דעיכתו של עיתון "מעריב" היא סיפור ישן ומתמשך, שאת זרעיו ניתן למצוא כבר בשנות השבעים, עם עליית קרנו של "ידיעות אחרונות". ההידרדרות הוחרפה בתקופה שחלפה מאז, והגיעה לשיאים בטלטלות שעבר העיתון עם מותו של בעליו הקודמים, רוברט מקסוול, וההסתבכויות הפליליות של מי שבא אחריו, עופר נמרודי. כעת העיתון מפסיד כסף רב מדי חודש ונמצא בשפל שטרם ידע כמותו, שפל שנוצר מחיבור של כמה גורמים, פנימיים וחיצוניים.

הראשון שבהם הוא הקיפאון שאחז בעיתון בשנים האחרונות בשל סכסוך שנתגלע בין בעליו. ולדימיר גוסינסקי, שרכש בשנת 1998 27% ממניות העיתון, לא תמיד ראה עין בעין עם בעלי השליטה, חברת הכשרת-היישוב, ועם עופר נמרודי, העומד בראשה. את המחיר שילם "מעריב" עצמו, שכן הסכסוך בין השניים הגביל את האפשרויות למכור את נכסי העיתון או להזרים כספים למערכת כדי לפתח את "מעריב", וזאת דווקא בשנים שבהן דינמיות ופיתוח היו צו השעה.

הסכסוך בין נמרודי לגוסינסקי הגיע לסיומו רק לפני חודשים אחדים, עם מכירת מניותיו של גוסינסקי והעברתן לבנק הפועלים. אלא שבמובנים רבים בא המהלך הזה מאוחר מדי. כיום, לאחר שנמרודי הפך שוב לבעלים היחידים של החברה (למעט אחוזים אחדים שבבעלות הציבור) ויכול לעשות בעיתון כרצונו, תנאי השוק שסביבו השתנו. ההצעות לקנות את "מעריב" נעלמו, שכן המשבר הכלכלי העולמי פגע בקונים הפוטנציאליים וממילא הוריד את ערכם של העיתונים.

מכירת נכסים כגון בית "מעריב", שעשוי היה להניב סכום נכבד לו נמכר אך לפני שנה או שנתיים, יצאה אל הפועל בתנאי השוק הנוכחיים, כשהכשרת-היישוב קנתה מחברת-הבת שלה את הנכס תמורת 32.5 מיליון שקל בלבד, מחיר הנמוך מזה שהעריך העיתון כשהציע את הנכס למכירה.

לסכסוך בין נמרודי לגוסינסקי, שהגיע לכדי תביעות משפטיות, יש לצרף את בעיות הניהול השוטפות של העיתון. המנכ"ל הנוכחי, רוני קליינפלד, כבר כיהן בעבר בתפקיד, אך פרש בשלהי 2002, ומראשית 2004 נטל לעצמו המוציא לאור גם את מלאכת ניהול העיתון. נמרודי כיהן כמנכ"ל כארבע שנים, שבסופן הוחזר קליינפלד לתפקיד מנכ"ל "מעריב הוצאת מודיעין", ואילו נמרודי נותר בתפקיד מנכ"ל "מעריב החזקות".

עיתונאים ב"מעריב" מתארים את ניהולו של נמרודי ככושל במיוחד, תו היכר שהתבטא, בין היתר, בהשקעות מוטעות ובחלוקה שגויה של משאבים. התעקשותו של נמרודי לשמור לעצמו את תפקיד מנכ"ל העיתון היתה אחת העילות לסכסוך בינו ובין גוסינסקי.

במקביל, כיהן אמנון דנקנר כעורך העיתון. כהונתו לוותה בהחלטות שנויות במחלוקת, ובהן הצערת מערכת העיתון, חילופים תכופים בעמדת עורך מוסף "סופשבוע" והטמעת טון פטריוטי יותר מבעבר. על כך כבר נכתב לא פעם, אך את ההשלכות של כהונתו חווים ב"מעריב" עד היום. לדברי רון מיברג, מבכירי הכותבים ב"מעריב" ולשעבר עורך מוסף "סופשבוע", מצבו של "מעריב" יכול היה להיות שונה אילו הובל בשנים האחרונות על-ידי "הרכב אנושי אחר". תחת דנקנר, אומר מיברג, "העיתון הלך והידרדר בתכניו, בעשייה שלו, ובאופן ניצול הכספים".

גם אחד העורכים העובדים היום ב"מעריב" תולה בדנקנר חלק מהאשמה במצבו הנוכחי של העיתון. לדבריו, ההתנהלות של דנקנר הרתיעה עיתונאים מלהצטרף ל"מעריב" בתקופה שבה עוד ניתן היה להציע להם משכורות גבוהות יחסית. נוסף על כך, לטענתו, בתקופת דנקנר העיתון "צעד לאחור" והחמיץ את ההזדמנויות שנקרו בדרכה של העיתונות המודפסת. המוסף הכלכלי, למשל, לא פותח כפי שנעשה ב"הארץ", ועל כן תקציבי הפרסום של בתי-ההשקעות החדשים לא זרמו ל"מעריב". "לא ניתן לרשום ל'מעריב' בתקופתו שום הישג בפיתוח תוכן – להבדיל מהישג עיתונאי: מחלקה שהתפתחה, מגזין שיצא לאור, רעיון כלשהו שהצליח", טוען העורך.

הגיע למלחמה אחרי שהפסיד את הקרב

דנקנר הודף את הביקורת. לדבריו, עיתונאים רבים דווקא הצטרפו ל"מעריב" בתקופתו ורבים אחרים ביקשו לבוא, אך לא נמצא להם מקום. הוא מוסיף כי פרט למוסף "סופשבוע", לא נערכו חילופי עורכים בתדירות גבוהה. לגבי אי-פיתוח העיתון, מסביר דנקנר כי הדבר לא היה בשליטתו. "טענה זו הפוכה לאמת", הוא אומר. "הכנו מוסף כלכלי יומי של 48 עמודים, אבל זה לא בא לידי מימוש, ולא בגלל המערכת, אלא מכיוונה של ההנהלה". לדבריו, זו רק דוגמה אחת לפיתוח שסוכל על-ידי הנהלת העיתון. בין היתר הוכן, כבר בשנת 2004, חינמון שנועד להיות מופץ לצד "מעריב", אך גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, כיוון שההשקעה הכספית הנדרשת לא אושרה.
כך או אחרת, בתום תקופת דנקנר נותר העיתון במשבר גדול עוד יותר מזה שבו היה נתון עם כניסתו לתפקיד. התפוצה ירדה ונראה היה שהעיתון מאבד את מקומו במפת התקשורת הישראלית. "מוספי 'סופשבוע' ו'תרבות' הפכו ללא רלבנטיים, גם אם קוראים אותם יותר מאשר את 'הארץ'", מסכם אחד העורכים בעיתון.

אל הקיפאון הניהולי, העריכה מעוררת המחלוקת והירידה בתפוצה יש להוסיף את העובדה כי "מעריב", להבדיל מעיתונים אחרים, נסחר בבורסה ומחויב בפרסום פומבי קבוע של דו"חות פיננסיים. עיתונים מתחרים נמצאים אולי במצב קשה כשלו, אך שומרים את הנתונים לעצמם. לא זו בלבד שפומביות ההפסדים והחובות של "מעריב" פוגעת תדמיתית בעיתון ומרתיעה כוחות חדשים מלהצטרף אליו, היא גם יוצרת מומנטום שלילי בקרב פרסומאים.

בשנתיים האחרונות הצטרפו אל הצרות הפנימיות של "מעריב" משברים חיצוניים קשים, שדירדרו את מצבו עוד יותר. בשנה שעברה ירדו מחירי הפרסום בעיתונות המודפסת עקב השקת במות פרסום חדשות כגון "כלכליסט" ו"ישראל היום", והרחבת במות פרסום קיימות כגון "דה-מרקר". נוסף על כך, כמובן, נמשכה המגמה העולמית של נטישת העיתונות המודפסת לטובת עיתונות משודרת ומקוונת. על כל זאת יש להוסיף את המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי, שפגע אנושות בתקציבי הפרסום בעיתונות והביא לצורך בקיצוצים נוספים בתקציב העיתון.

"'מעריב' הגיע לנקודה הקריטית הזו כשהוא כבר הפסיד את הקרב", אומר אחד העורכים בעיתון. "לא היה לו אף יתרון יחסי, היו לו רק חסרונות יחסיים. הוא החוליה החלשה, ולכן הראשון לעמוד בפני סגירה". לדברי עיתונאים שנכחו בשיחות ההבהרה שקיימו העורכים והמנכ"ל עם העובדים, גרסת ההנהלה היתה כי לקראת סוף שנת 2008, עם החרפת המיתון העולמי וכשההכנסות מפרסום בתקופת החגים לא עמדו בציפיות, נוצר ב"מעריב" גירעון תפעולי שוטף שהביא את חברי דירקטוריון החברה לדרוש צעדים קיצוניים כדי לאזנו.

עוד נאמר לעובדים כי העורכים התנגדו תחילה לגזירה, אך הובהר להם כי החלופה היא סגירת העיתון. כאמור, במקביל לקיצוצים בשכר העובדים, גם המוציא לאור, נמרודי, פעל להצלת "מעריב", הן על-ידי פרידה יקרה משותפו לשעבר גוסינסקי, והן על-ידי הזרמת כספים למערכת העיתון.

בתקופה קצרה עשו דברים שלא נעשו הרבה מאוד שנים

שנה לאחר החלפת העורכים ב"מעריב", סיכומי הביניים מציגים תמונה פסימית למדי. מצד אחד, הדעה הנשמעת בקרב עיתונאים ב"מעריב", וגם מחוצה לו, היא שדורון גלעזר ורותי יובל פועלים בכיוון הנכון להצלת העיתון. מצד אחר, ייתכן שלא יהיה די במאמציהם.

"כשדורון ורותי נכנסו", נזכר אחד העורכים ב"מעריב", "הם אמרו שהמערכת ב'מעריב' היא הכי רזה בישראל ואין מאיפה לקצץ, ולכן לא יקצצו יותר. הם צדקו, ועדיין הם גילו שאפשר לקצץ עוד". כאמור, עם כניסתם של צמד העורכים החדשים יושמו צעדי התייעלות, שכללו, בין היתר, עידוד כמה עשרות מעובדי העיתון, הן במערכת והן באגפים המינהלתיים, לפרוש, ושורה של פיטורי עובדים. במקביל, משתדל העיתון להגדיל את הכנסותיו ככל הניתן. כיוון אחד שפותח הוא מתיחת המותג "סגנון". נכון להיום, הושק כבר המוסף השבועי "סגנון – בית", ומוספי "סגנון" נוספים, כגון "סגנון – גוף ונפש", אמורים לצאת לאור בקרוב. מוספים אלה, המתמקדים בפנאי וצרכנות, נחשבים רווחיים במיוחד, ומכאן המניע לפיתוחם. כמו כן חילחלו באחרונה אלמנטים מסחריים אל דפי מוספים אחרים בעיתון. במוסף "סופשבוע", למשל, מוזמנים קוראים המבקשים להגיב על הכתבות לבצע זאת באמצעות שליחת מסרון בתשלום למערכת, וזאת תחת הכותרת "'מעריב' – אקטיב".

יחד עם זאת, בכהונה של גלעזר ויובל ההפרדה בין תוכן מסחרי לעיתונאי בעמודי החדשות קיבלה משנה תוקף. לפי עדות כתבי "מעריב", כיום מתפרסמות פחות ידיעות על ידוענים שמקורן במשרדי יחסי-ציבור לעומת השנים הקודמות. "יכולתי לראות את השינוי", מתוודה עורך בעיתון, ומסביר כי גלעזר ויובל מקפידים יותר על שיפוט ידיעות על בסיס ענייני, ולא בהתאם למגמות בציבור. עיתונאים אחרים מדווחים גם על שיפור ביחסי האנוש בעיתון. "הנוכחות האישית של שניהם מאוד מורגשת", אומר כתב אחד, ומציין כי שלא כמו בעבר, העורכים הנוכחיים מסתובבים בכל חלקי המערכת דרך קבע ועומדים בקשר עם הכתבים.

הרושם העולה משיחות עם אנשי "מעריב" היא כי באופן כללי הם חשים שהעיתון המוגש לקוראים השתפר בתקופת גלעזר ויובל. אחד הכתבים מספר כי נעשה מאמץ להבדיל את העיתון מ"ידיעות אחרונות", עיתונאי אחר אומר כי העיתון הפך ל"טבלואיד האינטליגנטי יותר מבין השניים" ומוסיף כי "כל יום שהעיתון חי זה קרדיט חיובי לזכותם, משום שעל פניו אי-אפשר לדמיין נקודת מוצא גרועה מזו". כמעט כל העיתונאים ציינו כי למרות כל הקשיים בעבודה היומיומית, "מעריב" נותר מקום שבו נעים לעבוד, עם רמת קולגיאליות גבוהה יחסית למערכות עיתונים אחרות.

גיל מלמד, עורך תחום הרכב בעיתון, אומר: "אני מכיר את 'מעריב' הרבה שנים ואין לי שום ספק שאם הם (גלעזר ויובל) היו מגיעים חמש שנים קודם, הוא לא היה מגיע למצב שלו היום. בתקופה הקצרה שהם נמצאים הם עשו דברים שלא נעשו הרבה מאוד שנים, חלקם קשים, כמו צמצום בכוח אדם ובמשכורות, אבל בתקופה הקצרה שהם נמצאים העיתון נראה אחרת. מבחינה מערכתית, בעיני, העיתון הרבה יותר טוב ממה שהיה. החדשות, ו'סופשבוע' בוודאי, אבל גם מוסף תרבות וגם חלקים אחרים של העיתון מאוד השתפרו".

גם העורך הקודם מחמיא למחליפיו. "אני חושב ש'סופשבוע' מאוד השתפר", אומר אמנון דנקנר, "גם ב'מוסף לשבת' עושים עבודה יפה, והעיתון בכלל, ניכרים בו מאמצים יפים".

עיתונאים הם טיפשים

בחודשים הקרובים, אמורים עמודי החדשות של העיתון לעבור שינויים שיתאימו אותם עוד יותר למיצוב הרצוי של "הטבלואיד האינטליגנטי מבין השניים", ויעזרו למקם את העיתון על נקודת האמצע שבין "ידיעות אחרונות" ההמוני ל"הארץ" האליטיסטי, נקודה שממנה יבקש לפנות אל קוראים מן המעמד הבינוני והאינטליגנציה הצעירה.

לפי הנתונים שהוצגו בפני העובדים במהלך סבב שיחות הקיצוצים, העיתון אכן הצליח להפוך את מגמת הדעיכה בשנה האחרונה ולהוסיף כמה אלפי קוראים חדשים בסופי שבוע, ופחות מכך בימי חול. נתונים אלה אינם מתיישבים, לכאורה, עם תוצאות סקר TGI האחרון, אך יש לזכור כי סקר זה מודד חשיפה על פני חודשים מסוימים, ולא מכירה בפועל. יחד עם זאת, העיתון ממשיך לדווח על הפסדים (כ-70 מיליון שקל בשלושת הרבעונים הראשונים של 2008), וגם הגידול בפרסומות, שהיה צפוי במערכת הבחירות, צומצם מאוד בעקבות מבצע "עופרת יצוקה".

"אני בספק רב אם דורון ורותי ידעו למה הם באים כשהסכימו לקחת את 'מעריב'", טוען רון מיברג. "אני באמת מעריך את קרב הגבורה שלהם, אני חושב שהוא גובה מחירים קשים מאוד, גם בכך ששני אנשים כה מוכשרים ובעלי יכולת מוכחת עסוקים בלשרוד ולא בלעבוד בעיתון ובתכניו". ואמנם, לדברי עיתונאים אחרים ב"מעריב", גלעזר מבלה זמן רב, מדי שבוע, בפגישות עסקיות הנוגעות לניהול העיתון ולא לעריכת תוכנו.

לדברי אמנון דנקנר, המבקרים עושים עוול לגלעזר ויובל. "זה אותו סוג עוול שנעשה לי", הוא אומר, "כיוון שיש מצבים שבהם ככל שאתה תתאמץ, אתה מוגבל. יש מגמת שוק כללית ויש דברים ספציפיים לגבי 'מעריב', שככל שהעורך יהיה טוב ויצירתי, בסופו של דבר העבודה שלו לא תהיה קלה, או על כל פנים לא תוביל לתוצאות מהירות. לכן, לעמוד עליהם עם סטופר ולהגיד, 'הנה, לא שיניתם את המגמה ולא הראיתם עלייה בתפוצה', זה לא רציני".

עיתונאים בבית "מעריב" רואים בקריסה האפשרית של העיתון סכנה לעיתונות הישראלית כולה. "הבעיה היא לא של 'מעריב'", אומר גיל מלמד, "כל פגיעה בעיתונאים של 'הארץ' או 'דה-מרקר' או בעיתונאים של 'ידיעות אחרונות', פוגעת בנו כעיתונאים לא פחות מאשר פגיעה בעיתונאי 'מעריב'. התחרות, בעיני, היא לא בין העיתונאים, אלא בין העיתונאים ובין המו"לים שלהם. זו הבעיה העיקרית היום. אנחנו נמצאים בתקופה שכולנו צריכים להתגייס כדי לשפר את המעמד של העיתונאי".
"עיתונאים הם טיפשים", אומר עורך אחר ב"מעריב", "הם לא הפנימו את מה שעובדי 'חיפה-כימיקלים' מפנימים, שפגיעה באחד היא פגיעה במקצוע. העובדה שכל ידיעה על 'מעריב' ב'וואלה ברנז'ה' מקבלת כל-כך הרבה טוקבקים בסגנון 'יאללה נמרודי לסגור את העיתון', מעידה על זה שהעיתונאים סובלים מהפרעה נפשית וטמטום. 'ידיעות אחרונות' מרוויח כסף ומקצץ לעובדים, וזו אמורה להיות סיבה להפסיק להוציא את העיתון מבחינתם. במקום זה, הם שמחים על זה ש'מעריב' מוריד את המשכורות. זה כמו בנאדם שכורת לעצמו את הרגל בשביל לראות את השכן שלו סובל גם".

פרט לפיטוריהם של למעלה מאלף עובדים, מעלה סגירת "מעריב" שאלות קשות באשר לעתידו של הדיון הציבורי בישראל. "אין היום מקום לתחקירים", אומר עורך ב"מעריב". "'אולפן שישי' הפסיק לתחקר, ערוץ 10 מתמוטט. רק תוכנית טלוויזיה אחת עושה תחקירים, והם בלחץ מסיבי של גופים כלכליים. אם אתה היום דמות ציבורית ורוצה להדליף מסמך איום ונורא, אין לך מקום לעשות את זה. אין מי שמסוגל לתחקר. במקום זה, יש אנשים שהולכים למסיבות עיתונאים ומעבירים קומוניקטים. אין כאן הבנה כמה העניין קריטי. מהבחינה הזאת, 'מעריב' ו'הארץ' הם התקווה של התקשורת החופשית בישראל. אנחנו מגיעים למצב שאת פרשת קו 300 הבאה אף אחד לא יפרסם".

לחלק א' של הכתבה

מעריב והולך / אורן פרסיקו
אחרי גל הפיטורים המי-יודע-כמה, סגר "מעריב" את 2008 עם קיצוץ רוחבי במשכורות והפסדים של מיליונים. בשנתיים האחרונות נשקלה יותר מפעם אחת, וברצינות, סגירת העיתון, דיווח עורך "מעריב" דורון גלעזר לעובדים, שמזהירים מצדם כי "לא ניתן לקיים את העיתון בפחות אנשים", וכלל אינם בטוחים שההקרבה אכן תמנע את סגירתו. קרב המעמד של "מעריב", חלק א'