מלחמות הן מועדות לטרגדיות, ולא רק משום שהן ממיתות בני־אדם אלא גם משום שהדרג המדיני והצבאי נמצא תמיד במלכודת בין הצורך, או הרצון, ליזום פעולה לבין אי־הוודאות הקיימת תמיד ביחס להשתלשלות הסיבתית של האירועים שבאים תוך כדי הפעולה ובעקבותיה. אי־הוודאות הזאת איננה ניתנת לתיקון מלא אלא לצמצום חלקי בלבד. לכן חייבים מדינאים וגנרלים בעלי אחריות לעשות הכל כדי לאסוף את הנתונים שיכולים לעזור במידת האפשר בחיזוק הבסיס להערכת הסיכונים והתרחישים הכרוכים בהחלטה לפעול בדרך מסוימת.

מסיבות אלה אין החלטה המטילה על ראש ממשלה ועל שרים בחברה דמוקרטית מעמסה כבדה יותר של צידוק בפני הציבור מאשר ההחלטה לצאת למלחמה, החלטה שמחירה לא ידוע מראש ואשר חלק, לפעמים מכריע, מתוצאותיה הצבאיות והמדיניות הוא בלתי צפוי. כאשר ניהול המלחמה נתפס כסביר, מתמקד המאבק על תודעת הציבור ביחס בין המטרות שזכו לתמיכת הציבור לבין תוצאות המלחמה. אך כאשר הדעה הרווחת בציבור היא שניהול המלחמה היה לקוי, ובחלקו אפילו מביש, ושחלק ממחיר המלחמה לא היה בלתי נמנע, מאבק ההנהגה על תודעת הציבור נעשה פגיע כבר בנקודת ההתחלה.

צילום: רויטרס

אך גם מעבר לסוגיית ניהול הכוח הצבאי והמערכה המדינית, כשמדובר בהערכת התוצאות ביחס למטרות המלחמה, נתקלים תמיד בעמימות המטרות. העמימות נובעת, בין השאר, מן המטרות הסמויות של ההצהרות הפומביות על מטרות המלחמה. הצהרות כאלה בראשית המלחמה, יותר משהן מכוונות להגדיר בצורה מדויקת את מטרות המלחמה, הן מכוונות לגייס את המוטיבציה של החיילים ושל הציבור. בחלקן אף מיועדות הצהרות פומביות על מטרות המלחמה להעביר מסרים לאויב. אין אפוא שום בסיס לצפות לכך שמטרות המלחמה הריאליות תחפופנה באופן מלא את ההצהרות המיועדות לגייס את הנכונות להקרבה של החיילים ושל הציבור ואת תוכן המטרות המוצהרות הממוענות, כמסר ישיר או עקיף, לאויב. ברור שבמצב של הסתערות על האויב, הנטייה תהיה לנפח את מטרות המלחמה. הגדרות מתונות יותר יכולות להחליש את המוטיבציה של החיילים והאזרחים. אך הפרזה כזאת, היוצרת פער גדול בין הצהרת המטרות ובין ההישגים למעשה, גורמת להתפוגגות אמון הציבור ולאכזבה גם כאשר היחס בין מטרות המלחמה הריאליות להישגים הוא למעשה חיובי במאזן הכולל.

דרך טיפוסית של מנהיגים לצמצם את הפער בין הצהרות מנופחות על מטרות המלחמה לבין הישגים למעשה היא להגדיר אותן מחדש במונחי התוצאות. כל תוצאה חיובית שלא נחזתה מראש הופכת למטרה מקורית מתוכננת, וכל סטייה קשה ממטרה מקורית הופכת לקושי ידוע מראש. מכשול מרכזי נוסף במאבק על התודעה הוא הפער הקיים תמיד בין אמות מידה מקצועיות לאמות המידה של הציבור להערכת סבירוּת ההחלטות של ההנהגה. הערכות מקצועיות תתרכזנה בדרך־כלל בשאלה, אם תהליך קבלת ההחלטות אִפשר הערכה השוואתית של חלופות צבאיות ומדיניות (כולל השגת מטרות המלחמה ללא מלחמה), ואם נעשו הצעדים הדרושים להתבסס על נתונים זמינים החיוניים להערכת סיכונים וצפיית תרחישים אפשריים.

בניגוד לגישת בעלי המקצוע, הציבור נוטה להעריך את לגיטימיות ההחלטות תוך התעלמות עקבית מאי־הוודאות המהותית ברגע שבו מתקבלת ההחלטה. במקום לשאול, אם בנתונים שהיו לפני המחליטים היתה הסתברות גבוהה מספיק שהתוצאה שתתקבל תהיה חיובית, הציבור שופט את המחליטים לפי תוצאות ההחלטות והפעולות, לאחר מעשה. הבסיס הלוגי המופרך שעל יסודו שופט הציבור את מנהיגיו (גם בנושאים כמו מדיניות כלכלית) הוא שאם התוצאות הן חיוביות הן מצדיקות את המטרות וההחלטות, ואם הנן שליליות אזי המטרות וההחלטות נתפסות כשגויות מלכתחילה.

מסיבה זו, מנהיג במדינה דמוקרטית המחליט לצאת למלחמה על בסיס נתונים שהם תמיד חלקיים, אך מספיקים להצדקה מדינית ומקצועית צבאית של ההחלטה, צפוי לפסק־דין אכזרי של הציבור, השופט כמעט תמיד על־פי מבחן התוצאה. אם רופא כירורג אומר לבן המשפחה של החולה שההסתברות של מוות בלי ניתוח היא 70%, ואילו ההסתברות למוות עם ניתוח היא 50%, יש להניח ששניהם יקבלו את ההחלטה הסבירה לעשות את הניתוח. סבירות ההחלטה אינה משתנה גם אם החולה מת על שולחן הניתוחים. אם תחשיב ההסתברות היה מבוסס – מבחן התוצאה אינו רלבנטי להערכת ההחלטה.

גם ראשי הממשלה והצבא צריכים לקבל החלטות כאלה, אף כי שיקולי הסתברות בנושאי מדיניות ומלחמה הם תמיד פחות מדויקים ומבוססים מאשר בתחום הרפואה (בדרך פרדוקסלית, במקום שחוסר היכולת להעריך במדויק תשפיע על צניעות המחליטים והמנהיגים ומתינותם, היא דווקא מעוררת לא פעם דיבורים של יהירות ורהב). אך גם ביחס להחלטות של מנהיגים – מבחן התוצאה הוא שגוי. הצלחה בלתי צפויה או מקרית יכולה להציל מחליטים פזיזים וחסרי אחריות, וכישלון שהיה צפוי בהסתברות נמוכה יכול למוטט מנהיגות אחראית. לכן ציבור השואף למנהיגות אחראית צריך לתת משקל יתר לקריטריונים מקצועיים של איכות ההחלטות. בשל הפער הזה בין השיפוט המקצועי והציבורי ראוי, אולי, שוועדת חקירה תקום אחרי כל החלטה לצאת למלחמה.

המאבק על תודעת הציבור בעניין מלחמת לבנון השנייה עדיין פתוח בשל סיבות נוספות: אם המבצע הצבאי הישראלי יתניע בעתיד הנראה לעין מערכת פנים־לבנונית ובינלאומית שתשנה באופן משמעותי את מצב הביטחון בגבול שבין שתי המדינות, ההחלטה לצאת למלחמה תיראה במבט לאחור כהחלטה מוצדקת (אולי אפילו היסטורית), גם אם התקבלה בפזיזות וללא תהליך בדיקה תקין. גורם נוסף שישפיע על תוצאות הקרב על תודעת הציבור יהיה אם בעתיד הקרוב יסתמן מפנה ביכולתה של ישראל לנקוט אמצעים מדיניים יעילים לצמצום התמריצים של החזבאללה להתקיף אותה. עם זאת אף כאן, בשל הרצף הזמני בין המלחמה לאירועים ותהליכים שיתחוללו לאחריה, ייטו המעוניינים וחלק מן הציבור להציג לפי אמונתם אירועים חיוביים או שליליים שהתחוללו אחרי המלחמה כתוצאותיה גם אם אין כל קשר סיבתי ביניהם. במקרים כאלה, בדרך־כלל המאבקים על תודעת הציבור ועל האמת ההיסטורית אינם חופפים. יתר על כן, כפי שהוכח במהלך מלחמת לבנון השנייה ולאחריה, התקשורת נוטה לתת משקל יתר למגמה הציבורית להעדיף את מבחן התוצאה על פני מבחן ההסתברות, ובגלל זה היא גם מפריזה בנטייתה להקדים ולהציג את תוצאות המלחמה האחרונה באור מאכזב.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 64, ספטמבר 2006