכל נקודת צומת, נקודת חיכוך בין האינטרס הלאומי לאינטרס של ראש הממשלה, הם בחרו את הצד של ראש הממשלה". שעות אחדות לאחר מכן, ב-14:49, נתניהו ורגב שוב משוחחים.

התגובה לדבריו של בנט התפרסמה למחרת ב"ישראל היום", בשני מאמרים מאת גונן גינת, עורך המוסף השבועי, וחיים שיין, מהפובליציסטים המובילים בעיתון. אצל שניהם חוזר אותו המסר: בנט אמר מה שאמר משום שנוני מוזס מושך לו בחוטים – מוטיב ותיק בקרב כותבי הטורים של החינמון. שיין, פעיל ליכוד ומעריץ מוצהר של נתניהו, שב וקושר בין "חוק 'ישראל היום'" ובין הנסיונות לפגוע בנתניהו.

"להערכתי, אין ספק שהעיתון 'ידיעות אחרונות' ימשיך לתת עידוד ותמיכה לנפתלי בנט ולאיילת שקד כל עוד הם ישתפו פעולה עם העיתון במאבק נגד נתניהו ויתמכו בציניות מופגנת בסגירת העיתון 'ישראל היום'", הוא כותב, ומוסיף נבואה: "לאחר שהעיתון ישתמש בהם, הוא יעביר אותם לסל המחזור של ההיסטוריה". גינת נוקט במלים חריפות יותר: בנט, לדבריו, מזכיר לו את ארדואן ואת קים ג'ונג-און, ו"לכאורה מכר את נשמתו לנוני".

גונן גינת וחיים שיין נגד נפתלי בנט. "ישראל היום", 31.3.14

גונן גינת וחיים שיין נגד נפתלי בנט. "ישראל היום", 31.3.14

ב-31 במרץ משוחחים נתניהו ורגב שוב, פעמיים. ברישומי השיחות שנמסרו לדרוקר נכתב שהשיחה הראשונה התקיימה ב-16:50, והאחרת כעבור שמונה דקות. זהו יום דרמטי במערכת הפוליטית, ובכלל: שעות אחדות לפני כן הורשע אהוד אולמרט בלקיחת שוחד – אירוע שכמצופה כובש את כל הכותרות הראשיות בעיתוני יום המחרת. ב"ישראל היום", כפי שניתן היה לצפות, מטילים את קלונו של אולמרט גם על העיתון ששירת אותו וגונן עליו, "ידיעות אחרונות".

"אימפריית הרשע של נוני מוזס נעשתה בית-מקלט לרעים ולמושחתים. 'ידיעות אחרונות' טיפח אותם, ריפד אותם והגן עליהם", כתב רגב במאמר, והאשים את העיתון המתחרה גם ב"מלחמה בלתי פוסקת נגד ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו. כי הוא לא משלהם". הפובליציסט דרור אידר שב ומכתיר את "ידיעות" בכינוי "העיתון שפעם היתה לו מדינה".

האופוריה של "ישראל היום" לא נמשכת זמן רב. בתוך ימים אחדים, ב-8 באפריל, מסתעפת פרשת המעון הרשמי. בחדשות ערוץ 2 נחשף כי מני נפתלי אינו לבד: עובד נוסף במעון ראש הממשלה, גיא אליהו, הגיש תביעה דומה לבית-הדין לעבודה. גם לו יש טענות קשות על יחסה של שרה נתניהו, וגם הוא, לימים, ינצח בתביעה ויזכה לפיצויים. כמה שעות לפני החשיפה של חדשות 2, ב-16:30, משוחחים נתניהו ורגב. הם מדברים שוב ב-21:21, לאחר שידור המהדורה.

שער "ישראל היום", 6.6.14

שער "ישראל היום", 6.6.14

למחרת העניק "ישראל היום" לגיא אליהו את אותו טיפול שהעניק למני נפתלי לפני שלושה שבועות: הדיווח על התביעה נקבר בתחתית עמוד 15, בידיעה קצרה מאת עדנה אדטו. בכותרת ובפסקת הפתיחה מובלטת תגובה שמיוחסת ל"מקורבים למשפחת נתניהו": הם מכנים זאת "קמפיין מתוזמר ומאורגן" וטוענים שגורמים עלומים מגייסים "עובדים ממורמרים לשעבר בבית ראש הממשלה" ו"מבטיחים להם את 15 דקות התהילה במטרה לסחוט תנאים ממשרד ראש הממשלה, וזאת תוך הכפשה מרושעת של רעיית ראש הממשלה כדי לפגוע פוליטית בראש הממשלה". טענותיו של אליהו נדחקות להמשך הידיעה, ומובאות בפירוט קמצני.

את חלקו העליון של העמוד תופס עוד מאמר מגננה מאת גונן גינת, שזוכה גם להפניית שער. גינת חוזר על המסר שהשמיעו המקורבים האנונימיים: "יש מי שסורק כל מי שעבר אי פעם דרך בית רה"מ, עד שמוצאים את הממורמרים, מעתיקים בקופי-פייסט ומעניקים להם 15 דקות תהילה". בהמשך הוא שב ושולף את מוטיב הסקרים והאהדה הציבורית. "כאשר יריביו של נתניהו מביטים בסקרים, הם מגלים פעם אחר פעם שאין שום מועמד שמתקרב לאיים על מועמדותו של בנימין נתניהו. הם מנסים להריץ מועמדים נגדו – ונאדה. כלום".

לא יעבור זמן רב, וב"ישראל היום" יתגייסו לנסיונות של נתניהו ומקורביו להכפיש את נפתלי. ב-5 ביוני הוגש כתב ההגנה מטעם נתניהו. למחרת, בגליון סוף השבוע, נעשה מאמץ מיוחד להבליט את גרסתו כפי שהוגשה לבית-הדין: נפתלי, נכתב בעמוד השער, "התנהג באלימות", וגם "נמצאו ליקויים בעבודתו". מרישומי השיחות מתברר כי גם בלילה שלפני פרסום הכותרת הזאת, בשעה 20:53, שוחח נתניהו עם העורך הראשי של העיתון שפרסם אותה.

המשך יבוא.

"ראש הממשלה על הקו" הוא פרויקט מתגלגל של "העין השביעית" המבוסס על רישומי השיחות שקיים בנימין נתניהו עם עמוס רגב ושלדון אדלסון כפי שנמסרו לידי רביב דרוקר. הרשימות שמסר נתניהו זמינות להורדה ולעיון בגנזך, מדור חופש המידע של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה"