העיתונאי רביב דרוקר הצליח לחלץ מראש הממשלה בנימין נתניהו נתונים על הזיקה המובהקת בין שיחותיו הטלפוניות הליליות עם עמוס רגב, העורך הקודם של "ישראל היום", לבין הכותרות הראשיות שהופיעו למחרת בבוקר בעמודו הראשון של החינמון. למראה הנתונים הללו עלה בדעתי כי התנהלות עורכיו של "ישראל היום" דומה לזו של רקדניות עירום במועדוני חשפנות שמעסיקיהן מחפיצים אותן, רומסים את אישיותן ומאלפים אותן להתמסר ללא סייג לציפיותיהם.
יומני השיחות שניהל נתניהו עם שלדון אדלסון, ובעיקר עם עמוס רגב, והצלבתם עם העמודים הראשיים של "ישראל היום" בבוקר למחרת, מעידים על היענות גבוהה של העיתון לצרכיו הפוליטיים והתדמיתיים של ראש הממשלה. מתרשומות אלו עולה כי "ישראל היום", בניצוחו של רגב, רתם את עצמו לשרת את האינטרסים הציבוריים של ראש הממשלה.
האבחנה הזו אינה חדשה: זמן קצר לאחר הפצעתו של החינמון התברר כי אינו אלא שופר נרצע של נתניהו. אלא שעורכי החינמון ובכירי כותביו התרעמו על התיוג הזה והכחישו את תקפותו. בא דרוקר וסיפק את מראי המקום: מעתה והלאה לא יוכלו עובדי החינמון להתכחש לקשר המוכח בין המידע וההארה שבהם מזין נתניהו את ראשי העיתון לבין המסר הניבט למחרת מעל דפיו.
אי-אפשר שלא לתהות כיצד עמוס רגב, ועיתונאים בכירים אחרים שמצאו את פרנסתם בחינמון, הסכימו (ומסכימים גם היום) למלא את תפקיד המריונטות המחוללות על-פי התווים שמכתיב נתניהו. והרי הם (לפחות, חלקם) היו עיתונאים מכובדים ונחשבים בגלגוליהם המקצועיים הקודמים. כיצד נמחקו אישיותם, כבודם העצמי, יושרתם ואמות המידה העיתונאיות שהנחו את התנהלותם לפני בואם ל"ישראל היום"?
האם ראשי המערכת של עיתון יומי, גם כשהם מוציאים מתחת ידיהם ביטאון בעל תפיסה אידיאולוגית מוגדרת, פטורים מכללי המשחק העיתונאיים המקובלים? וכדי להמחיש עד כמה שאלה זו רלבנטית, די היה לדפדף אתמול בבוקר (4 בספטמבר) בגליון "ישראל היום" ולהיווכח כיצד מסוקרת בו הידיעה על שיחות נתניהו-רגב – בעמוד האחרון, במדור הרכילות, כאייטם פיקנטי בן 71 מלה – ולהשוותה עם האופן שבו דיווחו על כך שאר העיתונים.
ב"ישראל היום" מדווחים על פרשת השיחות של נתניהו עם בכירי העיתון באייטם זעיר במדור הרכילות, 4.9.17
זה עשר שנים חיים עיתונאי "ישראל היום" בהכחשה: הם כופרים בטענה שהפכו למשרתי תדמית צייתנים של ראש הממשלה ודוחים את הקביעה שהתקרנפו עד כדי זניחת עקרונות יסוד של העיסוק העיתונאי. הם מתרצים בהזדהות אידיאולוגית את נכונותם להגיש לקוראיהם עיתון שבו מוצנעים או חסרים לחלוטין דיווחים על התנהגות נפסדת של ראש הממשלה ורעייתו, ולעומת זאת מודגשים תגובותיו, הכרזותיו וכשליהם של יריביו הפוליטיים, רוצים לומר, החינמון שאנחנו מגישים לקורא הוא בבואה של התפיסה המדינית-פוליטית של עורכיו, שהיא ימנית-שמרנית, ומטרתה ליצור משקל נגד לטון הרווח בתקשורת שהוא (לשיטתם) "שמאלני".
הנתונים שסיפק דרוקר קורעים את ההסוואה הזו. הם מאשרים שעיקר שימת לבם של עורכי "ישראל היום" נתונה לקדם את האינטרסים הפוליטיים-אישיים, לאו דווקא האידיאולוגיים, של נתניהו: כאשר הוא נזקק לגיבוי תקשורתי נגד יריבו מהימין, נפתלי בנט – נרתם לכך "ישראל היום" ללא סייג.
בועז ביסמוט, העורך הנוכחי של החינמון, הסביר בגלי-צה"ל כי שיחותיהם של נתניהו (ואדלסון) עם עמוס רגב הן חלק מפרקטיקה עיתונאית מקובלת: זו השגרה ביחסי ראשי הממשלה לדורותיהם עם עורכי העיתונים והמו"לים שלהם. באופן לא מפתיע, הטיעון הזה, שמן הסתם הגה ביסמוט באופן עצמאי, זהה למסרים שהפיצה בימים האחרונים לשכת ראש הממשלה. הלשכה אף נתנה השראה לח"כ דוד ביטן ליזום פנייה למשרד ראש הממשלה כדי לקבל תרשימי שיחות שניהלו שלושה ראשי הממשלה הקודמים עם מו"לים ועם עורכי עיתונים.
בני הזוג אדלסון ונתניהו (צילום: פלאש 90)
הטיעון הזה ממחיש את התנהלותם המטעה של נתניהו ומקורביו וגם את האופן שבו אנשי "ישראל היום" נרתמים להדהד אותה. דו-שיח קבוע אכן מתנהל בין עיתונאים למקורותיהם, ובתוכם ראשי ממשלה וכתבים ופרשנים פוליטיים. ללא שיחות רקע ותדרוכים עם ראשי המדינה לא יוכלו עיתונאים למלא את חובתם ולהנהיר לציבור את המתרחש, אבל לשתול לתוך תבנית השיח המקובלת הזו את המעורבות הצמודה של נתניהו בקביעת תכניו ומסריו של "ישראל היום" זו הטעיה מכוונת.
ספק רב אם ביטן וביסמוט ימצאו מספר משכנע של דוגמאות לשיחות קרבה כאלו בין ראשי הממשלה הקודמים למו"לים של עיתונים ולעורכיהם הראשיים. המקרה החריג, אולי, הוא העסקה שעליה התמקחו נתניהו ונוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". הגישושים ההדדיים שביצעו הזרזיר והעורב האלה אכן מזכירים ברוחם את אופי הקשר שניהל ראש הממשלה עם רגב, אך זה היה מופע יוצא דופן שנחקר כעת על-ידי המשטרה, ושבכל מקרה העמיד את שניהם באור מביך.
בשבוע שעבר קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן כי חשפנות אינה בידור, והזכירה כי החקיקה המצטברת בישראל שוללת החפצת נשים. ברוח זו סבור כותב שורות אלו כי "ישראל היום" אינו עיתון במובן השגור של המלה, אלא הוא משול לרקדנית אומללה שהורגלה לספק את רצון מעבידיה (ולקוחותיה) ולהאמין שבדרך זו היא ממלאה את ייעודה בחיים.