מתוך פסק הדין

בית משפט השלום ירושלים א 3438/03

בפני כב' השופט נֹעם סולברג 08/04/2008

בעניין: בתיה כרמון
ע"י ב"כ עו"ד יעקב רובין ועו"ד אריאל רובין התובעת

- נגד -

1. "ידיעות אחרונות"
2. ארנון מוזס
3. משה ורדי
4. מרדכי גילת
5. מיכל גרייבסקי
ע"י ב"כ עו"ד מיבי מוזר ועו"ד שירה בריק הנתבעים

כתבת תחקיר קשה על אודות התובעת (להלן - כרמון), פקידה בכירה במשרד הפנים, פורסמה במוסף השבת של העיתון ידיעות אחרונות. עניינהּ של הכתבה בחשיפת שיטות עבודה פסולות של כרמון, בתחום מתן אשרות כניסה ושהייה בישראל לזרים. לטענת כרמון, לא נעשתה הכתבה בהגינות ולא ביושר, ומכאן תביעתה לתשלום פיצויים ולפרסום התנצלות בגין פרסום לשון הרע על אודותיה.

[...]

2. ביום ו', 13.9.2002, פורסמה בגיליון המוסף לשבת של ידיעות אחרונות כתבת-התחקיר נשוא התביעה, פרי עטם של מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי. הכתבה משתרעת על פני שלושה עמודים ויותר. עניינהּ, על-פי כותרתה - הש.ג. הכושל של המדינה. כך מחלקת ראש אגף האשרות במשרד הפנים אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו; על-פי כותרת בעמוד השער של העיתון, מדובר ב- תחקיר: כך מקבלים אשרות כניסה. השער הפרוץ של בתיה כרמון. בתחתית עמוד השער של המוסף, בצד תמונתה של כרמון, כותרת נוספת וכותרת-משנה: השער הפרוץ של בתיה כרמון. כך מגוננת ראש אגף האשרות במשרד הפנים על בעלי תעודות מזוייפות, מאפשרת לאנשים מפוקפקים להיכנס למדינה, משרתת בעלי אינטרסים ומכניסה לארץ עובדים בלתי חוקיים לשירות משפחתה. הכותרות משקפות נאמנה את התוכן, שבו טענות קשות וחמורות על האופן שבו מבצעת כרמון את תפקידהּ, ועל כך שכרמון אינה ישרה ולא הגונה.

3. בכתבה ניתן פירוט של כמה וכמה פרשיות שבהן מוּכחת לכאורה התנהלותה השלילית של כרמון, כמתואר בכותרות הללו. בכתבה כּוּנתה כרמון בכינויים שונים, כגון: מריה תרזה, המלכה, אשת הברזל, ועוד. בכתבה ישנן אמירות כלליות בגנות התנהלותה של כרמון, על כך שהיא פועלת בניגוד לנהלי משרד הפנים, בניגוד להחלטות הממונה עליה, על כך שהיא מנצלת את מעמדה לרעה, אינה נאמנה לאמת, ועוד כהנה וכהנה.

4. כרמון טוענת כי כל אֵלו - הכותרות, הפרשיות המתוארות בכתבה, הכינויים, ושאר ההיגדים המשובצים בכתבה - הנם דברי השמצה ולשון הרע. לדידה, פורסמה כתבת-התחקיר תוך רמיסת כל אמת-מידה מקובלת של הגינות, יושר ואמת. מכאן תביעתה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק).

5. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה. לטענתם, ביטויי-לשון שנקטו בהם, אינם עולים כדי לשון הרע כלל וכלל. דרכה של כתבה ביקורתית על איש ציבור להיות קשה וחריפה, וכרמון הינה איש ציבור. הנתבעים טוענים לקיומן של ההגנות שלפי החוק, בעיקר הגנת אמת הפרסום (סעיף 14) והגנות תום הלב (סעיף 15). (בכתב ההגנה טענו הנתבעים גם להגנה לפי סעיף 13 לחוק, אך זנחו את הטענה בסיכומיהם ואין עוד צורך לדון בה).

[...]

73. בחינת השאלה האם האמור בכתבה הוא אמת או לא, איננה מלאכה פשוטה. בסופה של הדרך מצאנו כי חלקים מן הכתבה הם אמת, ואחרים אינם. ההפרדה בין אלה לאלה דרשה בחינה זהירה, ולעיתים גם הערכות של מידה: חלק מן הדברים שאינם אמת - דברי לוואי הם, טפלים לעיקר. אחרים - זוטות. אולם לגבי חלק מצאנו כי בהם החריגה מן האמת קשה דיה, כדי כך שלא תחול לגביהם הגנת אמת הפרסום. אלה הם דברים שבפרסומם נוסף מידע שלילי על כרמון. שיבוצם בתוך הכתבה הוסיף מימדים חדשים, מהותיים, לדברי האמת שנאמרו כלפיה. בלעדיהם - הפגיעה בשמה של כרמון הייתה חלשה במידה משמעותית. אין הם רק בבחינת הרחבה או העמקה של דברים שכבר נאמרו, אלא מדובר בנושאים אחרים או בציון עובדות חדשות. את אֵלו אין ניתן לסווג כפרטי לוואי. עמידה עליהם איננה בדיקה בציציותיה של כתבת התחקיר, הפוגעת יתר על המידה בחופש הביטוי, אלא הקפדה הכרחית לשם שמירה על השם הטוב של כרמון.

[...]

107. לא תמי-לב היו הנתבעים בפרסום הכתבה. גם אם המניע לפרסום, בראשית הדרך, לא היה פסול, בהמשכהּ גבר אצלם היצר הרע, לצבוע בצבעים עזים את הכתבה, לעשותהּ פיקנטית וסנסציונית; אילוּ הסתפקו הנתבעים במעט, ופרסמו כתבה 'רזה' מזו שפורסמה, המכילה אך ורק את הדברים שמצאנו כי הִנם אמת, כי אז היו מגלים נאמנות למקצועם, לציבור הקוראים, ולשלטון החוק. גם מפרסום שכזה כרמון לא הייתה רוֹוה נחת, אולם לא היה לאֵל-ידה לטעון נגדו ולתבוע את עלבונה בגינו. ההגנות שבחוק היו עומדות אז לימין הנתבעים.

108. אולם הם לא עשו כן. הנתבעים פרסמו דברים אשר הם עצמם לא האמינו לחלוטין באמיתותם, ומסתבר כי לא נקטו, לגבי חלק מן הדברים, את האמצעים הסבירים - כפי מידת חומרתם של הדברים - כדי להיווכח אם אמת הם, אם לאו. עוינות בלתי-מוסתרת של גדז' כלפי כרמון, חייבה לדקדק היטב בדבריו ולא לקבל את תלונותיו על כרמון בחינת כזה ראה וקדש. דומה גם כי הנתבעים התכוונו על-ידי הפרסום לפגוע בכרמון במידה גדולה משהייתה סבירה לשם הגנה על תקינות המינהל הציבורי. בהתאם לסעיף 16(ב) לחוק, קמה אפוא חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב, חזקה שלא נסתרה, כשבנוסף לכך, לגופן של הפרשיות שנסקרו לעיל, מצאנו כי התחקיר והפרסום שבעקבותיו לא נעשו בתום לב.

[...]

115. על הנתבעים לפרסם מודעה בנוסח זה:
בכתבה במוסף השבת מיום 13.9.02 על גב' בתיה כרמון, שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים, נפלו שגיאות. בצד דברי אמת, נכתבו דברים שאינם אמת.
פרסום הכתבה גרם עוגמת נפש לגברת כרמון.
בית המשפט פסק כי בכתבה נכללו דברי לשון הרע ללא הצדקה.
(פסק הדין פורסם באתר הרשות השופטת: ת"א (י-ם) 3438/03 כרמון נ' ידיעות אחרונות).
[מערכת ידיעות אחרונות מתנצלת בפני גב' בתיה כרמון ומביעה צערה על הפגיעה בה].

[...]

119. כוחה של תקשורת ההמונים התגלה לפנינו בפרשה זו בתפארתו ובכלימתו: העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. כחוקר - עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, לתור אחר מומיה של הרשות ושל הנושאים בתפקידים הציבוריים, ולאסוף ראיות לביסוס הטענות נגד המועלים בתפקידם. כשופט - עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל ממצא, שלא תארע תקלה על-ידו ושלא ידון אדם לשבט, מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפרסום הזה הוא הוא העונש. פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא. "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א), ופגיעה בשמו של אדם הריהי מרה כלַעֲנָה. פגיעתה הרעה של לשון הרע נמשלה בדברי חז"ל לגחלי צמח הרותם: "שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צה, יט). הכוח האצוּר אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו, ונוטל חירות לעצמו להפיץ דברים על זולתו, שאין בהם אמת ולא תועלת. בכתבה הנדונה היה מזה ומזה גם יחד. דברי אמת שבהם עניין ציבורי ופרסומם היה לתועלת הרבים, בצד דברים שאינם אמת ושלחינם פגעו בשמה הטוב של כרמון.

120. הנתבעים יפרסמו אפוא את המודעה הנ"ל, בתוך 30 יום, וישלמו לכרמון פיצויים בסך של 200,000 ₪.
כמו כן, יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט וישלמו לכרמון שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

ניתן היום, ג' בניסן תשס"ח (8 באפריל 2008), בהעדר הצדדים.

לקריאת פסק הדין המלא