עיקרי ההחלטה

בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 1624/99

לפני כבוד השופט צבי זילברטל
04/09/2003

בעניין: דן תיכון
ע"י עוה"ד גרין ושמואלי
התובע

- נ ג ד -

1 . צבא הגנה לישראל - יחידת גלי צה"ל
2 . ד"ר זאב דרורי
3 . רביב דרוקר
4 . גולן יוכפז
ע"י עוה"ד פודמסקי וקידר - פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
הנתבעים

בכתבת תחקיר שפורסמה בגלי צה"ל בוקרה החלטה שלפיה ח"כים פורשים לוקחים עמם ציוד שנרכש לשימושם ולא משלמים בגין כך מס הכנסה. בכתבה נאמר כי התובע, שהיה באותה עת יו"ר הכנסת, יזם את הפטור.

ביהמ"ש בחן את השאלות השונות הנוגעות לפרסום לשון הרע. ראשית נקבע כי בחינת פרסום אם הוא מהווה לשון הרע היא בחינה אובייקטיבית, ללא קשר לשאלת אמיתות הפרסום או קיום הגנה בגינו. נקבע כי הפרסום במקרה דנן נועד להציג את המעורבים באור שלילי וכפועלים בניגוד לחוק, ואין ספק כי זהו פרסום לשון הרע. הפרסום עצמו גם כלל התבטאויות פוגעות. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים שלפיה מדובר בפרסום מותר שאינו מקים עילת תביעה לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בטענה שהדברים הם פרסום חוזר של מה שאירע בכנסת. נקבע שהפטור נוגע לציטוט מדויק של הדברים שנאמרו ופירוט המקור שממנו נלקחו הדברים, ואילו במקרה זה לא הייתה כל הסתמכות על פרוטוקול הישיבות שנערכו בנדון ולא הייתה חשיפת המקורות.

ביהמ"ש המשיך ובחן את טענות ההגנה של הנתבעים בציינו כי ראשית יש לבחון אם מדובר בהבעת דעה בתום-לב המהווה הגנה לפי סעיף 15 לחוק, ורק אם התשובה שלילית יש לבחון את הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14. אך אם מדובר בקביעה עובדתית ולא בהבעת דעה אין מקום לבחון את הגנת סעיף 15 לחוק. סיווג אמירה כציון עובדה או כהבעת דעה מתבסס על שיקולי מדיניות משפטית, ובמסגרתו מובא בחשבון מעמדו הציבורי של התובע, שככל שהוא גבוה יותר נין משקל רב יותר לעקרון חופש הביטוי. הבעת דעה היא חלק מהגנת תום-הלב, שהוכחתה ע"י המפרסם קלה יותר מהגנת אמת בפרסום, המתבקשת כאשר האמירה היא ציון עובדה.

במקרה הנדון ביהמ"ש קבע כי הדברים שנאמרו היו הצגת עובדה, ולפיכך על הנתבעים עול הוכחת אמת בפרסום. ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, ולמרות שמטרת התחקיר הייתה ראויה, הרי שביחס לתובע נקבעו עובדות ע"י הנתבעים שלא הוכח על-ידיהם.

עניין נוסף שביהמ"ש דן בו הוא חבותה של מדינת ישראל מכוח זה שהנתבעת 1, גלי צה"ל, אינה אישיות משפטית נפרדת אלא זרוע של המדינה. נקבע כי בנסיבות המסוימות חל סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 הפוטר את המדינה מאחריות בנזיקין בשל פרסום לשון הרע.

מתוך ההחלטה

הקדמה

1. התובע כהן כיו"ר הכנסת הארבע עשרה, החל מיום 17.6.96 ועד לפיזורה ביום 7.6.99. תביעה זו, שעילתה פרסומים שיש בהם, על פי הטענה, משום לשון הרע, הוגשה בעקבות שידורים שהתקיימו ביום 24.8.99 בתחנת השידור הצבאית - גלי צה"ל (להלן - "גל"צ"). הנתבע מס' 2, אל"מ במילואים ד"ר זאב דרורי, כהן כמפקד גל"צ במועד הרלבנטי. הנתבע מס' 3, מר רביב דרוקר, (להלן - "דרוקר"), הוא עיתונאי שהועסק ע"י גל"צ ואשר השידורים נשוא התובענה היו פרי תחקיר שערך. הנתבע מס' 4, מר גולן יוכפז, ערך והגיש חלק מהשידורים הנדונים (להלן - "יוכפז").

2. נושא כתבת התחקיר שנערך ע"י דרוקר היה, כפי שהוא מוגדר ע"י דרוקר בתצהיר עדותו הראשית: "אי תשלום מס הכנסה על ידי חברי הכנסת בגין מוצרים ברי קיימא שהכנסת רכשה עבורם מתקציב 'קשר עם הציבור' ללא תשלום מס הכנסה". תחקיר זה "היווה ביקורת ציבורית על פעילות הכנסת וחבריה, לרבות היו"ר מר דן תיכון".

לטענת התובע, הוא הוצג בכתבת התחקיר כמי שיזם את אותו פטור מתשלום מס על המוצרים האמורים; כמי שפטר את חברי הכנסת מתשלום המס וכמי שבעצמו נהנה מהפטור האמור. התובע טוען, כי לא היו דברים מעולם וכי הפרסומים הנוגעים לו מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ד-1965 (להלן - "החוק").

[...]

5. כאמור, לגישתו של דרוקר, גישה שגיבש לאחר שערך תחקיר ממושך ביותר שנמשך מספר חודשים, "סידרו" חברי הכנסת לעצמם את קבלת ההטבה האמורה, מבלי ששולם בגינה מס כחוק, וזאת ביזמתו של התובע.

מנגד, טענת התובע, בתמצית, היא, שהוא לא יזם כל מהלך שהוא בנוגע להטבה האמורה, כי ודאי שלא יזם פטור ממס על ההטבה ולא פעל להשגת פטור זה, שמעולם לא ניתן.

הנתבעים מעלים בהגנתם שורה ארוכה של טענות הגנה: כי הפרסום כלל אינו בגדר "לשון הרע", כי מדובר ב"פרסום מותר" כהגדרתו בסעיפי משנה 1, 9, 10 ו-11 של סעיף 13 לחוק, כי הדברים שפורסמו הם אמת לאמיתה, וכי הם פעלו בתום לב ונהנים מההגנות המפורטות בסעיפי משנה 2, 4 ו-6 של סעיף 15 לחוק.

כדי שניתן יהיה לעמוד על מהלך העניינים, יהיה צורך לבחון את מכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט, ובכללן העדויות הרבות, כמו גם פרוטוקולים מישיבות ועדת הכנסת. בטרם נפנה למלאכה זו, מן הראוי להקדים ולתאר את הפרסום נשוא ההליך, שכן בין יתר טענות הנתבעים נטענה גם הטענה שפירסום זה אינו בגדר "לשון הרע", כמובנו של ביטוי זה בחוק.

6. הואיל והתובע כיהן בתפקיד ממלכתי בכיר ביותר והפרסום נעשה ע"י תחנת שידור המהווה חלק מצבא ההגנה לישראל, ראיתי חשיבות מרובה להביא את הצדדים לכלל פשרה. בגדר כך הופנו בעלי הדין, בהסכמתם, לגישור, אך הליך זה לא צלח, לצערי.

הפרסום

7. לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו חמישה תמלילים, המשקפים חלק מהנאמר בשידורים שהתקיימו ביום 24.8.99, אשר כוללים, על פי הטענה, פרסומים המהווים לשון הרע. אמנם בהמשך הוגש נוסח נוסף של תמליל השידורים מיום 24.8.99 (מוצג ת/7) ויתכן שמדובר בנוסח מלא יותר, ואולם לצורך החלטה זו יש להתייחס אך ורק לפרסום כפי שהוגדר בכתב התביעה, מה גם שהנתבעים הדגישו פעם אחר פעם שהם מתנגדים לכל שינוי חזית.

8. נספח א(1) לתביעה הוא תמליל שידור שתחילתו בשעה 07:20 וששודר במסגרת התוכנית "בוקר טוב ישראל". הדוברים הם מגיש התוכנית יוכפז ומי שהיה יו"ר ועדת הכנסת, מר רפאל פנחסי (להלן - "פנחסי"). יוכפז שואל את פנחסי על דיון בועדת הכנסת שהתקיים בסוף מארס 1998 (אח"כ הוברר שדרוקר לא הבחין בין הדיון שהתקיים ביום 9.2.98 לבין הדיון מיום 24.3.98) "שאתה ודן תיכון מכנסים". להלן תשובת פנחסי:

"לפני שהדיון היה בועדת הכנסת היה דיון בלשכתו של יו"ר הכנסת [התובע, צ.ז.] בענין רכישות של הח"כים, מה צריך לעשות עם זה, הנוהל היה שחברי הכנסת חייבים להחזיר, ואכן כמה חברי כנסת שפרשו החזירו את הציוד. עובדי הכנסת טענו שאין להם מספיק מקום לאחסן את זה ולא יודעים מה לעשות עם זה. ואז יו"ר הכנסת הראה לנו שיש לו תרשומת בישיבה שהתקיימה בינו לבין נציב מס הכנסה דאז [מר דורון לוי, צ.ז.], שנאמר שחברי הכנסת הם במצב שלא ברור אם הם עצמאים או שכירים, ולכן אין לו התנגדות שהמצב ישאר כזה ולא יחזירו את הציוד ולא ישלמו על זה גילום מס".

יוכפז חוזר על דברי פנחסי, לצורך הבהרה והדגשה, כדלהלן:

"כלומר, אם אני מבין אותך נכון, בעצם היתה סוג של תרשומת, תרשומת של ממש בין דן תיכון לבין נציב מס הכנסה אז דורון לוי, שקובעת מפורשות, אליבא ד-דורון לוי, שבעצם לא צריך לשלם מס הכנסה על אותם מוצרים שאתם חברי הכנסת מקבלים מהכנסת".

פנחסי מאשר את הדברים וחוזר על כך שאת אותה "תרשומת" הראה לו התובע. כפי שיפורט בהמשך, "תרשומת" זו הינה, ככל הנראה, פרוטוקול מדיון שנערך ביום 12.10.97 בלשכת יו"ר הכנסת, שנטלו בו חלק, פרט ליו"ר הכנסת (התובע), גם מר דורון לוי, נציב מס הכנסה, וחשב הכנסת, מר קמארה (נספח דת/3 לתצהיר התובע ומוצג ת/1 שהוא פענוח מלא יותר של הפרוטוקול שנערך בכתב יד קשה לקריאה).

בהמשך הראיון נשאל פנחסי מה היה "הניסוח של דורון לוי", והוא משיב שאינו זוכר במדויק "אבל התוכן היה שאכן לא חייבים לשלם על זה מס".

כאשר פנחסי מעומת עם הכחשת מר לוי, לפיה לא טען מעולם שההטבה האמורה פטורה ממס, הוא משיב, כי מי שמנחה בעניין זה הוא היועץ המשפטי של הכנסת וכי לנוכח ה"תרשומת" הנ"ל: "כולם השתכנעו שאם יש הסכמה כזאת, הבנה כזאת בין יו"ר הכנסת לנציב מס הכנסה דאז, כך צריך לנהוג".

יוכפז מכנה את ההסדר האמור כ"קצת מסריח, ואני אומר את זה בהגדרה מאוד מאוד עדינה, ויכול להיות שבכלל לא חוקי". המשך הראיון עוסק ברכישותיו של מר פנחסי מתקציב "קשר עם הציבור", תוך הזכרת שמו של התובע, בצידו של פנחסי, כמי שעמדו לפרוש מהכנסת וכמי ש"איפשרו" לחברי כנסת שהיה ברור שהם מסיימים את כהונתם "לקבל כמו שצריך את המתנות האלה וכמובן להמנע מתשלום מס הכנסה".

הראיון שנערך עם פנחסי מסתיים בדבריו הבאים של יוכפז: "ולהזכיר שוב את תגובתו של יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, קישקוש מקושקש".

9. לרקע האמור לעיל, אקדים את המאוחר, ואציין, בשלב זה בתמצית בלבד, כי על פי הראיות הוברר כי פנחסי ויוכפז לא דייקו במספר עניינים:

א. ישיבת ועדת הכנסת, אשר בה הציג פנחסי את ה"תרשומת" שנערכה במהלך הדיון בו השתתפו התובע ונציב מס הכנסה, לא התקיימה בחודש מארס 1998, אלא ביום 9.2.98, ובה לא השתתף התובע. כאמור, בישיבה מיום 9.2.98 התקבלה החלטה שביטלה החלטה קודמת של ועדת הכנסת (מיום 13.6.96, בשלהי כהונת הכנסת ה-13, כאשר ח"כ אלי גולדשמידט היה יו"ר הועדה, היא "החלטת גולדשמידט"), שעל פיה הציוד שנרכש במסגרת תקציב "קשר עם הציבור" יירשם על שם הכנסת. ביום 9.2.98 בוטלה החלטה זו, וביום 24.3.98, בישיבה אחרת של ועדת הכנסת, נדונה בקשת ח"כ גולדשמידט לערוך רביזיה של ההחלטה מיום 9.2.98. לאחר דיון, הוחלט שלא לשנות את ההחלטה מיום 9.2.98.

ב. עיון בפרוטוקול הפגישה שנערכה בלשכת יו"ר הכנסת ביום 12.10.97 עם דורון לוי, נציב מס הכנסה (ת/1), מעלה, כי לא נאמר בו במפורש שחברי הכנסת פטורים מתשלום מס על המוצרים הנרכשים מתקציב "קשר עם הציבור". לשאלה, האם ניתן היה להבין מהנאמר בדיון הנ"ל שכך הם פני הדברים, נשוב בהמשך.

10. התמליל נספח א(2) לכתב התביעה כולל, בעיקרו, את דברי יוכפז שנאמרו בשעה 08:00 במסגרת חדשות גל"צ, המתייחסים ל"חשיפה" לפיה:

"חברי הכנסת יצרו לעצמם מעמד מיוחד שבמסגרתו הם אינם משלמים מס הכנסה על מוצרים שהכנסת רכשה עבורם, גם אם אותם מוצרים נשארים ברשותם לאחר תום כהונתם. כתבנו רביב דרוקר דיווח הבוקר כי המעמד החריג הזה, שאינו קיים באף מגזר אחר במשק, אושר בועדת הכנסת הקודמת ביוזמת מי שהיה יו"ר הבית דן תיכון. תיכון אמר לחברי הועדה שהמהלך זוכה לאישורו של נציב מס הכנסה" (ההדגשה אינה במקור).

בהמשך מובא קטע מדברי פנחסי שנכללו בראיון הנ"ל ושוב מוזכרת תגובת התובע "הכל קשקוש". שידור זה מסתיים בציטוט דברי ח"כ סאלח טאריף, שאותה עת כהן כיו"ר ועדת הכנסת, לפיהם "מדובר בשערוריה".ב

יצויין, כפי שכבר הוזכר, שהתובע כלל לא היה נוכח בישיבת ועדת הכנסת מיום 9.2.98, שבה בוטלה ההחלטה לרשום את הציוד על שם הכנסת, ולפיכך, על פני הדברים, אין ממש במילים "תיכון אמר לחברי הועדה... וגו'".

11. נספח א(3) לכתב התביעה הוא תמליל משידור שהחל בשעה 08:12 במסגרת תוכנית "הבוקר".

בתחילת השידור משוחח דרוקר עם מגישת התוכנית, הגב' אילנה דיין, ולשאלתה, האם חבר כנסת אמור להחזיר את המוצרים שרכש, הוא משיב: "שום דבר, הוא יכול לקחת הביתה, להשתמש בו לביתו, והוא לא צריך לשלם על זה אגורה מס, וזאת כמובן בהבדל גדול מאדם רגיל מהציבור שצריך לשלם מס על כך. מדובר באלפי שקלים על כל מוצר כזה".

דרוקר נשאל ע"י אילנה דיין של מי היוזמה "לקביעת המעמד המיסויי המיוחד של חברי כנסת בכל הנוגע למכשירים שהם לוקחים אליהם הביתה", ותשובתו היא כדלהלן:

"הוא בעקרון היה יוזמה של יו"ר הכנסת היוצא דן תיכון. מכיוון שברגע שבוטלה התקנה שחייבה את חברי הכנסת להחזיר את הציוד הזה לכנסת בתום הכהונה שלהם, עלתה השאלה מה באמת קורה עם המס. יו"ר הכנסת היוצא כינס ישיבה באותו זמן, זה היה לפני כשנה וחצי, עם נציב מס הכנסה... מהישיבה הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה. אנחנו לא שכירים, אנחנו לא עצמאים, אנחנו מעמד מיוחד. הוא מכנס ישיבה של ועדת הכנסת ביחד עם יו"ר ועדת הכנסת דאז רפאל פנחסי. בישיבה זו יש שני מתנגדים, חגי מירום ואלי גולדשמידט. למרות ההתנגדות חברי הכנסת מחליטים לאשר את זה. אגב, אחד הנימוקים הוא... שאין מקום בכנסת לאחסן הציוד".

יצויין, כי, כאמור לעיל, ישיבת ועדת הכנסת שביטלה את ההחלטה לפיה יירשם הציוד על שם הכנסת (ובכך, לכאורה, "פטרה" את חברי הכנסת מתשלום מס) נערכה ביום 9.2.98, שלא בנוכחות התובע. זאת ועוד, בישיבה זו לא נכחו חברי הכנסת מירום וגולדשמידט, כך שלא היו יכולים להתנגד להחלטה.

בהמשך השיחה בין דרוקר לבין אילנה דיין מוזכרים דברי דורון לוי, נציב מס הכנסה, המכחיש כי ניתן "אישור" שלא לשלם מס, ומובאים פרטים שונים על רכישות מוצרים שביצעו חברי כנסת אחדים. בשלב זה עולה לשידור ח"כ איתן כבל, שלדבריו ה"סיפור חדש לו", והוא מוצא עצמו צריך לתת הסברים "בשם יו"ר הכנסת הקודם". לדבריו, כששאל מה גורל הציוד נאמר לו שהציוד שייך לו, "אלה הכללים כך קבעה הוועדה".

במהלך הראיון עם ח"כ כבל, נוצר קשר עם ד"ר אבי אלתר, שכיהן כיועץ המשפטי של נציבות מס הכנסה. ד"ר אלתר מסביר מדוע מדובר בהטבה החייבת במס, גם אם אין בין חברי הכנסת לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד במשמעותם הרגילה.

הגב' דיין מפנה לד"ר אלתר שאלה, האם אותם חברי כנסת שרכשו ציוד ולא החזירו, מבלי לשלם מס (ובכללם מוזכר שמו של התובע), הם כולם "עברייני מס". ד"ר אלתר משיב כי "בהגדרה הטכנית הדבר הוא נכון".

במשך השידור, חוזר דרוקר על דברי יו"ר ועדת הכנסת ח"כ סאלח טאריף, לפיהם מדובר "בשערוריה" ושבכוונתו לזמן דיון דחוף כדי לבטל את ההסדר.

בסיום השיחה, שואלת הגב' דיין את דרוקר לעמדת התובע כמי "שטוען שהכל נעשה תחת אישור... ובלגיטימציה גמורה של נציב מס הכנסה". דרוקר משיב כי תגובת התובע היא "קשקוש מקושקש, ניפגש בבית המשפט".

12. בהמשך תוכנית "הבוקר", בהגשת אילנה דיין, נערך ראיון עם חבר הכנסת לשעבר חגי מירום (נספח א(4) לכתב התביעה). מירום מציין, כי הוא עצמו סבר שיש לשלם מס על ההטבה:

"אלא שיו"ר הכנסת דאז, דן תיכון, הוא הביא לפנינו אינפורמציה על כי נפגש עם דורון לוי ושוחח איתו על הענין. הוא טען ששניהם היו במבוכה לא קטנה מפני שמדובר פה באיזה עופות מוזרים, שזה חברי כנסת, שאין ביניהם לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד מחד, ומצד שני הרכישות שלהם הם רכישות ראויות למטרות שירות הציבור. ולכן הוא אמר שלדעתו, כך דן [התובע, צ.ז] גם הציג בזמנו, שהכנסת לא יכולה ולא תרצה ואין לה את הכלים לקחת את המכשירים הללו בחזרה אליה".

מר מירום מציין, כי סבר ש"הסידור" שהתקבל בועדת הכנסת "לא עולה על הדעת", "אבל משנתקבלה החלטה, נתקבלה החלטה".

בהמשך השידור, מתנהלת בין הגב' דיין לבין דרוקר שיחה על הרכישות שביצע התובע במסגרת תקציב ה"קשר עם הציבור", בעת שכבר ידע שהוא לא יכהן בכנסת הבאה. דרוקר מציין, כי "הרכישות [של התובע, צ.ז] היו בערך כולל של 100 אלף שקלים. דן תיכון כרגע לא צריך לשלם עליהם אפילו אגורה אחת". לעניין זה העיד התובע, כי בסופו של דבר דיווח לשלטונות המס על ההטבה האמורה.נ

13. התמליל האחרון שצורף לכתב התביעה (נספח א(5)) הוא תימלול של שידור במסגרת התוכנית "עושים צהריים", בשעה 12:30, גם הוא ביום 24.8.99. באולפן נמצאים מנחה (כנראה הגב' ליפקין-שחק) והכתב דרוקר. השניים מראיינים את ח"כ מאיר שטרית. ח"כ שטרית מתאר את הצעתו לפתרון הבעיה (הצעה שלא התקבלה ושהוצגה במהלך הדיון בועדת הכנסת מיום 9.2.98) לפיה יוחל פחת "מואץ" על הציוד, של 33% בשנה, כך שבסיום קדנציה מלאה יוותר הציוד חסר ערך. לדברי שטרית, "מס הכנסה לא היה חד משמעי בקביעה שצריך לשלם על זה מס".

ח"כ שיטרית מאשר את דברי דרוקר, לפיהם התובע הציג לועדת הכנסת מצג לפיו נציבות מס הכנסה לא היתה חד משמעית בגישתה.

[...]

16. קריאת התמלילים שצורפו לכתב התביעה, בכללותם, לא יכולה שלא להוליך למסקנה, כי בכוונת המפרסמים היה להציג את חברי הכנסת, שהובילו את המהלך שהביא, על פי הפרסום, למתן "פטור" מתשלום מס על מוצרים שנרכשו מתקציב "קשר עם הציבור", באור שלילי ביותר. העולה מן הפרסום הוא, שהמהלך הוצג כמעין "חגיגית רכישות" על חשבון הקופה הציבורית, במובן זה שבעוד שכלל הציבור היה ממוסה על הטבה ממין זה, הרי שנבחרי הציבור יצרו לעצמם מעמד מיוחד. "איש הבשורה" בענין זה היה התובע ("הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה", דברי דרוקר בנספח א(3) לכתב התביעה).

[...]

הפרסום לא היה ביקורת על מהלך חקיקתי או רגולטיבי זה או אחר, אלא על מהלך שהוא, לדעת עורכי ומפרסמי התחקיר, מהלך המנוגד לחוק.

מעבר לאמור לעיל, נראה כי הפרסום כולל התבטאויות שיש בהן כדי "להשפיל", "לבזות" או "לפגוע" בתובע. יוכפז מכנה את ההסדר, שלגרסתו יזם התובע, "קצת מסריח", בלשון המעטה, ו"יכול להיות שבכלל לא חוקי". מיוחסת לתובע פעולה בלתי כשרה במפגיע. ההטבות מכונות "מתנות" שהמקבלים אותן נמנעים, שלא כדין, מתשלום מס עליהן, והכל "ביוזמת" התובע. כלומר, התובע יזם חלוקת "מתנות" לחברי הכנסת בפטור ממס, בניגוד לחוק. פעמיים לפחות נזכרת בשידורים התיחסותו של ח"כ טאריף לענין כאל "שערוריה" וחברי הכנסת שרכשו מוצרים על פי ההסדר האמור, ובכללם התובע שהוזכר בשמו, הם "עבריני מס". עוד צויין, כי התובע רכש מוצרים בערך של 100,000 ש"ח מבלי לשלם מס (על אף החובה לשלמו).

אין ספק, שלפחות בקרב אותו חלק של הציבור שומר החוק, הרואה בקבלת טובות הנאה מבלי לשלם מס (בניגוד לחוק) משום מעשה פסול, היה בפרסום משום "לשון הרע" על התובע.

17. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי לא מדובר בייחוס מעשה ספציפי לתובע, אלא בביקורת על כלל ציבור חברי הכנסת. נדמה, כי די בהתבטאויות שפורטו לעיל כדי להצביע על כך.

יתרה מזאת, התברר כי דרוקר "עלה" על נושא התחקיר כאשר ערך תחקירים אחרים בעניינו של התובע דווקא. תחקיר אחד (בענין נסיעות התובע לחו"ל) לא פורסם בסופו של דבר ותחקיר אחר שודר ביום 12.8.99 (שעיקרו עסק בשיפוצים בדירת התובע). אין ספק שהתובע היה "על הכוונת" והצגת הדברים כביקורת על מעשיו של ציבור שלם היא תיאור חלקי בלבד של הפרסום. לתובע נשמר "מקום של כבוד", כמי שיזם את המהלך והשיג את אותו "הישג", מפוקפק ובלתי חוקי, בפגישתו עם נציב מס הכנסה, תוך עיוות עמדתו של הנציב, אשר הכחיש קיומו של הסדר כאמור.

בהקשר זה מעניינת התבטאותו של רפאל פנחסי, בעת עדותו בבית המשפט, כאשר הוא נשאל על שיחה מקדימה שהיתה לו עם אנשי גל"צ לפני שרואיין:

"...כשהיו צריכים לשדר אז צילצלו בערב או בבוקר, אמרו לי אתה צריך להכנס לשידור להגיב על הכתבה הזו והזו נגד דן תיכון ואז התראיינתי באותו בוקר" (עמ' 208, שורות 11-13 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור).

כמשיח לפי תומו מספר לנו מר פנחסי כיצד הוצגה הכתבה ע"י אנשי תחנת השידור, ככתבה "נגד דן תיכון".

18. העולה מהאמור עד כה: הפרסום כלל דברי "לשון הרע" כנגד התובע ואין לקבל את טענת הנתבעים לפיה כלל לא מדובר בפרסום מסוג זה.

[...]

26. בטרם תגיע שעתה של בחינת חומר הראיות לצורך קביעת מימצאים עובדתיים, לא למותר יהיה להדגיש ארבעה עניינים:

א. בית המשפט מודע היטב לקושי המיוחד שעמד על דרכם של הנתבעים להוכיח אמת בפרסום לנוכח בחירתם המובנת והלגיטימית, לחסות בצלו של החסיון העיתונאי, שלא איפשר להם לחשוף את מלוא הנתונים העובדתיים שעמדו לרשותם בעת הכנת הכתבה לשידור. אין ספק שזהו המחיר שעיתונאי צריך לשאת בו בבואו להתגונן מפני תביעת דיבה, במיוחד בטענת "אמת בפרסום". אך דווקא בידעו את הקושי האמור, על העיתונאי להשמר שבעתיים בעת הפרסום, ואם הוא נוהג בתום לב, יוכל לנסח את דבריו בדרך של הבעת דעה, אם אין בידיו מלוא "התחמושת" להציגה בבית המשפט בבואו לטעון אמת בפרסום.

[...]

27. עוד בטרם נפנה לעובדות, יצוין, כי בעמדת הנתבעים עצמם, וליתר דיוק – בעמדת האחראי העיקרי לאמור בכתבה – דרוקר, ניתר לאתר סחף מסוים.

בסעיף 11(ג) לכתב ההגנה מוצגת עמדה חד-משמעית לפיה התובע "טיפל ואף 'הוביל את המהלך' בענין הפטור ממס לחברי כנסת בגין ציוד שנרכש עבורם מתקציב הקשר עם הציבור ואשר נותר ברשותם לאחר סיום כהונתם בכנסת. במסגרת טיפול זה נפגש עם נציגי נציבות מס הכנסה והודיע לח"כ רפאל פנחסי, שהיה יו"ר ועדת הכנסת, את עיקרי הדברים, כפי ששודרו, דהיינו, כי נוכח מעמדם המשפטי המיוחד של חברי הכנסת, אין הם חייבים במס על ציוד זה. כך הוצגו הדברים בפני ועדת הכנסת גם על ידי התובע עצמו".

בתצהיר עדותו הראשית של דרוקר, האמירה פחות פסקנית. כאן מדובר על כך שהתובע יזם החלטה "שמשמעותה המעשית" היא פטור ממס. בחקירתו הנגדית של דרוקר הוא חוזר על העמדה "המרוככת", לפיה בפועל לא ניתן פטור לחברי הכנסת, אך הפרשנות שהם נתנו להחלטת ועדת הכנסת מיום 9.2.98 (אשר ביטלה את ההוראה לפיה הציוד יירשם על שם הכנסת), ומשמעותה המעשית של ההחלטה, היא שלא ישולם מס (עמ' 401-404 לפרוטוקול).

שינוי גירסה זה אינו ענין של מה בכך. כפי שיתברר לאחר סקירת העובדות, לא ניתן לקבוע כי העובדות שהוצגו בכתבה, ועיקרן – שהתובע יזם פטור ממס ושהוחלט על פטור כזה, אכן משקפות את האמת. דרוקר הבחין בכך בעצמו כאשר מלוא החומר נפרש לפניו במהלך ההתדיינות. האמירה כי מדובר ב"פרשנות" של חברי הכנסת ובמצב דה-פקטו שנוצר, קרובה יותר לאמת, אך אמירה זו לא נכללה בכתבה.

אכן, כפי שהתברר, במהלך הכנת הכתבה דרוקר כלל לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת (עמ' 372 לפרוטוקול). הוא הסתמך על מקורות, שחלקם נותרו חסויים. הוא טען, שמכיוון שההחלטות ממילא מתקבלות "מאחורי הקלעים", לא היה טעם לעיין בפרוטוקולים (עמ' 381 לפרוטוקול). מכיוון שהיה מדובר בעבודת תחקיר שארכה "חודשים ארוכים" (סעיף 6 לתצהיר דרוקר), החל מספטמבר 1998 ועד אוגוסט 1999 (עמ' 480, שורה 20 לפרוטוקול), המעט שניתן היה לצפות הוא, שדרוקר יעיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת, שהרי גם אם ההחלטות החשובות באמת מתקבלות שלא במסגרת ישיבות הועדה, למצער היה על דרוקר לברר כיצד באו העמדות לידי ביטוי פומבי באותן ישיבות; ואם יש בכך סתירה למידע האחר שבידו, אולי שומה עליו "לרכך" את קביעותיו העובדתיות הפסקניות. לנוכח ההימנעות מהעיון, לא ייפלא כי התברר בדיעבד שהמציאות המשתקפת בפרוטוקולים האמורים לא תואמת את הקביעות העובדתיות שהובאו בכתבה. אכן, בניגוד לעמדת התובע, אינני סבור שמקריאת הפרוטוקולים ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות כאילו התובע התנגד למהלך שהביא לפטור דה-פקטו מתשלום מס על המוצרים שנרכשו במסגרת תקציב "קשר עם הציבור", אך, למצער, התמונה היא רב משמעית ולא נכון היה להציגה כחד משמעית.

אם עסקנו בסוגיית העיון בפרוטוקולים של ועדת הכנסת, ולהשלמת התמונה, יצוין, כי התברר שלא היתה מניעה עקרונית שדרוקר יעיין בהם. מעדות ח"כ מירום (עמ' 271, שורות 11-13 לפרוטוקול), מעדות דובר הכנסת גיורא פורדס (עמ' 531 ועמ' 537 לפרוטוקול) ומעדות מנהלת ועדת הכנסת, הגב' אתי בן-יוסף (עמ' 541 לפרוטוקול), כמו גם מהוראת סעיף 102א לתקנון הכנסת (עמ' 381 לפרוטוקול), עולה בבירור, כי ניתן היה לעיין בפרוטוקולים. אכן, מנהלת הועדה נוהגת לקבל את אישור יו"ר הועדה לבקשה לעיון בפרוטוקולים, אך נראה כי מששמע דרוקר שלא יוכל לקבל הפרוטוקולים מיד כשביקש זאת, לא טרח למצות את זכותו ולהשלים את התהליך.

אגב, נראה שאי העיון בפרוטוקולים, דבר שהתבקש כמובן מאליו כאשר מבוצע תחקיר מעמיק שנמשך על פני תקופת זמן ממושכת, היה בכוחו לשלול את תום לבם של הנתבעים אילו היתה נדונה טענת ההגנה של תום הלב (סעיף 16(ב)(2) לחוק). כפי שנראה בהמשך, עיון בפרוטוקולים היה צריך להביא את הנתבעים לשיקול מחודש, ולפחות למתן את הניסוחים של הדברים שנאמרו בשידור.

[...]

34. נמצא, כי אין לפני ראיה לפיה התובע יזם את הדיון בסוגיה, או במילים אחרות – יזם את המהלך שהביא לפטור, ולו פטור "דה-פקטו", מתשלום מס על המוצרים שנרכשו עבור חברי הכנת מתקציב "קשר עם הציבור".

דרוקר נותר איתן בדעתו, גם לאחר שמיעת חלק ניכר מהעדויות, כי התובע היה זה שהוביל את ההחלטה (עמ' 400, שורה 1 לפרוטוקול) וכי הוא עומד מאחורי הנאמר בכתבה (עמ' 458 לפרוטוקול). דרוקר הדגיש, כי ממקורותיו (החסויים כנראה) הוברר לו, כי המהלכים העיקריים מתבצעים שלא בישיבות הועדה, אלא "מאחורי הקלעים", ושם באה לידי ביטוי יוזמתו של התובע (עמ' 381 ועמ' 448 לפרוטוקול). ואולם, כאמור, אין בית המשפט פוסק אלא על פי חומר הראיות שהובא לפניו, ומחומר זה לא עולה המסקנה שהנתבעים ביקשו שאסיק. יתרה מזו, ח"כ פנחסי הבהיר, כי הוא, כיו"ר ועדת הכנסת, היה מחליט על סדר היום וליו"ר הכנסת לא היה מעמד בנדון. גם דרוקר אישר שזה מצב העניינים המשקף את המתרחש בועדת הכנסת (עמ' 385 לפרוטוקול).

[...

התוצאה היא, שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי התובע הכריז, בעקבות הפגישה בינו לבין נציב מס הכנסה, כי אם הציוד שיירכש יירשם על שם חבר הכנסת, לא יחול חיוב במס.

[...]

40. בפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת מיום 24.3.98 (נספח דת/8 לתצהיר התובע) נרשמו גם דברי התובע, שהשתתף בישיבה כמשקיף, וכל צד מבקש לתמוך את עמדתו באמור שם. אומר מיד כי קשה להסיק מסקנה חד משמעית מדברי התובע באשר למניעי עמדתו להתנגד להצעת ח"כ גולדשמידט. ואולם, מהאמור כאן נובע שגם לא ניתן להסיק את המסקנה אליה הגיע דרוקר, ודי בכך כדי לקבוע שהגנתו בדבר אמת בפרסום לא הוכחה.

כזכור, התובע התנגד עוד בשעתו להחלטת גולדשמידט, מהטעמים שפורטו לעיל, וביניהם שהדבר אינו מעשי (יחייב "לבנות מחסנים" בכנסת) ושיש בהחלטה הזו פתרון חלקי בלבד למכלול שאלות קשות בנוגע לכלל ההטבות שמוענקות לחברי הכנסת, מעבר לאותו ציוד הנרכש מתקציב "קשר עם הציבור".

דרוקר, אשר, כזכור, לא עיין בפרוטוקולים קודם לשידור הכתבה, העיד, כי גם לאחר עיון בהם, נותר איתן בדעתו, שכן, לדבריו, התברר לו שהתובע הציג עמדה שלא איפשרה לחברי הכנסת אלא לתמוך בהצעת פנחסי:

"יושב ראש הכנסת הציג עמדה, שהיא, כמו שח"כ גולדשמידט כינה אותה, עד כדי אבסורד. כיוון למסות את העיתונים, למסות את הלינות בבתי מלון, למסות את הכל, כך שיהיה ברור שחברי כנסת לא יבואו ויאמרו בוא נמסה את הכל" (עמ' 417 שורות 13-17 לפרוטוקול).

ובהמשך עדותו שב דרוקר והסביר את עמדתו בנדון:

"אני ששידרתי את הידיעה הבנתי ועד היום אני מבין כך, שהתובע הציג עמדה שבעצם לא איפשרה שום פתרון אחר, חוץ מהפתרון שחברי הכנסת יקחו את הציוד שלהם הביתה ולא ישלמו עליו מס" (עמ' 420, שורות 9-12 לפרוטוקול).

בטרם נבחן את שנאמר בדיון בועדת הכנסת ביום 24.3.98, אציין, כי בכל מקרה, גם לשיטתו של דרוקר, מדובר בפרשנות שלו את המשתמע מדברי התובע (כפי שמקורותיו גם הציגו לפניו). יש הבדל גדול בין קביעת עובדה לבין הצגת הדברים כאילו ניתן להבין את עמדת התובע בצורה מסוימת. הנתבעים הציגו בכתבה עובדה נחרצת, וגם אם בדרך של פרשנות ופלפול יכול להיות ממש בגירסתם, לפיה ניתן היה להבין את דברי התובע כאילו הוא מביא את עמדת גולדשמידט לכלל אבסורד כדי שהחלטת פנחסי תיוותר על כנה, היה עליהם קודם כל להביא לפני הציבור את העובדות כהווייתן, דהיינו – את תוכן הדברים עצמם, ורק על יסוד זה להביע דעה מסוימת. אילו היה נעשה כך – אין להוציא מכלל אפשרות שהפרסום היה לגיטימי. הנתבעים נקטו בדרך שונה, ונראה, כי לנוכח דרכם זו ולנוכח מה שנאמר בועדת הכנסת ביום 24.3.98 (ואף לנוכח מה שנאמר קודם לכן), לא יוכלו לעמוד בנטל הכבד להוכיח את הגנתם, הגנת אמת בפרסום.

[...]

44. לסיכום עניין זה: הנתבעים, ודרוקר בראשם, מתיימרים לדעת מה היתה עמדתו ה"אמיתית" של התובע. אני, שכל מה שיש לי אלו הראיות שנפרשו לפני, אינני יכול לקבוע, על פי אותן ראיות שפורטו בהרחבה רבה לעיל, שאכן עמדת התובע היתה כפי שהדברים הוצגו בכתבה. די בכך כדי לדחות את הגנת האמת בפרסום. לא הוכח שהתובע יזם את ההחלטה על פטור ממס, לא הוכח שבכלל הוחלט על פטור ממס ולא הוכח שהתובע הסדיר ענין זה בפגישתו עם נציב מס הכנסה.

אכן, החלטת פנחסי כפי שהובנה ע"י חלק מחברי הכנסת, גררה אחריה תוצאה מעשית של מעין פטור הלכה למעשה, ובכך, לכאורה, "שיפרה" את מצב חברי הכנסת לעומת מצבם לפי החלטת גולדשמידט. ואולם, לא הוכח שהתובע יזם את החלטת פנחסי ואין די בהצגת התנגדותו להצגת הרביזיה שהציע ח"כ גולדשמידט, כדי להופכו ליוזם החלטת פנחסי; מה גם שאין לשלול את האפשרות, כמסתברת לא פחות ואף יותר מהאפשרות לה טענו הנתבעים, שהתובע באמת ובתמים התנגד לעמדת ח"כ גולדשמידט מטעמים טובים וענייניים, ולא כדי להיטיב עם חברי הכנסת ולגרום לפטור הואיל והבין שמס הכנסה "לא יתעסקו בזה".

אין ספק שנושאו העקרוני של התחקיר היה נושא ראוי, וחובתם של אנשי תקשורת ועיתונות היתה לחושפו ולהביאו בפני הציבור. נראה שנוצר מצב שחברי הכנסת נהנו בפועל מהטבות שונות, בסכומים נכבדים, מבלי שינהגו כלפיהם, מבחינת מיסוי ההטבות, כפי שמתחייב מהחוק. דא-עקא, שלא בכך עסקינן. ענייננו הוא בקביעות העובדתיות הכלולות בפרסום והמתייחסות לחלקו של התובע בפרשה. התובע, גם בהתחשב בתפקידו הבכיר כראש וכראשון לחברי הכנסת, הוצג במפורש כמי ש"סידר" לעצמו ולעמיתיו הטבה פטורה ממס והכל בניגוד לחוק, תוך עיוות הסיכום שהושג בפגישה בינו לבין נציג מס הכנסה. זאת לא הוכח כלל ועיקר. לפיכך אין בידי אלא לדחות את הגנת הנתבעים המבוססת על טענת "אמת בפרסום", היא טענת ההגנה שנותרה בידם לאחר שקבעתי כי אין מדובר בהבעת דעה.

[...]

סיכום

52. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. במובן זה, ההחלטה דנן מהווה פסק-דין בכל הנוגע ליחסים שבין התובע לבין הנתבע הנ"ל.

הנתבעים 2-4 נמצאו אחראים בגין הפרסום שיש בו לשון הרע כנגד התובע, וסכום הפיצויים ייקבע בהמשך, לאחר שתוצגנה ראיות לעניין זה.

אינני עושה צו להוצאות ביחסים שבין התובע לבין הנתבע 1, בהתחשב בעובדה שלא היו לנתבע 1 הוצאות מיוחדות בגין התביעה נגדו, שכן כל הנתבעים יוצגו ביחד, וגם בהתחשב במסקנותיי לעניין קיומו של פרסום שיש בו לשון הרע. עם סיום ההליך כנגד יתר הנתבעים, תינתן ההחלטה בעניין ההוצאות הנוגעות להם.

לקריאת ההחלטה המלאה