לפני חודש שונה קרדיט העורך בעיתון "מעריב": במקום שמו של אמנון דנקנר החלו להופיע שמותיהם של דורון גלעזר ורותי יובל. על אף שדבר מינוים של השניים היה ידוע מזה זמן, הרי שההוכחה הניצחת לכך, שחור על גבי לבן, עוררה מן הסתם השתאות רגעית, שהרי בעבר היה השידוך בין "מעריב" לבין גלעזר ויובל בגדר הזיה פראית. מסתבר שאנשים משתנים, המציאות משתנה, וגם עיתונים משתנים.

התחרות העזה בשוק קטן וצפוף, הגעתם לארץ של הטלוויזיה המסחרית והרב־ערוצית, ובמיוחד פריחתו של האינטרנט, אילצו את העיתונים להמציא עצמם מחדש: מו"לים הודיעו על בחירות מפתיעות בעורכים ראשיים, גלי פיטורים שינו כליל את ההרכב האנושי במערכות ומודלים חדשים של שיווק צצים חדשות לבקרים - מחינמונים ועד טבלואידים לענייני כלכלה.

ללא מלים

כבר לפני 12 שנה היה "מעריב" בגדר עיתון שעברו המפואר מאחוריו. עופר נמרודי, שמשפחתו רכשה את העיתון ב־92' כשהיה על סף פשיטת רגל, היה המו"ל, ויעקב ארז היה העורך הראשי. כאיש עיתונות ארז היה היפוכם הגמור של דנקנר, שהחליף אותו ב-2002, ושל צמד העורכים הנוכחי. סגנון העריכה שלו התבסס על ערכים מקצועיים שמרניים שהשרו על העיתון טון ממלכתי, מכובד ומאופק יחסית - המשך למסורת עיתוני הערב של התקופה שקדמה למהפך הטבלואידציה שחולל "ידיעות אחרונות". כך, למשל, הדבר הבולט ביותר לעין בהשוואה בין העמוד הראשי של "מעריב" בשנת 1996 לבין זה של היום הוא היעלמותן של המלים. בעמוד השער של גליון "מעריב" שראה אור ב־1 בינואר 1996 הופיעו שתי ידיעות חדשותיות, דיווח אחד על מסיבות הסילבסטר בגואה שבהודו וטור פרשני של משה נגבי. כל אלה כללו, מעבר לכותרת הראשית והמשנית, גם לא מעט טקסט. לצדם, בשולי העמוד, היו שלוש הפניות לידיעות בעמודים הפנימיים. לעומת זאת, בעמוד הראשי של גליון "מעריב" עכשווי, מה-8.11.2007, אין זכר לטקסט. העמוד מורכב כולו מארבע הפניות שער המופיעות כל אחת במסגרת צבעונית נפרדת, שיש בה כותרת עיקרית ומשנית, תמונה, והפניה לעמוד פנימי. מעבר לכך נפקד מקומן של המלים האמורות להוות את הידיעה החדשותית עצמה.

הפיחות במעמדו של הטקסט לטובת כותרות גדולות יותר, תמונות רבות יותר והפניות שער, מאפיין את כל אמצעי התקשורת המודפסים. במהלך השנים שחלפו מאז 1996 התרחבו בכל העיתונים הרווחים בין השורות והפונטים, וכתוצאה מכך הטקסט נעשה הרבה פחות צפוף. "זוהי מגמה כללית של ירידת ערך המלה שאופיינית למדינה כולה", אומר עיתונאי "הארץ" דניאל בן־סימון. "השינוי בכמות הטקסט בעיתון משקף את השינוי שהתחולל בהרגלי הקריאה של הצרכן הישראלי. אנשי השיווק של העיתון מנסים להפוך אותו למוצר חדש, מושך יותר עבור הקורא, תמציתי ומקוצר יותר. לשיטתם, הם צודקים. הגישה שלי, שמצדדת בקדושתה של המלה הכתובה, היא ארכאית. העיתונות המודפסת בכל העולם נאבקת על חייה וכדי לשרוד עליה לבצע מהלכים כואבים".

ירידת ערכה של המלה ניכר גם בשינוי שהתחולל ביחס לעמודי הדעות של העיתון. ב–1996 פורסמו מאמרי הדעות בכפולה הפותחת של המוסף היומי "מעריב היום". בגליון יום שני ה–1.1.96, לדוגמה, הופיעו חמישה מאמרי דעות, טור אישי אחד וקריקטורה. בשלהי 2007 הורחקו עמודי הדעות לעמודים 6-7 של המוסף היומי, ששינה את שמו והוא קרוי היום "המגזין". גם בגליון ה-8.11.07 הופיעו חמישה מאמרי דעות (כמו לפני תריסר שנים), אך הם קצרים באורח משמעותי. לצדם הופיע המדור "מכתבים למערכת". רוביק רוזנטל, שערך את עמודי הדעות ב"מעריב" בין השנים 1997-2002, הנהיג, עם היכנסו לתפקיד, מכסה של 400 מלים למאמר. "בשנות השמונים נהגו לפרסם מאמרי דעות ופרשנות של 1,500 מילים ובשנות התשעים הם צומצמו לבין 800 ל־600 מלה", מספר רוזנטל. הוא מצדיק את ההחלטה: "הקיצוץ הזה נעשה ממניעים מקצועיים. מספר רב של מלים אינו ערובה לאיכות; הוא רק מייגע את הקורא".

מתרבות לפרומו

ההנחה הרווחת בקהילת התקשורת המקומית היא שנמרודי הזעיק את גלעזר ויובל להציל את "מעריב" מכיליון לאחר שמהלכיו של דנקנר כעורך נכשלו ותפוצת העיתון הוסיפה לרדת. נמרודי היה מוכן למחול על הביקורת שהוטחה בו מעל דפי המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", תחת שרביטם של העורכים גלעזר ויובל, בעבור הסיכוי להושיע את עיתונו שלו. באשר לדנקנר, רבים ב"מעריב" סבורים שהוא הותיר אחריו אדמה חרוכה ו"מעריב" זקוק לישועה. המשבר הכלכלי, שפגע בעיתונות המודפסת כולה, פגע בו יותר מכל. גם התהליכים שהניע המשבר הזה באו לידי ביטוי בצורה מודגשת ב'מעריב': גלי קיצוצים, הצערת המערכת וכיסאות מתנדנדים.

"ב'מעריב' נערכו חילופי דורות מהירים מדי שהותירו את העיתון ללא כותבים ותיקים, מנוסים ומקושרים, שתפקידם לשמש אבן שואבת לקוראים ולעצב את דעת קהל באמצעות סגנון כתיבה מושחז ונקודת מבט ייחודית על ענייני השעה. כמו למשל דורון רוזנבלום ב'הארץ'", אומר גורם המקורב לעיתון. "תוך זמן קצר מאוד לאחר כניסתו של דנקנר לתפקיד העורך ב־2002, עזב את 'מעריב' דור של עיתונאים ותיקים, ובמקומם הגיעו כותבים צעירים שטרם גיבשו לעצמם זהות ואישיות מוגדרות כאנשי תקשורת. הדבר פגע בעיתון ובמה שיש לו להציע לקוראים, אשר מבחינתם איבדו את העוגנים שמשכו אותם לעיתון. לא היה תהליך מסודר של העברת המסורת ארוכת השנים שאיפיינה את 'מעריב" לדור הצעיר, וכתוצאה מכך הוא איבד ממעמדו".

אף על פי כן, מגמת ההצהבה של "מעריב" לא החלה עם דנקנר. כבר בעת שהעיתון נרכש על־ידי רוברט מקסוול, ב־1990, הצהיר המו"ל החדש על כוונתו להפוך את העיתון לעממי יותר כדי להתחרות ב"ידיעות אחרונות". יחד עם זאת, במהלך 12 השנים האחרונות הואץ התהליך באורח משמעותי. השינוי לא היה רק במספר המלים על השער, אלא גם בתוכנן של הכותרות שהחליפו אותן. ב־96' עסקו הידיעות בעמוד השער של העיתון בנושאים מדיניים, פליליים וחברתיים בטון שרובו ענייני ואינפורמטיבי. כך נראו הכותרות אז: "המלך חוסיין לביקור פומבי ראשון בתל־אביב", "סקר גאלופ העולמי: הישראלים - במקום השלישי בעולם באופטימיות". אפילו בידיעות בעלות ממד סנסציוני בולט יותר הסתפקו העורכים בניסוח שנחשב היום חיוור ובלתי מתלהם: "סערה בגרמניה", בראשה של ידיעה על פסיכולוגית ישראלית שסייעה לעבריין מין להימלט מהכלא הגרמני, ו"כסדום היינו" בכותרתו של טור משפטי פרשני של משה נגבי על העונשים הקלים שהוטלו על נאשמים בפרשת אונס. כמה תמימה נדמית הכותרת הזו לעומת המלים "מפלצות בני 13" שהתנוססו בכותרת הראשית של "מעריב" ב־29.10.07, בידיעה על קבוצת נערים שנחשדה באונס נערה בת 12 בפרדס־חנה. מאוחר יותר הסתבר שהעיתון אף הזדרז להרשיע את הנערים, שכן כעבור זמן מועט התעוררו במשטרה ספקות באשר לתקפותו של הדיווח על האונס.

בגיליון עכשווי של "מעריב", מה־8.11.07, שולט בעמוד הראשי טון בוטה ופופוליסטי הרבה יותר. שתיים מהידיעות המרכזיות עוסקות בשחיתות: "גנבו לשופט רדיו מהאוטו? מקימים צוות חקירה מיוחד" היא כותרתה של ידיעה הטוענת ליחס מפלה של המשטרה לטובת אישי ציבור בכירים כמו שופטים. בתחתית עמוד השער של אותו גיליון מופיעה ידיעה נוספת שמשקפת הלך רוח האופייני ל"מעריב" של היום. תחת הכותרת "מחירון החתונות" מפורטים התעריפים הגבוהים שבהם נוקבים אמנים מהשורה הראשונה, כמו שרית חדד, בעבור הופעה בחתונה. הכתבה עצמה מתפרסמת במלואה במוסף "המגזין". האובססיה הנוכחית של החברה הישראלית בעניין חייהם של הידוענים ניזונה מהעיתונים והם מטפחים בשקדנות רבה את הפולחן הזה. כתוצאה מכך, פיסות מידע, שהיו בעבר מוגבלות לטורי הרכילות, זוכות היום למקום של כבוד בעמודים הראשיים של העיתון.

מאז 2003 ניכרים ב"מעריב" נסיונות להתנער מסממנים של התנהלות עיתונאית רצינית העלולה להיתפס כמיושנת ומאובנת. הדבר בא לידי ביטוי גם במהלכים שיזם דנקנר באותה שנה במוספי העיתון: הפורמט של המוסף היומי, "מעריב היום", הוחלף אז ושמו שונה ל"המגזין". המוסף המחודש ניסה למשוך קהל קוראים צעיר ומעודכן באמצעות גרפיקה קצבית, טון קליל יותר והרבה פחות עיסוק בפוליטיקה ובחברה מאשר בתקופת העורך הקודם. גם המוסף השבועי, "תרבות מעריב", נסגר ובמקומו נפתח "פרומו". גל אוחובסקי, שהיה עורך המוסף השבועי "תרבות מעריב" בין השנים 1995-2002, שאף, ולדבריו גם הצליח, לבנות מוצר שסיקר את חיי התרבות בישראל מתוך גישה ביקורתית ומשכילה: "עד 95' היו ב'מעריב' כל מיני מוספים קיקיוניים ששימשו בעצם כמדריכי בילויים וטלוויזיה. אנחנו הקמנו מוסף יום שישי בן 24 עמודים שהוקדש כולו לעיסוק בתרבות באופן מתוחכם, שנמנע מגלישה לעממיות אך באותה עת שמר על קשר עם הקהל הרחב, בעזרת כותבים בעלי שיעור קומה כמו מאיר ויזלטיר ומנחם פרי. עד אז, תחום התרבות בקושי טופל בתקשורת הישראלית". לעומת זאת, עלעול בדפיו של "פרומו" מעלה כי על אף מתיחת הפנים והשם המאונגלז והקליט, מדובר במוסף בידור ופנאי סטנדרטי וחסר כל ייחוד.

סיסמאות נגד שחיתות

עם זאת, לא אלה הסיבות שבגינן נפערה בעבר תהום כה עמוקה בין בני משפחת נמרודי ו"מעריב" לבין האסכולה העיתונאית של גלעזר ויובל; הגורם העיקרי לכך היה הרשעתו של נמרודי בפלילים. ב־1998 נשלח עופר נמרודי לשמונה חודשי מאסר בעוון האזנות סתר לעיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". בתוך כך החלה המשטרה לחקור חשדות נוספים, ולפיהם עופר נמרודי הזמין את רציחתם של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, ושל מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. בעקבות זאת, בשנת 2001, במסגרת עסקת טיעון שהשמיטה את האישום בקשירת קשר לרצח, נידון נמרודי ל־25 חודשי מאסר, שריצה בפרק הזמן שבין מעצרו למשפט. בינואר 2001 הוגש נגד יעקב נמרודי, אביו של עופר, כתב־אישום על שיבוש מהלכי המשפט של בנו. יעקב נמרודי הורשע על־פי הודאתו ונגזרו עליו חמישה חודשי עבודות שירות. בוויכוח הציבורי הסוער שהתעורר אז טענו מבקריהם של בני משפחת נמרודי שעבריינים מורשעים אינם יכולים להוסיף לכהן כמו"ל וכבעלים של עיתון. עופר נמרודי אמנם שינה את הגדרת תפקידיו ב"מעריב", אך בפועל המשיך לשלוט בעיתון. הוא בוודאי שם את מבטחו בזיכרון הקצר של התקשורת ושל קהל הקוראים. עשר שנים מאוחר יותר מוכיחה נכונותם של גלעזר ויובל לעבוד אצל נמרודי שהוא צדק.

בספר שפרסם ב־1997 טען דן מרגלית, העורך הראשון של "מעריב" בתקופת נמרודי, כי המו"ל מנצל את העיתון לקידום מטרותיו הכלכליות. בתקופת "פרשת נמרודי" ולאחריה הפכה הביקורת החריפה על המשטרה ועל מערכת המשפט ללחם חוקו של "מעריב", גם בתקופה שבני משפחת נמרודי היו מצויים תחת חקירה משטרתית או בערכאות משפטיות.

גיוס העיתון ככלי פוליטי־אידאולוגי בשירותו של המו"ל, איפיון מובהק של העיתונות המפלגתית שעברה מן העולם, חוזר ומופיע בשנים האחרונות בעיתונות המסחרית. רק לאחרונה טענה אילנה דיין שקטעים מראיון שנערך עימה ב"ידיעות אחרונות" הושמטו מכיוון שביקרה את מדיניותו של שר המשפטים דניאל פרידמן. או, למשל, ה"קמפיין נגד השחיתות" ש"מעריב" פתח בקול תרועה רמה באביב 2005. מאז ועד היום מתיימר העיתון להוביל קו של התנגדות לנגע השחיתות שפשה במדינה ומאז ועד היום מפקפקים רבים בטוהר הכוונות העומד מאחורי הזעם הקדוש של עורכיו. "עיתון שרוצה באמת ובתמים להילחם נגד השחיתות צריך לעשות זאת באמצעות תחקירים עיתונאיים בלתי מתפשרים, חשיפות אמיצות ועבודה עיתונאית רצינית ומעמיקה, לא באמצעות סיסמאות נבובות", אומר גורם המקורב לנעשה בעיתון. "היה פה ניסיון פופוליסטי לקלוע לטעם הקהל ולנצל את אווירת המיאוס של הציבור מהפוליטיקאים כדי להרוויח נקודות זכות ולהגדיל תפוצה. הרי עיתון הוא לא תנועה חוץ־פרלמנטרית שמובילה גל של מחאה עממית".

גיליון 70, ינואר 2008