מגה משבר, חצי חינם
הנושא המאחד הבוקר את כל הכותרות הראשיות בעיתונים, למעט זו של "ישראל היום", הוא המשבר שהתגלע בין ראש ממשלת ישראל לשר החוץ במהלך הצבעת הממשלה על הצעת התקציב. "קיצוץ ופיצוץ", קוראת, למשל, הכותרת של "ידיעות אחרונות". מי שחושש כי כותרות מחורזות עלולות להסיח את דעתו מהמשבר הגורלי שמאיים על המשך קיומה של ממשלת ישראל מוזמן לקרוא את הכותרת הראשית של "מעריב", המכילה מלה אחת בלבד: "המשבר". בעיתון "הארץ" בחרו בכותרת ראשית ארוכה ובלתי מחורזת: "מחריפה המתיחות בין ליברמן לנתניהו; ראש הממשלה: אני קובע את המדיניות".
קריאה בעמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" מעלה כי המשבר הפוליטי רציני, ואכן עשוי לפרק את הממשלה. "האיום של ליברמן", קוראת כותרת בראש הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". יובל קרני מדווח כי "סיעת ישראל-ביתנו מאיימת כי אם לא יחולו שינויים דרמטיים בתקציב המדינה, היא תצביע נגדו בכנסת". קרני מצטט מדברי ליברמן, ששהה בחו"ל בעת הדיונים המרתוניים לאישור התקציב, אך הספיק להצהיר כי "נתניהו יודע שיש לנו 15 אצבעות להפיל את התקציב".
ליברמן כינה את התקציב "מעוות", חברו לסיעה סטס מיסז'ניקוב מכנה את התקציב באותה ידיעה "לא מקצועי ולא הוגן". "ליברמן זועם על נתניהו", נכתב. "הפעם זה לא ייגמר בטוב", מצוטט "בכיר בישראל-ביתנו". בידיעה נפרדת [ירון דורון] מובלטת ביקורת של השר לבטחון פנים, אף הוא מישראל-ביתנו, נגד התקציב.
קריאה בעמודים הראשונים של "מעריב" מעלה תמונה דומה, של משבר חריף העשוי להפיל את הממשלה. ידיעה מאת מיה בנגל נושאת את הכותרת "ליברמן ונתניהו: שיא המשבר". "לנתניהו היה ברור כי הוא עומד בפתחו של משבר פוליטי לא פשוט", היא כותבת, ובהמשך מסבירה כי "מבחינת ליברמן, זה היה רק החימום, וודאי לא סוף פסוק. ליברמן מציב, למעשה, לראש הממשלה אולטימטום של כשלושה חודשים – מועד הבאת התקציב לאישור הכנסת – כדי להכניס בתקציב תיקונים ברוח התביעות של ישראל-ביתנו. אם לא – ישראל-ביתנו תצביע נגד התקציב בכנסת. המשמעות היא אחת: במציאות כזו ראש הממשלה יהיה חייב לפטר את שרי ישראל-ביתנו".
לצד תמונת משבר מציע "מעריב" גם תמונה הפוכה, שלפיה המשבר אינו עד כדי כך מהותי, וכי בנסיבות הנוכחיות אין בעצם סכנה לקיום הממשלה. המשלב בין שתי הגישות הוא בן כספית, שחתום על טור פרשנות שתופס את כל עמ' 2 של העיתון.
על-פי כספית, המשבר בין נתניהו לליברמן עלה בסוף-השבוע האחרון לדרגת "מגה-משבר". כספית מצטט את "אחד מבכירי" ישראל-ביתנו, שאמר לו כי "איווט הוא בדואי". אין מדובר במשבר פנים-מפלגתי שנוסף על המשבר הבין-מפלגתי. הכינוי "בדואי" אינו משמש במקרה זה כינוי גנאי, אלא נאמר מתוך הערכה לקור הרוח של ראש המפלגה. "זה לא יתפרץ עכשיו, זה יחכה, אבל כשזה יבוא, זה יהיה קשה וכואב", הסביר לכספית אותו בכיר את קו האופי הבדואי של ראש סיעתו.
הבכיר, אם כן, עשה שימוש במונח "בדואי" במשמעו כ"אדם היודע להמתין בסבלנות לשעת כושר מתאימה כדי לממש את נקמתו" (וראו עוד, מתוך מילון המחמאות הגזעני, את ההגדרות: "יהודי – אדם היודע לנצל הזדמנויות עסקיות כדי להגדיל את רווחיו" ו"רוסי – אדם היודע לשתות כמויות עצומות של אלכוהול").
מכל מקום, כספית כותב על ה"מגה-משבר" כי הוא "מטלטל עכשיו את יחסיהם של אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו" וכי "איווט ממלא בטן גדולה על נתניהו, ומי שמכיר אותו יודע שכשהבטן הזו תתפוצץ, התוצאות יטלטלו את הקואליציה". אלא שמיד בהמשך מציין כספית כי "מצד שני, אין לליברמן עכשיו הפריבילגיה לפוצץ את הממשלה. ידיו כבולות. האקדח שלו טעון בהרבה מצב רוח ולא מעט כדורי סרק, אבל הוא יודע, והוא יודע שגם נתניהו יודע, שכל עוד לא נפלה החלטה בעניינו אצל היועץ המשפטי לממשלה, הסיכוי שינטוש את משרד החוץ שואף לאפס. לחסל את הממשלה של ביבי, ולהתפוצץ יחד איתה. את זה, נכון לעכשיו, אין לליברמן כוונה לעשות".
ב"ישראל היום" מדווחים זאב קליין, מתי טוכפלד ואיציק סבן כי "הסיפור הגדול של אישור התקציב הוא המתיחות הגואה בין שר החוץ אביגדור ליברמן לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו". גדול-גדול, אבל הסיפור אינו גדול דיו כדי לתפוס את הכותרת הראשית של העיתון. זו מוקדשת לפן אחר באישור התקציב – העלאת גיל הפרישה בצה"ל ל-50. למעשה, מה שמוגדר על-ידי כתבי העיתון כ"סיפור הגדול של אישור התקציב" מתמצה, על-פי תפיסת עורכי "ישראל היום", בידיעה בינונית בתחתית עמ' 3, נטולת תצלומים של ליברמן ונתניהו, ידיעה שלא הצליחה למצוא את דרכה לידיעון היומי של העיתון; ידיעה שכמו מתחבאת מתחת לידיעה המרכזית של כפולת העמודים הראשונה, שעוסקת בקיצוץ בתקציב הביטחון ומכילה את כותרת הביניים "תקציב מצוין".
אפשר להגיד
עד כמה התקציב "מצוין", כפי שמצוטט בכותרת הביניים של הידיעה ב"ישראל היום" ראש הממשלה של מדינת ישראל? עד כמה משמעותית העלאת גיל הפרישה בצה"ל? הדעות חלוקות. הכותרת הראשית ב"דה-מרקר" מכריזה בגאווה על "הישג לשטייניץ: גיל הפרישה מצה"ל יעלה", וכי התקציב יציע "פחות לצבא, יותר לאזרחים".
"לראשונה זה שנים רבות הצליח שר האוצר לשכנע את ראש הממשלה כי ניתן וצריך לקצץ בתקציב הביטחון", מדווח מוטי בסוק בכפולה הפותחת של העיתון. "משהתקבלה הכרעת נתניהו, ברק וסיעתו, העבודה, קיבלו אותה ותמכו כמעט פה אחד בתקציב החדש". מירב ארלוזורוב מוסיפה טור פרשנות מחמיא בכפולה הבאה. רק בעמ' 11 מודפס טור ביקורתי יותר, מאת בסוק, המגדיר את התקציב "שמרני, בלי רפורמות מבניות גדולות, בלי חזון, בלי בשורה".
ב"כלכליסט" הגישה לקיצוץ בתקציב הביטחון ביקורתית יותר. עידן גרינבאום כותב בטור, התופס את כל עמ' 3 בעיתון, כי הפשרה על העלאת גיל הפרישה מצה"ל אינה הישג כה גדול לאוצר. "לפי [צריך להיות: לפני] שבאוצר ממהרים לחגוג, כדאי לבדוק את ההיסטוריה של החודשים האחרונים", כותב גרינבאום. "בדיונים שהתקיימו בתקופה האחרונה בנושא זה הסכימו ראשי מערכת הביטחון להעלות את גיל הפרישה ל-49, אלא שמשרד האוצר והשר שטייניץ דרשו שזה יעלה ל-57. חשבון פשוט יראה ש-50 הוא בדיוק מה שבמערכת הביטחון הסכימו לתת, בתוספת עוד שנה אחת. כלומר 49 + לחץ ומשא-ומתן. כנראה שלא מדובר בהישג שאפשר באמת להתפאר בו".
"מעריב", שבשבועות האחרונים יצא עם כמה וכמה פרסומים בולטים לטובת העשירונים התחתונים והשכבות המוחלשות, מקדיש גם הבוקר כמה עמודים לביקורת על הממשלה מהזווית החברתית. "בלי טיפת חמלה", קוראת כותרת טור מאת רפי רוזנפלד, המודפסת בעמ' 3 של העיתון. "כשמציצים ברשימת הגזירות קשה להימנע מהתחושה שכרגיל החלשים בישראל שוב נשארו בחוץ", כותב רוזנפלד ומגיש רשימת גזירות חלקית: "הקפאת התוספות להבטחת הכנסה, לשארים, למובטלים, הפגיעה באמהות חד-הוריות, עצירת ההפחתה במע"מ, התייקרות הדלק והסיגריות ועוד". לעומת זאת, מדגיש רוזנפלד, "מתעקש נתניהו להפחית את מס ההכנסה, כשהנהנים העיקריים מהפחתה זו הם בעלי שכר גבוה וחברות".
בעיתונים אחרים ניתן למצוא טענות דומות בטורים או בידיעות קטנות. ב"ידיעות אחרונות", למשל, בעמוד המוקדש לשאלות ותשובות על התקציב, תוהה שאלה מס' 4 "האם נכון להגיד ששוב נפגעות השבכות החלשות?". גד ליאור עונה כי הקצבאות יקוצצו ומסכם כך: "אז כן, אפשר להגיד שהשבכות [צריך להיות: השכבות] החלשות שוב נפגעות". אפשר להגיד, אבל לא חייבים לצעוק זאת.
ב"מעריב" מוקדשת מרבית כפולת העמודים השנייה לשתי ידיעות העוסקות במי שצפוי להיפגע מהגזירות בתקציב. יובל גורן ויוסי גרינשטיין מתמקדים באמהות חד-הוריות ש"לא תהיינה זכאיות להנחה שהן מקבלות היום על משכנתאות, וכמו כן הבטחת הכנסה לאם היוצאת לעבודה תקוצץ. בנוסף לכך, האוצר סירב להעניק תוספת תקציב למשפחות החד-הוריות". אלי לוי מביא תחת כותרת הגג "זעקתה של אם" מדברי ט' מחיפה, אם חד-הורית החוששת לגורלה וגורל ילדיה. עמוד נוסף מוקדש לביקורת על הקיצוץ בתקציב הבריאות, עוד זירה שבה ייפגעו מי שידם אינה משגת תחליף לשירותים שמציעה המדינה.
הקשר בין התקציב למלחמות העיתונים
בשולי רשימתו על אישור התקציב מוסיף בן כספית הערה על הסעיף הקורא לקיצוץ חד במספר המודעות הממשלתיות בעיתונות והעברתן לאינטרנט. כספית מכנה את הסעיף "בעייתי" ומציין כי זו "מכה חזקה נוספת לתעשיית הפרינט, הנמצאת במצב קשה מלכתחילה". לפי דיווחו, אנשי נתניהו ונציגי האוצר מתעקשים על הסעיף. כספית כותב כך: "בשעה שלוש וחצי בבוקר, בליל הדיונים בממשלה, העלה מיסז'ניקוב את העניין וביקש להסיר את הסעיף מהצעת ההחלטה. 'אם זו הדרישה, אז המשא-ומתן מסתיים', אמרו אנשי האוצר וקמו כאיש אחד. כאן, על הנקודה הזו, הם החליטו להתעקש ולפוצץ את הכל. הסעיף עבר בהצבעה, וגם נכלל בהצעת ה'מחליטים' של הממשלה. כדי לבטל אותו, תידרש מעכשיו החלטת ביטול של הממשלה".
כספית מקשר בין ההתעקשות על הסעיף למאבק בשוק העיתונות המודפסת: "הקשר לשלדון אלדסון, הבעלים של 'ישראל היום', עיתון הבית של נתניהו שמחולק בחינם, ברור וזועק לשמים [...] לכל אחד יש את בעל הבית שלו. למיסז'ניקוב יש את ליברמן, לשטייניץ את נתניהו, לנתניהו את אדלסון".
מחוץ לרדיוס האזרחי
אמיר בוחבוט ב"מעריב" ולילך שובל ב"ישראל היום" מדווחים הבוקר על יציאתו לדרך של מחזור גיוס גדול לצבא ההגנה לישראל, "מחזור הגיוס הגדול ביותר בשנה לחילות השדה". על-פי דיווחי השניים, יש נתונים המצביעים על "עלייה במוטיבציה ללחימה".
ב"ידיעות אחרונות" אין ידיעה דומה, אולם המוסף "24 שעות" מוקדש כולו לצה"ל ולמתגייסים החדשים – מהלוגו שנצבע בירוק, עבור בכתבות ובתשחץ היומי (כיסוי ראש צבאי, חמש אותיות), וכלה במדור הרכילות המציע סיפורים על ידוענים בצבא (חנה לסלאו נזכרת באירוע מבדח ממלחמת יום כיפור).
המוסף נפתח בטור של סמדר שיר, המתווה למתגייסים את הדרך הנכונה לשלב בין פטריוטיות לדאגה. ראשית היא מציעה את "הכלל הראשון למתגייס" – "לזקוף את הצוואר, להרים את הראש ולומר: 'עכשיו תורי ואני אעשה את זה בגדול'". אחר-כך היא מסבירה למתגייסים כי "עכשיו אתם הופכים לחוליה בשושלת של יזע ועשן שבשיעורי החינוך בבית-הספר קראו לה ציונות, שבמציאות חיינו היא מוגדרת כחובה, אבל בפועל היא באמת זכות גדולה". לבסוף היא מוסיפה: "אל תפחדו לפחוד. אל תתביישו לבכות".
מובן שאין בטור, או במוסף כולו, כל התייחסות להתמודדות עם אחת המשימות העיקריות והקשות ביותר של צה"ל בעשרות השנים האחרונות – שיטור אוכלוסייה אזרחית גדולה בשטחים שכבשה ישראל בשנת 67'. שיר אמנם כותבת כי "זה הזמן שלכם לפגוש את שלל פניה של ארץ ישראל, להיחשף לתרבויות ולהתנהגויות שלא קיימות ברדיוס האזרחי", אך אינה מבהירה אם כוונתה לשגרת המחסומים או לעגה הצה"לית.
בהמשך המוסף, ראיון שערכה נחמה דואק עם משפחה שבה עתידים להתגייס בקרוב תאומים שנולדו לאחר שנים רבות של טיפולי פוריות כושלים. "טבעי שאחשוש", אומרת האם, ובעלה "מיד מרגיע" ואומר כי "את לא צריכה לחשוש. ישמרו לנו עליהם". האם מתרצה: "לא ביקשתי שלא ילכו לקרבי, גם אם לא אהבתי את הרעיון. אני עובדת באגודה למען החייל ומכירה מקרוב את המפקדים וסומכת עליהם שיחזרו לי את הילדים בשלום".
התאומים מגלים, בהתאם לממצאי הסקר שמצוטט לעיל, מוטיבציה גבוהה לשירות. "לוותר על שירות צבאי?", שואלת הבת, "גדלתי על זה בבית מגיל אפס [...] צה"ל זורם לי בעורקים". הבן מוסיף כי "ישראל זו המדינה שלי, לא אתן לאף אחד לפגוע בה". בסיום הראיון מתמקדת השיחה עם בני המשפחה בגורלו של החייל השבוי גלעד שליט ובמה שעשוי ליפול בגורלם במהלך השירות הצבאי. האם "מבקשת לא לדבר על הנושא". האב מרגיע ואומר לבתו, "אני אשגע אותם עד שיחזירו אותך".
כתבה בהמשך המוסף מכילה עצות לניצול מקסימלי של המשכורת הצבאית הנמוכה וכתבה אחרת מציעה לחיילים דרכים לבטא את עצמם מן הבחינה האופנתית בגבולות המדים הצבאיים. פרט לכך יש כתבה על השף ישראל אהרוני, שבישל ארוחה לחיילים שזה עתה סיימו מסע כומתה, כתבה על בני זוג שנפגשו בצבא, וכתבה על סלנג המאפיין את צה"ל (המונח "שחור" משמעו "חייל עם הרבה שמחת חיים").
מוסף המוקדש כולו למתגייסים חדשים הוא יוזמה עיתונאית מבורכת וחשובה, בוודאי במדינה שבה הצבא הוא חלק כה משמעותי מחיי אזרחיה. אך המוסף המיוחד של "24 שעות" הבוקר אינו מציע דיון רציני באתגרים העומדים בפני החיילים החדשים, אלא הוא אוסף של קריאות הידד לצבא, לצד טיפול בכמה היבטים שוליים של השירות הצבאי. המוסף נראה כתוצר עבודתו של דובר צה"ל, לא כמיזם שמודפס ומופץ על-ידי עיתונות עצמאית במדינה מפותחת.
ענייני תקשורת
אופיר בר-זהר כותבת ב"דה-מרקר" על מרואיינים המשלמים אלפי שקלים כדי להתראיין בתוכניות הבוקר של הערוצים המסחריים. "אחד הסודות הידועים ביותר בתעשיית הטלוויזיה הוא גביית תשלומים ממרואיינים המבקשים להשתתף באחד האייטמים בתוכניות הלייפסטייל, המשודרות בין 9:00 ל-11:00", נכתב בכתבה. "הסכום המבוקש בעבור השתתפות באייטם (הופעה או ראיון) באורך של כמה דקות עשוי להגיע ל-3,000 עד 5,000 שקל. למשתתפים מתמידים אף מוצעת האפשרות לרכוש 'חבילות' לכמה אייטמים, ואז המחיר יורד מעט".
במדור הדעות של "מעריב" מזכיר ישראל יוסקוביץ' כי הבנייה של חדר המיון החדש בבית-חולים ברזילי טרם החלה, אף שהוחלט להעתיק את הקברים שנתגלו באתר הבנייה. "הקברים אמנם הועתקו, אבל העבודות טרם החלו", כותב יוסקוביץ', "ועל-פי המסתמן, הן גם לא יתחילו כל-כך מהר". הגורם המונע את הבנייה כעת הוא "עץ עתיק יומין שעומד במרכזו של השטח המיועד לבניית חדר מיון, והקרן הקיימת לישראל מתנגדת, ומבחינתה בצדק, לכל פגיעה בו. הדאגה הכל-כך 'כנה' שהובעה לאורך כל הבליץ התקשורתי שכוון לעברו של ליצמן נעלמה כלא היתה במקרה הזה. הכי חשוב שהקברים הוזזו ממקומם, השאר לא באמת כל-כך חשוב".