צבועים בחי-בר ביוטבתה, 1.2.09 (צילום: שי לוי)

מלחמות העיתונים ושרה נתניהו

פולו-אפ הוא ידיעה החוזרת לעסוק בסיפור עיתונאי מוכר, "ידיעת מעקב". היום, לצד אסון הטבע בהאיטי, תופסים את ראש סדר היום שני פולו-אפס כאלה.

אחד חדש יחסית, שעניינו המלחמה העסקית בין היומונים המודפסים, כשהקבוצות המתגבשות הן "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (היריבים הנצחיים עד לא מזמן) מחד גיסא, ו"ישראל היום" ו"הארץ" מאידך גיסא (עיתון הימין ועיתון השמאל, כשהראשון משלם ממון רב לשני תמורת שירותי הדפסה והפצה); הסיפור השני, אישיותה של שרה נתניהו, רעייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא ותיק יותר וקשור קשר הדוק לראשון, משום ש"ישראל היום" הוא עיתונו של המיליארדר שלדון אדלסון, מתומכיו המובהקים של נתניהו.

כזכור, ביום שישי פירסם "ידיעות אחרונות" בהבלטה הגדולה ביותר האפשרית את ההאשמות נגד רעיית ראש הממשלה המופיעות בכתב התביעה של ליליאן פרץ, עוזרת הבית לשעבר של שרה נתניהו, המתלוננת כי נתניהו התעמרה בה. היום מתפזרים הריקושטים.

ב"ידיעות אחרונות" ניתנת משבצת לא גדולה בתחתית השער לתגובה: "שרה נתניהו: הכל שקרים", לצד תמונתה של נתניהו והפניה לטור של ידיד משפחת נתניהו במערכת "ידיעות אחרונות", חנוך דאום. עמ' 12 מוקדש לעניין, ומופיעה בו ידיעה של צח שפיצן, מי שפירסם את הידיעה המקורית ביום שישי, ושל איתמר אייכנר. תחת הכותרת "ליליאן קיבלה יחס חם ואוהב" מובאות הכחשות מפורטות של נתניהו, אולם גם תגובה לא קצרה של המתלוננת ועורך-דינה. רצועה בתחתית הדף מוקדשת דווקא לטענות כתב התביעה, המודפסות בהבלטה.

טור הפרשנות של דאום מוכתר בהצהרה "חובה עיתונאית לפרסם". דאום מקדיש אותו לשפיטת העוזרת (כשקרנית, כמשתמע מדבריו), לקריאה שלא לשפוט את שרה נתניהו בטרם התקיים המשפט, ולקביעה כי התנהלותה של שרה נתניהו אינה רלבנטית לשפיטת תפקודו של בעלה כראש ממשלה. "כלום אפשר לעבור על פרשה כזו לסדר היום? האם אפשר להתעלם מטענות כה חמורות? התשובה היא שלא. אי-אפשר להתעלם", כותב דאום. "אישית, גם איני שותף לטענות הקונספירציה הרואות בכתבה שפורסמה ביום שישי חלק ממלחמת עיתונים ומסע נקמה של גורמים כלכליים בראש הממשלה. אם לעיתונאי מגיע כתב תביעה מסוג זה, עליו לפרסמו. זו עמדתי, ולא בטוח שהיא מתיישבת עם סביבת ראש הממשלה".

מה הן אותן טענות קונספירציה שדאום אינו מסכים עימן? בדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות" מובאת תגובת לשכת ראש הממשלה (אם מדובר בעניין פרטי של שרה נתניהו, מדוע המגיבה היא לשכת ראש הממשלה?), המאשימה את "ידיעות אחרונות" כי לא ביקש תגובה מנתניהו לפני הפרסום, אולם לא מוזכרות תיאוריות קשר (אמנם בעמודי הדעות תולה מרים קוץ את האשם בתקרית העוזרת בכך ש"משקי הבתים של ראש הממשלה סובלים, בין השאר, גם מהעדר כרוני של נהלים", כמו למשל "נוהל פנייה לגברת". גם זה סוג של תיאוריית קונספירציה).

התשובה נמצאת, בין השאר, בתחתית עמ' 5 ב"הארץ", המוקדש לפרשה. הכותרת "יועצי נתניהו טוענים: הפרסום ב'ידיעות אחרונות' – נקמה ברה"מ וב'ישראל היום'" עומדת בראש דיווח של מזל מועלם וגילי איזיקוביץ': "בלשכת ראש הממשלה הופתעו מהפרסום ב'ידיעות אחרונות' בדבר התביעה נגד שרה נתניהו, ומיד החלה סדרת התייעצויות כדי למזער נזקים. בהתייעצויות נטלו חלק עו"ד דוד שמרון, יועץ התקשורת ניר חפץ, מזכיר הממשלה צבי האוזר וראש הלשכה נתן אשל, המקורב מאוד לשרה נתניהו.

"לשכת ראש הממשלה פועלת בשני צירים לניהול המשבר: הראשון, דה-לגיטימציה לפרץ [העוזרת המתלוננת], שעל-פי מסמכים שסופקו לתקשורת חיבבה את הגב' נתניהו. בנוסף, נשלפה תמונתם של בני הזוג בחגיגת המימונה בביתה של פרץ מלפני כארבע שנים – תמונה המעידה על יחסי קרבה בין בני הזוג לפרץ. הציר השני כולל העברת הדיון מהתביעה למלחמה בין העיתונים. אנשי נתניהו טוענים כי כתוצאה מהמלחמה בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום', הנמצא בבעלות מקורבו של נתניהו, שלדון אדלסון, 'מתנקם' 'ידיעות אחרונות' בנתניהו".

מלחמות העיתונים ונשיכות האנדרדוגים

אבל הסיקור היותר מעניין של "הארץ" הקשור לנושא שלפנינו נמצא ב"דה-מרקר". איני יודע אם רמי שביט, הבעלים של רשת המשביר-לצרכן; רמי לוי, הבעלים של רשת המרכולים המפורסמת; ופאר נדיר, מנכ"ל קבוצת קניוני עזריאלי, שהתכנסו בסוף השבוע ל"ועידת העיר לעסקים", העמידו בראש דבריהם את ההתייחסות למלחמה בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", אך הסיקור של "דה-מרקר" את דבריהם בוועידה בהחלט נוהג כך. ההפניה בשער, המובאת במרכאות, היא "כולם פחדו להגיע לאירוע של 'ישראל היום'". הציטוט ממותן מעט בכותרת של כפולת העמודים 4–5: "הרבה מפרסמים פחדו להגיע לאירוע של 'ישראל היום'".

עדי דברת-מזריץ ועדיה פיטרמן מביאות ב"דה-מרקר" ציטוטים נוספים של השלושה, ובמיוחד של לוי ושביט, שנאמרו למנחה גיא רולניק, העורך הראשי של העיתון, וכוללים מתקפות על מוזס ועל "ידיעות אחרונות" (אף שאלה אינם מוזכרים בשמם, וייתכן כי הכוונה גם לעופר נמרודי ו"מעריב"). לוי ושביט הם מיליונרים בפני עצמם, אבל כאלה הנחשבים אנדרדוגים: לוי מנהל רשת שנחשבת רק ככזו המאיימת על הרשתות הגדולות ומתלונן כי אלו נלחמות בו בצורה לא הוגנת. שביט הוא בעלים של רשת שהיתה בעלת כוח אדיר, הידרדרה עד לסכנת סגירה, וכעת ממוצבת כרשת בינונית. "ישראל היום" ממומן על-ידי אחד מעשירי עולם, אבל מול "ידיעות אחרונות" הוא מרגיש כאנדרדוג, או לפחות דואג שיחשבו כי הוא מרגיש כך. "הארץ" הוא אנדרדוג, גם אם הוא חש תמיד ההפך.

אם תרצו, יש כאן חבירה של האנדרדוגים מול הדוג הגדול: ארנון מוזס. כמובן ששמו של האפ-דוג האולטימטיבי, נוחי דנקנר, "בכיר הטייקונים", אינו נפקד מהרשימה, וגם הוא זוכה כאן לחִצי ביקורת מהמשתתפים בכתבה, על רקע "עלייתו לרגל" של שר האוצר אליו. דנקנר הוא גם מי שעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", האשים ברמיזה כי הוא מיישם חרם מודעות על עיתונו (אורן פרסיקו בדק את הטענות הללו במסגרת פרויקט עיתונות 2010, והתוצאות כאן).

ב"מעריב" תופסת העוזרת פרץ חלק גדול מהשער, והסיפור מקבל שלושה עמודים, עמוד אחד פחות מאסון הטבע בהאיטי. "העוזרת מדברת" היא לשון ההפניה – הלא נכונה – בשער. בעמודים הפנימיים מראיין אלעד הופר את העוזרת, שאינה אומרת דבר ("אני מעדיפה לא לדבר בשלב הזה"), ותצלומה תופס את מרבית העמוד. בן כספית כותב טור שתמציתו מודפסת על השער ונפתח במלים: "בראש ממשלת ישראל מכהן אדם שאינו כשיר לתפקידו", וזאת משום תלותו באשתו:

"'ידיעות אחרונות' הוציא ביום שישי את אפס קצהו של בדל הקרחון שמסתתר מתחת למה שמכונה כאן 'לשכת ראש הממשלה'. אינספור מקרים שהתרחשו מול עינינו הפעורות מאז שנכנס נתניהו לתפקידו המחישו את גודל הסכנה, אבל השקט נמשך. אין פוצה פה ומצפצף. כולם הביטו סביב זה בזה, חיכו שמישהו יתחיל עם זה. אז עכשיו זה התחיל. מוטב מאוחר". תמונת בני הזוג והעוזרת בחגיגת המימונה בביתה של העוזרת תופסת חלק גדול מכפולת הדיווח.

גם כספית מתייחס לתיאורית הקשר: "אחד הספינים שמופרחים באוויר סביב הפרשה הזו הוא שהכל קורה בגלל מלחמת העיתונים והמו"לים. קרי: 'ידיעות' הוציא את הסיפור בגודל כזה רק בגלל המלחמה ב'ישראל היום', להלן הביביתון, שמאיים על ההגמוניה שלו. מדובר, כמובן, בהבלים מוחלטים. עם כל הכבוד למלחמת העיתונים, ועם כל החומרה של תופעת אדלסון, שאין לה אח ורע בדמוקרטיות בעולם, יש כאן משהו אחר לגמרי. ההוכחה פשוטה: בקדנציה הקודמת של ביבי צפו סיפורים דומים. כולם, אגב, שרירים ונכונים. כולם קיבלו כותרות ענק בעיתונים. לא היה אז אדלסון, לא היתה מלחמת מו"לים. אבל 'הגברת שרה נתניהו' היתה ועוד איך".

ב"ישראל היום" לא בוחלים במה שכספית מכנה "הבלים מוחלטים", גם לא במלים קשות. כפולת עמודים מוקדשת לניגוח "ידיעות אחרונות" ו"התנהגות מאפיונרית" שלו. כך כותב דרור אידר, שכותב גם כי "'העיתון של המדינה' החליט שיישרף העולם, העיקר להתנקש בבנימין נתניהו באמצעות פגיעה באשתו. כן, חברים, 'ידיעות אחרונות' ניסה לבצע חיסול ממוקד בראש ממשלת ישראל". לא פחות. אידר מקבל חצי עמוד, עוד חצי עמוד מוקדש לידיעה תחת הכותרת "הגול העצמי של נוני מוזס", ובו מובאות טענות אנשי לשכת נתניהו נגד מו"ל "ידיעות אחרונות", שלושת-רבעי עמוד מוקדשים לטענות אנשי לשכת נתניהו כלפי העוזרת, ורבע עמוד מוקדש לטענות העוזרת.

בינתיים מתרגשת לה השערורייה התקשורתית-פוליטית הבאה. "חוק לפיד", קוראת כותרת על שער "מעריב", ומופיעה תחתיה תמונתו של יאיר לפיד, מגיש מהדורת חדשות שישי של ערוץ 2 וכותב הטור הראשי במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות". "שתי הצעות חוק המחייבות עיתונאים לעבור תקופת צינון הוגשו לאחרונה", מדווחת כותרת המשנה לידיעה, המתפרשת על פני חציה העליון של כפולת עמודים, והמשכה מתעקש כי לפיד הוא-הוא העניין: "הסיבה: המפלגות חוששות מכוונת איש הטלוויזיה יאיר לפיד להצטרף למערכת הפוליטית ולגנוב מהן קולות רבים" (למה לגנוב? האם לא מדובר בהליך דמוקרטי חוקי וראוי? לא כשמדובר באיש העיתון המתחרה).

"מי שחשב עצמו למלך השכונה, מופיע כעת בדמות נמר מזדקן שפרוותו החלה לנשור", כותב אידר על מוזס בטור הפראי שלו. עלעול בעיתוני היום אכן משקף דיוקן של חיות טרף נאבקות זו בזו בבליל של חריקות שיניים ושריטות ציפורניים ופרווה מזוהמת, כשטריקים מלוכלכים הם שם המשחק שהקוראים הם בכלל לא חלק ממנו. אבל נמרים מזדקנים אינו הדימוי הנכון. אולי צבועים או תנים.

שליחנו להאיטי

רעידת האדמה בהאיטי תופסת את הכותרות הראשיות בארבעת העיתונים. כולם שלחו שליחים לאי מוכה האסון, ורשמיהם מובאים בהרחבה. נטשה מוזגוביה מדווחת בפתוס יובשני מפורט-או-פרינס, בירת האי. הפרטים קשים: בין 50 אלף ל-100 אלף הרוגים, מאות אלפי חסרי בית. כוחות חילוץ משקיעים מאמצים עצומים בחילוץ ניצול יחיד הלכוד בין ההריסות ומאות אלפי ניצולים הסובלים חרפת רעב, כשברקע משתוללים מעשי שוד וביזה ודחפורים ממהרים לפנות הריסות וקוברים ניצולים בודדים שכוחות ההצלה לא הגיעו אליהם. "הסיוע מתעכב, האלימות גוברת", מספרת אחת הכותרות בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לדיווח מהאיטי.

הדיווח של יוני הרש ב"ישראל היום" ממשיך את הקו שקבע העיתון. "רופאים ישראלים בלב התופת" היא הכותרת הראשית, והכפולה הפותחת את הסיקור בן 13 העמודים מתמקדת במשלחת ההצלה הישראלית. רק אחר-כך מגיע הדיווח על תושבי האי. ציטוטים מייצגים: "אין פה שום בית-חולים עם יכולות כמו שלנו"; "קולומביה וברזיל כבר הקימו בתי-חולים במקום, אבל אל"מ שנהר אומר, שכמונו אין אף אחד"; "בן אריה יודע שלניסיון שיש לצה"ל במצבים כאלה אין תחליף. 'זו המשלחת ה-14 שפיקוד העורף עומד בראשה', הוא אומר בגאווה".

גם הדגש שנותנים ב"מעריב" דומה. "שליח 'מעריב' עם המחלצים הישראלים בהאיטי" היא כותרת הגג על השער, והכותרת הראשית היא "מלאכים בחאקי". כותרת הדיווח של צח יוקד בכפולה הפותחת היא "המושיעים מישראל", ואחת משתי המסגרות האחרות בכפולה היא "נמצאה בתו של אייבי נתן". "מעריב" מקדיש להאיטי כפולת עמודים נוספת, שבה מדווח גם על הנעשה באי ללא קשר לישראל או לישראלים. הקריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ", שבה נראית תחרות בין מטוסים של גופי ההצלה הישראליים השונים בדרך להאיטי, מתאימה גם לתיאור סיקור פטריוטי כזה.

נחום ברנע, שליח "ידיעות אחרונות" להאיטי, מגיש את מה שמגישים כולם, אך בסגנון ראוי למאכל שלא ניכרים עליו סימני המאמץ והוא אינו מגיע מרוט נוצות מפשפוש של עורכי לילה שנברו בקרביה של הידיעה הראשית בעיתונים האחרים והלחימו אותה מחלקי חילוף של כתבים אחרים וסוכנויות הידיעות.

"חשבו על האיום שמציבים המתים על החיים", כותב ברנע, "אם לא ייאספו בערימות, כמו חיות בזמן מגפה, הם יאיימו על בריאותם של החיים. אבל השלכתם לכלבים מזכירה תמונות מהשואה". ואכן, לכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מצורף תצלום על פני חצי עמוד, שבו נראה גבר משליך באוויר גופת ילד פרושת ידיים ורגליים. "אדישות מצמררת" היא לשון הכיתוב, ונדמה כי לא מעט קוראים היו מעניקים את הכיתוב הזה לצילום של עורך הכפולה שבחר להציג את התמונה.

אצלנו ב"עין השביעית" מספק רפי מן עשר הערות על הסיקור העולמי של האסון בהאיטי.

השיירה עוברת, והכלבים אפילו לא נובחים

"הרפורמה בתכנון היא קריטית להמשך חיינו באחת המדינות הצפופות בעולם. הבעיה היא שראש הממשלה שומר את כל פרטיה לעצמו", קוראת כותרת המשנה לטור של אביב לביא במדור הדעות של "מעריב".

"'הבעיה הדמוגרפית האמיתית בישראל היא לא ההתפלגות האתנית, אלא הכמות", כותב לביא. "כדי שהרקמה האנושית הצפופה הזו [של האוכלוסייה בישראל] תוכל להתפתח, המדינה זקוקה לתכנון קפדני ולניהול נבון של המשאב הנדיר ביותר – הקרקע. רק באמצעות ראייה כוללת, שמאזנת בין כל הכוחות שמתמודדים על מעט האדמה שנותרה – מסחר מול מגורים, נדל"ן מול שטחים ירוקים – אפשר, איכשהו, להתמודד עם האתגר הזה.

"לכן הרפורמה שמקדם ראש הממשלה בחוק התכנון והבנייה היא הסיוט של אנשי תכנון וסביבה רבים. עדיין לא ברור מה היא כוללת – שערורייה בפני עצמה, בהתחשב בעובדה שהיום הרפורמה אמורה לעלות לדיון בוועדת השרים – אבל הכיוון מריח לא טוב. [...] כדי להתמודד עם הסרבול הביורוקרטי של מערך הרישוי והבנייה, אין צורך לטלטל מהיסוד את חוק התכנון. נתניהו אירגן לעצמו חיים קלים: במקום לחזק את גופי התכנון ולייעל את הליכי הרישוי, הוא עשה להם דה-לגיטימציה. כמו אז, עם האיש השמן, הוא הציב לעמוד הקלון את הפקידים.

"אלא שבישראל הצפופה, סיסמאות כמו 'התייעלות' וקיצור הליכים עלולות להיות מתכון לאסון: קו דק ושברירי מפריד בין התייעלות לפיתוח חסר מעצורים, שבמסגרתו מעט השטחים הפתוחים שנותרו ייפלו בידי טייקוני נדל"ן. מול כל יזם שרוצה לבנות כפר נופש על החוף, יש ציבור גדול שמוסדות התכנון הם תקוותו האחרונה. מה שבעיני אחד הוא מכשול, עבור השני הוא מימוש זכותו הדמוקרטית".

וגם אם הם נובחים, מי מקשיב?

אבירמה גולן כותבת במדור הדעות של "הארץ" על "קביעתו של מבקר המדינה בשבוע שעבר כי 'הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד יקרה יותר ופועלת לרעת הילדים'". לדבריה, עיתוי הקביעה אינו מקרי: "לפני שבוע הודה שר הרווחה יצחק הרצוג כי המדינה מעבירה מיליארד וחצי שקלים בשנה לעמותות רווחה, שהיו אמורות להוזיל את עלות השירותים בהתבססן על תרומות (ואיזו הפתעה! הן אינן מקבלות תרומות, והציבור הוא המשלם בעבור השירותים שהוא בקושי מקבל), והבוקר אמורה ועדת השרים לענייני חקיקה לדון בתיקון חוק בריאות ממלכתי, כדי לתת תוקף חוקי להפרטת שירותי הרפואה המונעת ושירותי הבריאות לתלמיד".

עוד כותבת גולן: "הפרטת שירותי הבריאות בבתי-הספר היא, אמנם, הישגה המפוקפק של ממשלת אולמרט, אבל עד לפני שבוע, לפחות, איש בממשלה הנוכחית לא חלק עליה. עכשיו ברור שזה התהליך: צועקים ששירות ציבורי יקר מדי, מעבירים אותו לחברת כוח אדם שמשתמשת באותם עובדים בתנאים מחפירים ומספקת שירותים מדורדרים, ואז מתברר שהקבלן גוזר, אמנם, קופון שמן, אבל הציבור משלם יותר ומקבל פחות. במקרה הזה – טיפול בתרופות ובציוד שפג תוקפם.

"[...] זהו סיפורה האמיתי של ההפרטה, ההולך ונחשף עכשיו. בתירוצים כוזבים של הוזלת עלויות 'מרזים' משרדי הממשלה את המגזר הציבורי, מקבלים ציון לשבח ממשרד האוצר ומתנערים מאחריות. אחר-כך יקימו ועדות מומחים לבדוק את גורמי התחלואה, האלימות והפיגור בלימודים".

איזה באסה

יכול להיות שאני לא קהל היעד, אבל מוספי בריאות הם חומר הקריאה הכי מדכא. וזה, כידוע, ממש לא בריא.

ענייני תקשורת

מאז חוסלו או קוצצו משרות ההגהה, השכתוב והעריכה בכלל, מתרבים בעיתונים הטקסטים העילגים ושגיאות הכתיב והדפוס. גם על הרקע העגום הזה, בולט במיוחד מצבו של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שבזמן האחרון נראה כאילו כתבות שלמות המתפרסמות בו הועברו ישירות מהכתב אל הקורא, ללא מגע יד אדם.

ואם כבר "24 שעות", הנה קטעון מצחיק מידיעונת של יפעת מנהרדט-תדהר: "מתיו פרי חוזר לטלוויזיה. כוכב 'חברים' לשעבר מפתח בימים אלה סדרה קומית חדשה בשם 'מר סאנשיין', שבה יגלם גבר בן 40 שמבין שקסמו האישי וחוש ההומור שלו כבר לא יכולים לעזור לו כמו פעם".

"ככה זה תמיד אצלנו", כותב עמיר פלג במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" על החגיגה התקשורתית סביב אשפוזו בכפייה של גומא אגייאר, הספונסור של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. "כמו שטל ברודי היה אומר, לא רק בספורט, אלא בהכל [...] כל עוד המליין מתפקד כפילנתרופ וכספומט, כולם סוגדים למעטפות הכסף שלו ולא ממש בודקים בציציותיו. לאגייאר [...] היו ציציות, והיה מה לבדוק עוד הרבה לפני שחתם על הסכם כלשהו. אבל למה להיכנס לפרטים כשניתן לחלוב ממנו כסף, מדוע לחקור אם הוא כל-כך פתוח לתקשורת ואפשר לעשות עליו סרטים דוקומנטריים בפריים-טיים?".

דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי העיתון המצרי "אל-אהראם", בכתבה של העיתונאי אשרף אבו אל-הול, שיבח את ראש המוסד הישראלי מאיר דגן וכינה אותו "הסופרמן של המדינה העברית, שבזכותו תוכנית הגרעין הצבאית של טהרן אינה עומדת בלוח הזמנים שנקבע לה. [...] אין בכיר איראני שלא מכיר את מלת הקסם: דגן. טהרן יודעת בוודאות מי עומד מאחורי ההתנקשות במדען הגרעין. המוסד בראשותו של מאיר דגן הגיע להישגים מדהימים שבעולם הערבי לא מדמיינים. דגן אינו מוכר לאדם הממוצע ברחוב: הוא עובד בשקט ובדממה הרחק מההמולה התקשורתית, ומסב פעם אחר פעם מכות כואבות לתוכנית הגרעין של איראן, שרק בגללו עדיין דורכת במקום ולא מתקדמת למרות ההמולה העולמית שהיא מייצרת". דיווח של סוכנויות-הידיעות ב"ידיעות אחרונות" מלמד כי ה"סאנדיי טיימס" דיווח כי דווקא החיזבאללה הוא מי שעומד מאחורי הריגת המדען האיראני.

אלון עידן כותב היום את טור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" והוא נסב על הראיון של דני איילון, סגן שר החוץ והכוכב המושפל של תקרית הזובור בשגריר הטורקי, בתוכנית "פגוש את העיתונות". לא ברור מדוע לא מפקידים את הטור הזה, ההולך ומידרדר, בידיו של עידן באופן קבוע.

הארווי פיקאר כותב ספר על ישראל, מדווחת נירית אנדמן ב"הארץ".