פועל תאילנדי מתבונן אל עבר מקום נפילתו של הקסאם שנורה מעזה וקטל פועל אחר, ביישוב נתיב-העשרה בדרום. נפילת הרקטה מאוזכרת במשבצת על שער "מעריב" ("השקט בדרום הופר") ו"ישראל היום" ("לראשונה מאז עופרת-יצוקה: הרוג מקסאם"), תופסת כשליש משער "הארץ", ואין לה זכר בשער "ידיעות אחרונות" (צילום: צפריר אביוב)
ביבי, נתניהו ביבי
"בעקבות השיחה: קלינטון תיפגש עם נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", מתחת לכותרת הגג: "אמש: רה"מ התקשר למזכירת המדינה". ההפניה היא לעמ' 2, לידיעה של אלי ברדנשטיין וצח יוקד. להיכן נעלם הכתב המדיני הבכיר בן כספית, מי שהחזיק בשבי את העמוד הראשון של העיתון בשבועות האחרונים במסע חורמה נגד ראש הממשלה? טוריו מתפרסמים כסדרם במוסף לשבת ("נתניהו עשה בדיוק ההפך", הוא כותב השבוע. ההפך ממה? ובכן, בגדול, מעצת השכל הישר), אולם נוכחותו בדיווח השוטף של החדשות נעשית דלילה. אולי מקרה, ואולי החלטה עריכתית.
מה יגיד נתניהו לקלינטון בפגישתם? "רה"מ, כן למחוות, לא בירושלים" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שעורכיו קיבלו החלטה עריכתית ברורה: קידום של טורו הפוליטי של גונן גינת על שער המוסף "ישראל השבוע" ועל השער הראשי של העיתון, כולל איור המציג את ארנון (נוני) מוזס, הבעלים של העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות", כבובנאי. "הקמפיין של נוני מוזס נגד בנימין נתניהו", קוראת הכותרת המאשימה על השער, והטור מפרט את הצעדים שנקט לכאורה מוזס כדי "להפיל את נתניהו" (שום גילוי חדש, בעיקר ראיות נסיבתיות וחומרים ממוחזרים).
ב"ידיעות אחרונות" לא מדפיסים כותרת נגדית המאשימה את "ישראל היום" בביצוע "הקמפיין בעד נתניהו". במקום זאת הם מתמקדים בקמפיין נגד נתניהו. "לראשונה: קדימה עוקפת את הליכוד" היא הכותרת הראשית, המפנה ל"פרויקט מיוחד" בשם "שנת נתניהו" במוסף לשבת של העיתון. האם היתה שנה טובה? לא. ממש לא. היתה "שנת שמיטה" (כותרת המוסף), "שנת המריחה" (נחום ברנע), "שנה של דאגה עמוקה, של מועקה, של חששות כבדים, של חוסר ודאות, של תקווה שהולכת ומתפוגגת" (סימה קדמון, הבן כספית של "ידיעות"). איזו עוד כותרת היו יכולים עורכי "ידיעות" להוציא מהסקר ולהציג על השער? למשל: "הציון של לבני: 49, הציון של נתניהו: 55". ברק, אגב, קיבל 66.
גם ב"הארץ" מדפיסים ממצא של סקר ככותרת ראשית: "סקר 'הארץ': רוב גורף בציבור סבור שאובמה ידידותי וענייני כלפי ישראל". עם זאת, גם "שביעות הרצון מממשלת נתניהו נותרה כשהיתה", חותמת כותרת המשנה לראשית (יוסי ורטר). מוסף "השבוע" של "הארץ" אינו מוקדש לסיכום שלילי של שנת שלטונו הראשונה של נתניהו, אלא לסוגיה שעל הפרק: היחסים עם ארה"ב, וכדבר הלוגו המלווה את הפרויקט, "יחסים במשבר". גם מההיבט הצר יותר הזה, נתניהו לא שובע נחת מכתבי "הארץ".
העסקים של פסגות
"חקירת פסגות: מאמץ למנוע נטישת לקוחות", מדווחת הכותרת השנייה בגודלה על שער "דה-מרקר". מעליה נראית תמונתו של מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס, כשעיניו נוגות. "ורמוס ושטיינברג נחקרו באזהרה" היא כותרת הגג. הכותרת בעמ' 10, היכן שמודפסת כתבתם של אתי אפללו ונועם בר, היא "נלחמים תחת אזהרה". הכותרת הראשית של "גלובס" היא "רשות ני"ע מחזיקה מיילים שמחשידים את בכירי פסגות". האם הם נלחמים, אותם בכירים? לא נכתב. "זה מה שקורה כשאין פיקוח", כותב עירן פאר בטור פרשנות. מעניין, חשבתי ש"גלובס" אינו חסיד של הרגולטור. ב"עסקים" תמונתו של ורמוס נמתחת לכל רוחבו ואורכו של השער, תחת הכותרת "הסתבכות". ב"ממון" מתמקדים בענייני צרכנות. "כלכליסט" כלל אינו מודפס בשישי.
לבייב, לב לבייב
"השבוע האחרון היה מצוין עבור לב לבייב", כתבה אתמול סופי שולמן במוסף "כלכליסט", בפתח טור שהמשכו תיאר עד כמה מצוין מצבו של השולט בתאגיד אפריקה-ישראל, וסופו התריס: "אם נדרשה רק חצי שנה כדי שהכל ילך וישתפר, למה היה צריך לדחוף לציבור את ההסדר הזה מלכתחילה?".
פרופ' אמיר ברנע, מי שאפריקה-ישראל שכרה כדי שינסח את הסדר החוב המפורסם בין החברה ובין מחזיקי האג"ח שלה, מתראיין היום לסבר פלוצקר בטורו השבועי במוסף "ממון", לרגל החתימה הסופית על ההסכם. ברנע מתייחס למציאות אפשרית שבה ההסדר לא היה "נדחף לציבור": "לו היתה אפריקה-ישראל מוכרזת כפושטת רגל, הנזק למחזיקים באגרות החוב שלה היה גדול בהרבה. כחלק מההסדר העבירו בעלי המניות, ולבייב בראשם, שליש מהבעלות שלהם על אפריקה-ישראל, 18% מהבעלות על אפריקה-ישראל-פיתוח ו-16% מהבעלות על אפריקה-נכסים לטובת המחזיקים באגרות החוב".
ברנע אומר גם כי לא ידע דבר על החשדות המיוחסים לדני דנקנר, והשאלות ששאל ערב כניסתו של דנקנר לתפקיד יו"ר הפועלים, עת ברנע היה דירקטור בבנק, לא נסמכו על התנגדות לדנקנר, אלא על התנגדות לאישור האוטומטי ללא מידע מוקדם שנדרש מהדירקטוריון. שאלות אלה עלו לברנע בחברותו בדירקטוריון.
החדש של שפי ישי
שפי ישי, מי שאלבומו היחיד, "אהבה ושנאה", הוא מהיפים במוזיקה הישראלית וכנראה גם העצוב שבהם, מתראיין לרונה קופרבוים ("7 לילות") לרגל צאת אלבומו החדש, השני במספר, לאחר הפסקה של 17 שנה. ישי, או יותר נכון, שפי – שהוא שם המשפחה, ולא ישי – מספר לקופרבוים מדוע השירים, שכמה מהם היו מוכנים כבר לפני יותר מעשור, יצאו לאור רק עכשיו, והסיבה עצובה ומוזרה כמו השירים: אחיו הקטן של ישי, חגי, נהרג בנפילת מגדלי התאומים, ומעיין היצירה של האח הגדול נסכר.
הכתבה הכי נקראת במוספי סוף-השבוע?
מה תהיה הכתבה הכי נקראת במוספי סוף-השבוע? אין לי מושג. לאף אחד אין. אבל אפשר להמר. אני שם את הכסף על "איפה הכי כדאי לקנות", כתבת השער של שושנה חן ב"ממון", המשווה בין סלי קניות במרכולים בערים השונות. בתל-אביב ובירושלים זכה רמי לוי במקום הראשון; בחיפה, פתח-תקווה ובת-ים–ראשון-לציון זכתה רשת מגה-בול; ובבאר-שבע ממן מחסני מזון.
האם יש ערך לכתבות מהסוג הזה? "קחו את התוצאות בעירבון מוגבל", כותבת חן ביושר, "המחירים של השבוע אינם בהכרח המחירים של השבוע שעבר, ובוודאי שאין שום אחריות שהמחירים של השבוע הבא יהיו זהים. הם נכונים רק לשעת ביצוע הסקר ורק לסניפים הספציפיים של הרשת, ויש להתייחס אליהם כאל אינדיקציה כללית".
על זה יש להוסיף כי גם הסקר עצמו, כמו כל סקר, בעייתי: לא בכל חנות נמצאו כל המוצרים בסל, וממילא הסל אינו דווקא זהה או אפילו דומה לזה שלך או שלי (עברתי על רשימת המוצרים, יותר מארבעים, ומצאתי פחות מחצי שנכנסים אלי הביתה. מה זה לעזאזל "חטיף קליק מעורב"?).
ובכל זאת, יש ערך לסקרים כאלה, במיוחד אם מתמידים בעריכתם וצוברים נתונים השוואתיים לאורך זמן (האם זה נעשה? לאו דווקא). ויש ערך גם לעצות הסבתא של חן. אל תתפתו למבצעים מורכבים, בעל הבית לא באמת השתגע, היא כותבת, הוא רוצה להרוויח גם בפסח.
פסח בפתח
תקופת החגים היא תקופתם הטובה, השמחה והמדושנת של מנהלי העיתונים. היא גם שעתם הרעה, העצובה והמסוכסכת של עורכי העיתונים. מאותה סיבה כמובן: המודעות זורמות, וממילא התוכן המערכתי צריך להתרחב ולהתנפח, כשהתקציב להפקתו לאו דווקא גדל באותו הקצב.
אפילו ב"מעריב", שם הודיעו לאחרונה בחצי פה על סגירת המוסף היומי, יכולים לחייך חצי חיוך. 128 עמודים מחזיק המוסף השבועי שחולק אתמול למנויים.
ומה עם הקוראים? מי שלוקה בנוירוזה המאלצת אותו לקרוא עיתון מכריכה עד כריכה, ודאי נתקף בטיק עצבני כשנטל לידיו את שני גליונות "7 ימים", המחזיקים יחדיו 244 עמוד. מה בפנים? על זה ענה הבעל לאשתו: אל תשאלי שאלות ולא תשמעי שקרים. ובכל זאת: ובכן, ה"בלוק" הפותח מכיל 11 כפולות פרסומיות.
לפיד, יאיר לפיד
אגב, כתבת השער של "סופשבוע" היתה "צלילה לשאלת מיליון הדולר של הפוליטיקה הישראלית: האם הטאלנט שאוהב לצאת בסדר עם כולם עוד יהיה ראש הממשלה של כולם". הכותרת היתה "מירוץ הלפיד". "אגב", כותב מנחם בן בטורו השבועי המתפרסם היום במוסף "תרבות" של "מעריב", אחרי שחבט כדבעי בלפיד (הסיבה: הלה מתח ביקורת (מגושמת) על תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", החביבה על בן, ועל גיבורה הנוכחי, סטודנט ומלצר בשם אלירז), "אין ללפיד גם שום סיכוי פוליטי. העם לא אוהב עשירים מפוחלצים בחליפה ועניבה שמתנשאים על 'מלצרים'".
קשה להיות יהודי
"יצירות תרבות שבארץ דורשים להחרים אותן כי הן עוכרות ישראל מוצגות עכשיו בפסטיבל הסרטים הישראלי בפריז, ושם דורשים להחרים אותן כי הן מייצגות את ישראל" (כותרת משנה לטור של יהודה נוריאל ב"7 לילות").
"אחד הדברים שמדהימים אותי בתוכנית שלי הוא כמה אנשים לא יודעים. אני שואל שאלות, ואנשים פשוט לא יודעים את התשובה. חשבתי שאנשים מאוד מתעניינים בפוליטיקה בארץ. אבל אנשים לא יודעים מי זה שר הביטחון" (דרור רפאל, "פעם שוחט פרות מחודד וכיום מגיש שעשועון טריוויה", בראיון עם גון בן-ארי ב"7 לילות").
"האלרגיה לאביב היא חוויה עמוקה של אי-התאמה לעולם" (כותרת המשנה לטורו של אריאל הירשפלד במוסף "הארץ").
ענייני תקשורת
רז שכניק משרטט ב"7 לילות" קווים לדמותה, המעונה, של רשת, זכיינית ערוץ 2. מתוך כותרת המשנה: "רייטינג מביך ל'שבוע סוף' ו'הכל דבש', המפולת של ליאור שליין, מינויים משונים ומלחמות הנהגה". שכניק עושה קציצות מרשת: "קשה לדבר על רשת במושגים יבשים של כישלון. זו מפולת טוטאלית, מהדהדת בעוצמתה. כמעט כל תוכנית שעלתה למסך הגיעה לנקודת התרסקות". אגב, כל מי שכתב בזמנו על היחס המועדף שרשת מקבלת ב"ידיעות אחרונות", בעבר וגם בהווה, ובמיוחד על רקע המתיחות העזה בין העיתון ובין קשת – ובכן, כל אחד כזה יעדיף לשכוח את הכתבה הזו, שלא ממש מסתדרת עם התיאוריה שהגה.
גידי וייץ כותב במוסף "הארץ" על אורי מסר, כנראה עד תביעה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ובכל מקרה "עד מפתח", כפי שכותב וייץ. וייץ מוסר את גרסתו לאירועי אותו יום, שהניב את התצלום של מוטי קמחי מנציח את מסר, פרוע מבט ועניבה, משוטט על הכביש המהיר. לפי וייץ, לא המשטרה היא שהזמינה את צלם "הארץ" אלא להפך, ומסר לא שהה קודם לכן בחקירה, אלא דווקא בפגישה עסקית. התצלום הזה נידון בהרחבה בכתבה, על הפרשנויות שניתנו לו ועל השימוש שאולי יעשו בו פרקליטי אולמרט.
רועי (צ'יקי) ארד, סגן עורך "7 לילות" וההוא מהאירוויזיון (פינג-פונג, דגלי סוריה), מגיש את כתב ההגנה שלו מפני ההאשמות על בגידה במולדת באותו פסטיבל שירים לפני עשר שנים, ואף מקבל לשם כך את שער המוסף.