לפני כחודשיים קיימו עורכי "מעריב", דורון גלעזר ורותי יובל, יחד עם מנכ"ל העיתון רוני קליינפלד, סבב שיחות עם כלל העובדים, ובישרו להם על תוכנית רוחבית לקיצוצי שכר. בשלוש פגישות נפרדות, כל אחת מול חלק אחר של המערכת, הציגו הבכירים את מצבו הקשה של העיתון ואת התוכנית החדשה שנועדה למנוע את סגירתו. לדברי עיתונאים שנכחו בפגישות, כל אחת מהן ארכה כמה שעות ונפתחה בנאום ארוך ומפורט של גלעזר, ששטח בפני עובדיו נתונים קשים, החל מחובות החברה, עבור לצפי להכנסות מפרסום ועד להפסדים השוטפים, תוך הצגת הקיצוץ כמוצא אחרון לפני סגירת העיתון.

לאחר הפגישות הועברו לעובדי העיתון מכתבים שבהם נדרשו לאשר את הקיצוץ במשכורותיהם; מקיצוץ של אחוזים מעטים במשכורותיהם של עיתונאים ששכרם נמוך, ועד לקיצוץ של 20% בשכר העיתונאים הבכירים ביותר. בתמורה לקיצוץ בשכרם היו העובדים אמורים לקבל אופציות. "הגענו לרגע של אמת", הם התבשרו בראש המכתב. בהמשך האיגרת, לאחר פירוט תוכנית הקיצוצים והקיצוץ האישי, התבקש העובד לחתום כי הוא מאשר את התוכנית. "עובד אשר לא יהיה מוכן להשתתף במאמץ ייחשב על-ידינו כמי שהוציא את עצמו מהכלל בשעתה הקשה של החברה, ולפיכך נבחן את המשך העסקתו", נכתב באיגרת.

עוד במהלך השיחות עם העובדים הודיע גלעזר כי שיתוף הפעולה של עיתונאי "מעריב" עם תוכנית הקיצוצים הכרחי, וכי במקרה שקבוצה גדולה של עיתונאים תסרב לאשר את הקיצוץ, הוא עצמו לא יוכל להמשיך בתפקידו. בשיחות נאמר גם כי בשנתיים האחרונות נשקלה יותר מפעם אחת, וברצינות, סגירת העיתון. יש מי שמציין את היכולות הרטוריות המעולות של גלעזר ותוהה אם התמונה שהציג בפני העיתונאים אכן משקפת את המציאות, אך באוזני מרבית עובדי העיתון משמעות דבריו היתה חדה – בחירה בין קיצוץ מיידי בשכרם והרעת תנאי העסקתם ובין הסתכנות בסגירת העיתון וכינוס נכסיו, תוך פליטתם לשוק העבודה, השרוי בשפל עמוק.

נכון להיום, נראה כי מספר העובדים שסירבו לחתום ועזבו את העיתון מצומצם יחסית. ביניהם ניתן למנות את כתב הפלילים עמי בן-דוד, שעבר לדוברות משטרת ישראל; עמית כהן, הכתב לענייני ערבים; חגי סגל, ראש דסק הכדורסל במוסף הספורט של העיתון; צלם מוסף הספורט עדי אבישי ועוד כמה עובדים, ביניהם שני עורכים זוטרים במערכת החדשות. גם רפי מן, עורך מדור הדעות, מוותיקי "מעריב" ואחד מבכיריו (וחבר מערכת "העין השביעית"), הודיע על פרישתו מהעיתון לאחר 29 שנות עבודה.

תנאי עבודה חריגים הפכו לסטנדרט

כמה מעיתונאי "מעריב" זכו להקלות בגזירות הקיצוצים מוועדת חריגים שהוקמה לצורך זה, אך מרבית העובדים נענו לקריאתו של גלעזר והסכימו להרעת תנאי העסקתם (לאחר דיון עם ועד העובדים, התחייבה ההנהלה לדון מחדש בקיצוץ לאחר שנה, ולהשיב את הכסף כשהחברה תהיה באיזון). יחד עם זאת, כמה מהם מספרים כי לקיצוץ האחרון היתה השפעה של ממש על מצב הרוח במערכת ועל המוטיבציה של העיתונאים.

גם בלא הקיצוץ בשכר תנאי העבודה ב"מעריב" קשים. המערכת מתנהלת תוך הגבלה של כוח האדם השכיר; בעוד שכמה מהשכירים הועברו למעמד של פרילנסרים, הגבלה חריפה הוצבה למספר הפרילנסרים שניתן לגייס למיזמים מיוחדים; תקני המגיהים והמפיקים צומצמו; הוקטן מספר העיתונים והמגזינים הזרים שהועמדו לרשות אנשי המערכת; גם התקציבים לרכישת תצלומים חיצוניים קוצצו; כמה מחדרי המערכת הירושלמית של העיתון פונו והושכרו; כתבים, עורכים וגרפיקאים נאלצים להשקיע שעות ארוכות כדי למלא תפקידים של עמיתים שפוטרו ועזבו.

יש הטוענים כי לאור הניפוח במצבת העובדים בשנים קודמות, החזירו הקיצוצים של השנה האחרונה את המערכת לגודלה הרצוי ואת תנאי העבודה לתנאים סבירים, אולם קשה לקבל עמדה זו לאור ההיקף הגדול של הצמצומים בתקציב ובמספר העובדים. לטענת כמה מהעיתונאים, המצב הגיע לידי כך שתנאי עבודה שבעבר נחשבו לחריגים, כגון הכנת כתבת מגזין למוסף שבועי תוך ימים אחדים, הפכו לסטנדרט המקובל. העורכים, כך נטען, בודקים את תפוקת הכתבים בקפדנות ונוזפים במי שלא עמד במכסות הגבוהות שהציבו. במקביל נבדקת בקפדנות עמידתה של כל מחלקה בעיתון בתקציבים, ומי שחורג מוזמן אף הוא לבירור. אחד מכתבי "מעריב" תיאר זאת כך: "בשנה האחרונה מצבת כוח האדם הצטמצמה למינימום. החבל קצר מכל הכיוונים. גם אם תרצה לקצץ בכוח אדם, זה בלתי אפשרי, אלא אם כן יסגרו כמה מהמוספים. את המוצרים הקיימים לא ניתן לקיים בפחות אנשים".

למרות כל הקשיים, מאז נכנסו גלעזר ויובל לתפקידם במקומו של אמנון דנקנר, לפני מעט יותר משנה, פעלו העיתונאים ב"מעריב" במשנה מרץ ומתוך תחושת התגייסות. אחדים מהם מספרים על מחויבות שנבעה מהתקווה כי בכך יעזרו להציל את העיתון. לדברי אחד הכתבים, דווקא בשל כך הפך קיצוץ השכר הרוחבי ל"נקודת שבר" שבעקבותיה "השתלטה רוח נכאים" על העובדים, התחוללה "צניחה זוועתית במורל", עד כדי כך ש"המערכת נפלה". "אתה מרגיש שזה אחד המסמרים האחרונים בדרך למוות קליני", הוא אומר. הוסיפה לתחושת הדכדוך העובדה כי הקיצוץ ההדרגתי חושב לא לפי משכורת הבסיס של כל עובד (ב"מעריב", כבכלי תקשורת אחרים, מעדיפים פעמים רבות להעניק הטבות שכר מחוץ למשכורת הבסיס, במטרה לצמצם את סכום הפרשות הפנסיה שמשלם המעביד), אלא לפי שווי ההעסקה הכולל של כל עובד ועובד.

כתב אחר מספר על עוצמת המשבר שהביא עימו הקיצוץ האחרון: "זה נכון שרוב הכתבים לא מתמרמרים מזה שהם עובדים ב'מעריב', ושאתה, ככתב, ניזון מהמלחמה על הסיפורים, אבל אז פתאום אומרים לך, 'תעבוד גם ב-nrg, ולא תקבל על זה כסף'; ואתה טיפה מתקומם, אבל אתה עושה את זה בסוף; ואז אומרים לך, 'הכסף שקיבלת פעם כבונוסים על כתבות למגזינים של 'מעריב', לא תקבל אותו יותר'; ואתה שוב מתקומם, ואז פתאום אומרים לך יום אחד שכבר לא משלמים יותר את הטלפונים מהבית, וגם שצריך לשלם על החניה, ושאין תלושים לחג; ופתאום אומרים לך שהמשכורת כבר לא תיכנס בראשון, היא תיכנס בשני; ופתאום יש איזה חודש שאתה לא מקבל את זה בשני, ואומרים שזה ייכנס ברביעי; וברביעי זה לא נכנס, זה נכנס בחמישי. כל מיני מכות קטנות כאלה שבאיזשהו שלב אתה אומר: רגע, אני עובד 24 שעות ביממה, כי בגלל nrg זה הפך לעבודה של 24 שעות ביממה, אני נותן את כל כולי לעיתון, ומה קורה כאן? למה אני צריך לממן את טעויות הניהול של עופר נמרודי לאורך השנים?'".

הלוזרים מכבים את האור

לו ידעו העיתונאים כי עצם הקיצוץ מסיר מהעיתון את סכנת הסגירה, אולי היו מקבלים את הגזירות ביתר קלות, אך ברור לכל שגם לאחר הקיצוץ, הסכנה עדיין מרחפת. לדברי עיתונאים ב"מעריב", מאז הקיצוץ עובדים שבעבר פעלו מתוך התגייסות מלאה, עד לקצה גבול יכולתם, מיתנו את מידת ההשקעה שלהם.

"לא מזמן קראתי טור של רון מיברג על הימים האחרונים של 'חדשות', על האנשים שלא עזבו", אומר כתב בעיתון. "קראתי את זה ואמרתי, 'ואללה, זו אותה תחושה'. אני לא רוצה לעזוב את 'מעריב' עכשיו, יש משהו לוזרי בלעזוב את 'מעריב' עכשיו. מצד שני, הלוזרים מכבים את האור, ולא בא לי לכבות את האור".

מיברג עצמו, מבכירי הכותבים ב"מעריב" ולשעבר עורך מוסף "סופשבוע", רואה את תוכנית הקיצוצים הנוכחית כטרגית במיוחד. "בעבר הייתי שותף לתחושה שהסגירה של 'חדשות' על-ידי עמוס שוקן היתה מאוד ברוטלית. היא התרחשה 'במעמד צד אחד', בלי לשתף את העובדים ובלי להניח להם לעשות כל מאמץ ולתת להם אופציה לנסות להציל את העיתון בעצמם. בדיעבד, כשאני מסתכל על מה שעובר על 'מעריב', ועלי בתוכו, אני לא בטוח שהגישה של עמוס לא היתה נכונה.

"קרב המעמד האחרון", מוסיף מיברג, "קרב הגבורה של 'מעריב', מהצד ומבפנים, נראה אמיץ ונחוש, ואני לא טוען שאני לא מעריך אותו, אבל אני חושב שהמחירים בדרך, בחלקם, הם בלתי נסבלים. אני מבין את הגישה שאומרת שיש המון עובדים שהסגירה המיידית עבורם היא סוג של טראומה שהם לא יכולים לעמוד בה, ולהם אולי שווה לוותר אפילו על כסף כדי שמקום עבודתם ימשיך להתקיים גם באופן מקוצץ; אבל אחרי כל ההקרבה הזו, והעלבון שמתלווה לקיצוץ בשכר, שעד שלא חווית אותו קשה לתאר אותו – אם כל זה לא יוביל להצלת העיתון אלא לסגירתו, אז אני לא חושב שזה רעיון מוצלח. אולי ראוי לסגור אותו, לתת לאנשים את הפיצויים שמגיע להם, כשעוד יש את היכולת לעמוד בתשלום, מאשר לחכות ליום שבו אי-אפשר יהיה יותר לתפעל את העיתון".

למרות חוסר הוודאות באשר ליכולת להבטיח באופן מוחלט את קיומו של העיתון, מי שנותר ב"מעריב" יודע כי אם לא ימשיך במאמציו, יגדלו סיכויי הקריסה של העיתון, ובשוק התקשורת הנוכחי פירושו של דבר שהוא יתקשה למצוא משרה חלופית. מבחינה זו, עדיף לדחות את הקריסה ככל האפשר, בתקווה שאם "מעריב" לא יתאושש, לפחות יתאוששו עד לסגירתו כלי תקשורת אחרים. לדברי אחד העיתונאים, ההבדל העיקרי בין גישת עיתונאי "מעריב" כיום ובין הגישה שלהם לפני קיצוצי השכר האחרונים מתמצה בכך שבעבר הסכימו להתאמץ כדי "להציל את 'מעריב'", ואילו כיום המאמץ נועד להציל את העובדים עצמם.

לחלק ב' של הכתבה

צומת מעריב / אורן פרסיקו
שנה לאחר החלפת העורכים ב"מעריב", סיכומי הביניים מציגים תמונה פסימית למדי. מצד אחד, הדעה הנשמעת בקרב עיתונאים בעיתון, וגם מחוצה לו, היא שדורון גלעזר ורותי יובל פועלים בכיוון הנכון להצלת העיתון. מצד אחר, ייתכן שלעיתון, הנאבק במורשת של ניהול ועריכה כושלים, לא יהיה די במאמציהם. קרב המעמד של "מעריב", חלק ב'