עיקרי הפסיקה

ערעור אזרחי 02 / 4534
1. רשת שוקן בע"מ
2. אמנון רבי
3. שאול ביבי
4. איתן בקרמן
נגד
אילון (לוני) הרציקוביץ'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[4.3.2004]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' ריבלין, א' א' לוי

ידיעה שהתפרסמה בעיתון ציטטה ביקורת כלפי התקשורת שהשמיע המשיב, יושב-ראש ובעלים של קבוצת כדורגל. המערער 4 פרסם בתגובה כתבה בטור. בכתבה לא נכתבו עובדות אלא משל ביקורת על המשיב. בית-המשפט המחוזי קבע כי מדובר בפרסום שהוא לשון הרע, וכי המערערים אינם עומדים בדרישות תום-הלב. המערערים טוענים כנגד פרשנות בית-המשפט המחוזי את הוראות החוק ואת יישומן במקרה הנדון.

בית-המשפט העליון פסק:
ב.
[...]
(2) כאמור, בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, בשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופיה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע (570א – ב).
(3) בשלב שני יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. ניתן להוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי (570ג, ו).

ג. (1) מבחינה פרשנית המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר מדובר בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב לבו של השיח הדמוקרטי (568ז).
(2) בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין "הבעת דעה מהסוג הטהור", יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית, ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הסוגה של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה תגבר זכותו של התובע לשם טוב (569ו).
(3) במקרה הנדון הרקע לכתבה היא התבטאותו של המשיב, המדמה את העיתונאים המסקרים את תחום הספורט לעכברים. הכתבה היא הבעת דעה חריפה ובוטה על התבטאות זו, הנוקטת דרך משל, שלפיה בהתבטאותו הפך המשיב למה שיצא נגדו. ברי כי הכתבה איננה מתיימרת להציג עובדות. הכתבה משתייכת באופן כללי לפרסומים שהם הבעת דעה. הבעת דעה נתפסת בעיני האדם הסביר כפחות פוגענית מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש את עמדתו האישית (568ד – ו).

ד. במקרה הנדון הגבול הוא דק מדק. התיאורים הציוריים הרבים בכתבה מעוררים תחושה קשה שלפיה הכתבה כיוונה להשפיל ולבזות את המשיב. עם זאת נקבע כי הדימוי לא נועד להפשיט את המשיב ממהותו האנושית. לאחר שהמשיב טבע בעצמו את מוטיב "העכבר", מוטיב קשה וחמור לכל הדעות, לא יוכל להלין על השימוש במוטיב. אם כן, האדם הסביר לא יראה בביטוי כביטוי פוגע, שכן נהיר מההקשר, מכותרות הכתבה ומאופן סיומה כי הביטוי אינו עומד בפני עצמו, ויש להבינו לאור התנהגות הנפגע. יתר-על-כן, יש לראות במשיב דמות ציבורית ככל שהדברים נוגעים לדיון הציבורי שהתעורר בעקבות פרסום הידיעה מפיו. למעשה, הידיעה עוררה דיון בשאלת סיקור עיתונאי של תחום הספורט. המשיב אינו דמות זרה לזירה התקשורתית, והוא נמצא במרכזם של דיון ציבורי ושל סיקור עיתונאי פעמים רבות. על-כן משעורר דיון ציבורי, המשיב הפך לדמות ציבורית בקשר לעניין נושא הדיון (571ג – ד, ז – 572א).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סטרשנוב) מיום 2.5.2002 בת"א 2546/99. הערעור נתקבל.

מיבי מוזר, שירה בריק – בשם המערערים;
איתן ארז, יואב בן פורת – בשם המשיב.

מתוך פסק הדין

הכתבה העומדת במרכזו של ערעור זה פורסמה בעקבות ידיעה במוסף הספורט של ידיעות אחרונות (ביום 23.8.1999). הידיעה כללה ציטוט מפיו של אילון (לוני) הרציקוביץ', היושב-ראש והבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב (להלן – הרציקוביץ').
הרציקוביץ' צוטט "בגילוי דעת נגד התקשורת" באומרו כי "כל אימת שמתגלית בעיה, אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר, תוך הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער". בכותרת משנית של הידיעה, באותיות מודגשות, נכתבו המילים "זו הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער" (להלן – הידיעה).

ארבעה ימים לאחר מכן (ביום 27.8.1999), התפרסמה במוסף הספורט של המקומון התל-אביבי "העיר", במסגרת טור דעות, כתבה פרי עטו של איתן בקרמן (להלן – הכותב). כתבה זו היא העומדת במרכז הדיון לפנינו. כותרת ראשית לכתבה הייתה "העכבר הוא עירום". החלק הרלוונטי פתח בכותרת "איכסה לוני". לאחר מכן צוטטה הידיעה. הכותב פתח את גוף הכתבה בתיאור כללי של לורדים אנגלים, הטורחים על טיפוח חזות מכובדת, אך מפעם לפעם נתפסים בקלקלתם. כדוגמה לכך מתוארת סצנת מין. בהמשך מצוין כי "גם ללורד שלנו קרה מקרה. שונה בתכלית, כמובן". והכותב ממשיך:
"הלורד שלנו הוכה בחום השמש האסייתית. שנים רבות, גם בקיץ המזרח תיכוני הוא שמר על איפוק ונמנע מלהזיע. לעיתים נדירות, כשהחום היה קשה מנשוא, אכן הופיע נוזל על פניו – כך היה כשהחליט להדרש לסוגיה משפטית לא נעימה שנגעה לענייניו – אך משום שהיו אלה פניו של הלורד, ידעו כולם כי לא זיעה היא, אלא מי הגילוח המשובחים שלו. ברי המזל שזכו להתקרב עד כדי פסע מן הלורד הגדילו לספר על ניחוח הבושם.
לפני ימים ספורים התרחש דבר מופלא מאוד. באחת משעות הצהריים, כשהשמש היכתה בעוז על הפדחות, בצבצה טיפת זיעה קטנה על מצחו של הלורד. כך ממש. ואחריה הופיעה עוד טיפה, ועוד אחת, ולפתע החלו שתי כפות ידיו להתלחלח, וזרועותיו וחזהו, ולא עברו דקות ארוכות עד שכל גופו של הלורד המהודר נטף זיעה, הוצף זיעה, מכף רגל ועד ראש. ולא רק זאת, אלא שריח לא צפוי עלה מגופו של הלורד, ריח עז, תקיף, ריח שמושך חתולים ממרחקים. שום ארומה לא היתה בו, רק צחנת זיעה פשוטה.
בעוד השמש חובטת מעל, ופלגים נוהרים על גופו, נפתח אט אט גם פיו של הלורד. קולות הזויים החלו עולים ממנו אל חלל העולם, מצטברים למילים לא ברורות. עוברי אורח משתוממים שחלפו ליד הלורד העידו כי שמעו אותו שח דברים אודות עכברים ורעל, ובני נוער, ותקשורת, ושטנה והסתה ועוד מיני כאלה. עניין מוזר עד מאוד, אמרו בליבם, מוזר עד מאוד, האם זה הלורד שלנו?
אם רק אלו היו פני הדברים, ייתכן שהיו נשכחים במהירה, ואולם אותו חזיון קיץ מוזר הפך למעשה קסמים ממש. בעוד הלורד מגלגל על פיו את המילים, החלו לפתע אזניו לגדול ולהתעקל ומישבנו החל לצמוח זנב ארוך כחבל ולא חלף זמן רב עד שהלורד כולו הפך למין עכבר ענק שעיר וחום. ולא רק זאת אלא שהיה הלורד עכבר משוטט בעיר מקושט בחליפתו המהודרת והיה ניגש אל התושבים, ובמיוחד אל הנערים הצעירים ולוחש על אזנם דברים אודות בעלי מקצוע בעירם. דברי רעל היו אלה, דברים מכוערים שהניר לא יכירם, והצופים בלורד ובמעלליו תמהו בשנית לעצמם: הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה, ואיך זה, כסילים שכמונו לא הבחנו בכך מעולם" (להלן – הכתבה).

הרציקוביץ' הגיש תביעה לבית-המשפט המחוזי (ת"א 2546/99) בתל-אביב-יפו לפי חוק איסור לשון הרע (להלן – החוק או חוק איסור לשון הרע). התביעה הוגשה כנגד רשת שוקן, המוציאה לאור של העיתון; העורך בפועל של העיתון; עורך מדור הספורט ובקרמן (להלן – המערערים). המערערים טענו כי הכתבה פורסמה כתגובה הולמת לידיעה, וכי מדובר ב"מאמר פובליציסטי" וב"ענייני סגנון וטעם", שלא ראוי כי בית-המשפט יתערב בהם.

לקריאת פסק הדין המלא