בדירתה של השחקנית אלפרידה ריטר, שזה עתה חזרה מרוסיה. מזוודות פרוקות למחצה. העיתונאים פיקסל, פייגל והלברשטאם מנופפים בזרועות ומציפים אותה בשאלות.
שלושתם ביחד (בערבוביה): יש לך סימנים של הנאגאייקות [שוט רוסי]? בואי תראי אותם? אנו רוצים פרטי פרטים, details. איך הייתה המוסקוואיות? מה הרשמים שלך? את בוודאי סבלת נורא, את שומעת, בוודאי ס ב ל ת?
פיקסל: תארי כיצד התייחסו אליך כאל אסירה!
פייגל: אנא ספרי על רשמייך עבור מהדורת הערב!
הלברשטאם: תארי עבור מהדורת הבוקר מה הייתה האווירה בדרך חזרה!
אלפרידה ריטר (במבטא צפון גרמני ובחיוך): רבותי, אני מודה לכם על העניין הרב, זה באמת נוגע ללב, שהווינאים האהובים שלי שמרו את אהדתם אלי. אני מודה לכם מכל הלב, שכל כך טרחתם באופן אישי. הייתי בשמחה גם מחכה עם פריקת המזוודות, אולם אינני יכולה לומר לכם אלא שהיה מאוד מאוד מעניין, ששום דבר רע לא קרה לי ושהנסיעה חזרה היתה אמנם ארוכה, אבל אפילו לא במקצת קשה, ושאני (בטון שובב) מאוד שמחה להיות שוב בווינה האהובה.
האלברשטאם: מעניין—כלומר הנסיעה חזרה היתה ארוכה—את מוכנה להודות בכך?
פייגל: היא אמרה קשה.
פיקסל: חכו רגע, את ההקדמה כתבתי כבר במערכת—רק רגע—(כותב)—מיסורי השבי הרוסי נפדתה, ולאחר נסיעה ארוכה וקשה הגיעה סוף-סוף ליעדה. האמנית הגירה דמעות שמחה, ביודעה על היותה שוב בעירה האהובה וינה.
אלפרידה ריטר (מאיימת עם האצבע): דוקטור שלי, דוקטור שלי, את זה לא אמרתי, להיפך, אני אמרתי שבכל הקשור אלי אינני יכולה להתלונן על כלום.
פיקסל: אהה! (כותב) האמנית מתבוננת כעת אחורה בשוויון נפש אירוני מסוים על מה שעבר עליה.
אלפרידה ריטר: אבל מה זה?—אני חייבת לומר—לא, דוקטור, אני מזועזעת.
פיקסל (כותב): אבל אז—כשהמבקר רענן את זיכרונה, היא ביטאה זעזוע. במלים נרגשות תארה ריטר כיצד ניטלה ממנה כל אפשרות להתלונן על היחס לו זכתה.
אלפרידה ריטר: אבל דוקטור, מה אתה מנסה לעשות?—אני בשום אופן לא יכולה לומר...
פיקסל: היא אפילו לא יכולה לומר.
אלפרידה ריטר: אבל באמת—אני לא יכולה באמת לומר.
הלברשטאם: אבל באמת, את לא יודעת שאפשר לומר הכל?! חברה יקרה, הביטי, קהל הקוראים רוצה לקרוא, את מבינה. את י כ ו ל ה לומר. אצלנו בוודאי, ברוסיה אולי לא, כאן תודה לאל יש זכות דיבור, לא כמו ברוסיה. כאן השבח לאל ניתן לומר הכל על המצב ברוסיה. האם ברוסיה התעניין עיתון כלשהו בך כמו כאן. נו אז!
פייגל: ריטר, גלי תבונה. האם את חושבת שקצת פרסומת תזיק לך במקום שבו את עוד מתכוונת להופיע? נו אז!
אלפרידה ריטר: אבל רבותי—אני לא יכולה—זה הרי מצוץ מהאצבע—לו הייתם רואים זאת בעצמכם—לו הייתה לי אפילו תלונה מזערית על הצקות ברחוב או במשרדים —אתם מעלים על דעתכם שהייתי שותקת?
פיקסל (כותב): רועדת עדיין מהתרגשות, נזכרת ריטר כיצד ההמון ברחוב מעך את אצבעותיה, כיצד הציקו לה במשרדים כאשר העזה להביע תלונה מזערית וכיצד היא היתה חייבת לשמור על שתיקה בנוגע לכל החוויות האיומות הללו.
אלפרידה ריטר: אבל דוקטור, אתה חומד לצון. אני יכולה לומר לכם אפילו שהשוטרים באו מאוד לקראתי, הושיטו יד היכן שיכלו. לא היתה לי בעיה כלשהי לצאת החוצה לכל מקום שרציתי, ולחזור הביתה אחר כך, אני מבטיחה לכם, לו הייתי מרגישה אפילו לשנייה אחת כאסירה...
פיקסל (כותב): האמנית מספרת, שבמקרה אחד כאשר היא ניסתה לצאת החוצה, באו השוטרים לקראתה, אחזו בה בידה והחזירו אותה הביתה, ושלמעשה חיה חיי אסירה...
אלפרידה ריטר: כעת אני באמת כועסת—אין זו אמת רבותיי-אני מוחה!
פיקסל (כותב): היא באמת כעסה, בהיזכרה בחוויות אלה, במחאותיה חסרות הטעם.
אלפרידה ריטר: אין זו אמת רבותיי!
פיקסל (כותב): לא אמת? מה זאת אומרת לא אמת? כל מלה שכתבתי יצאה מפיך.
מערכה ראשונה, תמונה 14, מתוך "ימי האנושות האחרונים: טרגדיה בחמש מערכות עם פתיח ואחרית דבר" מאת קארל קראוס, בתרגומה של ד"ר איריס רחמימוב מאוניברסיטת תל-אביב, מובאת כאן באדיבות האוניברסיטה
Karl Kraus, Die Letzten Tage der Menschheit: Tragödie in fünf Akten mit Vorspiel und Epilog Edition 1926 (Die Fackel Wien, Leipzig)
קארל קראוס (מימין: ב-1914 וב-1900. צילומים: נחלת הכלל)
עוד על קראוס
מה שנשמיד / אורן פרסיקו
מי שצורך תקשורת באופן ביקורתי, חב חוב עצום לקרל קראוס גם אם מעולם לא קרא מילה אחת שכתב