גם הגדולים במתנגדיו של נתניהו לא כופרים ביכולות הנאום שלו, אותן חיזק בשיעורים אצל כוהנת הרטוריקה לילי ויילדר ושהובילו אותו אל כס ההנהגה. הרטוריקה של נתניהו בנויה על תזמון ופאוזות קצרות, ביטחון עצמי, פנייה מעין אינטימית לשומעים ויכולת למצב כל כישלון כהצלחה.

נתניהו פיתח שתי סוגות רטוריקה. הסוגה המרכזית היא הרטוריקה הטיעונית. נתניהו נוהג מראשית דרכו לדבר בטיעונים, במהלכים לוגיים סדורים, על מנת ליצור את אפקט "המשכנע".

לעומת הנואם האפקטיבי מנחם בגין, שניגן על רגשות ההמון בכלים של מטיף אוונגליסטי, או הנואם המרשים יוסי שריד המלהטט בשפה, הכלים של נתניהו שטוחים במתכוון, פשוטים להבנה: טענה גוררת טענה, טיעון גורר טיעון. לא תמיד הם עומדים במבחן ערכי האמת, אבל זו כבר שאלה אחרת.

הוא ממעט בדימויים, משתמש במטבעות לשון קלישאיות אבל שוות לכל נפש, ומשבץ אזכורים בודדים, בעיקר מהתנ"ך. כל זה מלוּוה ברפרטואר של תנועות ידיים לכל כיוון אפשרי.

הסוגה השנייה היא הרטוריקה הפולמוסית. נתניהו משתמש בה לעיתים נדירות, וגם כאן בכישרון לא מבוטל. כך בנאומים נדירים בכנסת, בעיקר ב"נאומי 40 חתימות" שחייבו אותו להשיב לאופוזיציה, וכך בראיונות עיתונאיים אמיתיים. כאן התגלה כקופירייטר, כגון ב"נאום החמוצים", דפוס "לא יהיה כלום כי אין כלום", או ה"נה-נה-נה" מול יונית לוי ההמומה.

אלא שכל זה הולך ודועך. נתניהו מתכנס יותר ויותר תחת המטרייה המגוננת של הצהרות מוקלטות לאומה ממשרדו, המוגשות באדיבות ערוצי הטלוויזיה בשעות צפיית שיא, ללא שאלות עיתונאים.

במהלך "שאגת הארי" ועד ההפוגה האחרונה בלבנון, נשא שש הצהרות במרווחים מתוזמנים, וניצל את הצייתנות של הערוצים, שנשברה במלואה רק בהצהרה החמישית ודווקא על ידי הערוץ הממלכתי מכולם, ערוץ 12.

לאחר כשלונותיו בזירת איראן הופיע פעם אחת במסיבת עיתונאים שם התחרו ביניהן מליצות ריקות עם טענות שאין להן קשר למציאות. גם את ההצהרה שנשא לאחר שנכפתה עליו ההפוגה בלבנון בפעם הראשונה בחר להקליט ממשרדו, מחשש להתפשטות החרם על השידור החי.

בהופעות האלה לא רק דמותו של נתניהו משתנה לנגד עינינו אלא גם דפוס הרטוריקה שלו. הדפוס העכשווי הוא רטוריקה סמכותנית, המתאימה לתפיסת המשילות שלו בעשור האחרון. בהצהרות האלה אין טיעונים סדורים, אלא אמירות נחרצות, נוקבות, האמורות לייצב את תדמיתו כראשון בהיררכיה, וכמי שאין לערער על סמכותו.

ההצהרות עמוסות בסופרלטיבים חוזרים כמו "היסטורי", "דרמטי", "גורלי", "אדיר", "ענק", "שובר שיאים", במילות מפתח כמו "גבורה", "תקומה", "מלחמה", ובתפוצה מפתיעה גם "שלום". פה ושם מתגנב ה"עדיין", תשובה לשואלים על הפער בין מטרות המערכה ותוצאותיה.

יש בהצהרות נתניהו משחק מחושב בין "אני" (הנחיתי, הבטחתי, החלטתי, שוחחתי) לבין "אנחנו" (הדפנו, היכינו, הלמנו, סיכלנו, פגענו), "אתם" (מגלים רוח איתנה, נכנסים למרחב המוגן), ו"הם", האויב האכזר, הרוצחים ש"נפוצים לכל עבר בבהלה".

רטוריקה סמכותנית מוכרת לנו לא רק ממשטרים סמכותניים על מלא אלא גם אצלנו, למשל בשיטת אביגדור ליברמן, שאצלו "מילה זו מילה". אלא שבנאומי נתניהו זה כבר לא עובד. רצף ההצהרות לא נשמעות כשאגת אריה אלא כאנחת חתול. הן חושפות רטוריקן דועך.

נימת הקול מסגירה אבק עייפות, תנועות הידיים מלאכותיות מתמיד. ההצהרות עצמן בנויות טלאי על טלאי של טענות החוזרות על עצמן, חלקן בהעתק-הדבק מהצהרה להצהרה כמו "ישראל היא מעצמה אזורית ואולי מעצמה עולמית", "שינינו/נשנה את פני המזרח התיכון", "אנחנו חזקים יותר ואיראן חלשה יותר". הסופרלטיבים מתעצמים ככל שכתונת הכפייה שכורך סביבו טראמפ מתהדקת.

בעיני אלה שרואים בו יחיד בדורו אין לכך משמעות, כל מילה היא דבר אלוהים חיים. האחרים כבר למדו את הטריקים והשטיקים הרטוריים. בצר לו פונה נתניהו וימשיך לפנות לכישרונו האחר, כמניפולטור פוליטי, שעוד לא קם כמוהו במדינה היהודית היחידה בעולם.