מתוך ההחלטה
בית המשפט המחוזי בירושלים
ע"ח 35991-12-11
מקור ראשון ואחי ני מדינת ישראל
לפני כב' השופט משה יועד הכהן
המערערות:
1. מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ
2. מרים צחי
ע"י ב"כ עוה"ד חי אולמן ומי מזור
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד יי קפלינסקי
החלטה
הערעור ונושאו
1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבי השופטת שי רנר), מיום 15.12.11, לפיה, חייבה את המערערת 2 (להלן: "הצלמת"), למסור למשיבה "חומר גלם הכולל תצלומי וידאו, תצלומי סטילס המתעדים את האירועים מתאריך 12.12.11 - 13.12.11 הסמוכים לבסיס הצבאי חטמ"ר אפרים. יצוין, כי בכותרת הבקשה נכתב כי החקירה מתנהלת בגין "תקיפת עובד ציבור והיזק בזדון לרכב וחדירה המונית לבסיס צה"ל".
[...]
הדיון בבית המשפט קמא
13. בעקבות בקשה שהוגשה לבית המשפט קמא ביום 14.12.11, הורה בית המשפט כי במקרה שתיטען טענה לחיסיון יוכנס החומר למעטפה סגורה ויתקיים דיון במעמד שני הצדדים ביום 15.12.11. החומר הכולל תקליטור ועליו צילומים וכן שמונה תמונות מפותחות הומצא לבית המשפט, על ידי המערערות, והוכנס לכספת סגורה.
3. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, ביום 15.12.11, עיגן ב"כ המשיבה את בקשתו, במסמך מב/1, שהוצג לבית המשפט קמא וגם לפניי. המדובר, בעדות של סמח"ט אפרים, אשר תיאר אירוע של חדירה המונית לבסיס חטמ"ר בנימין, כאשר במהלך האירוע אחד הנוכחים קפץ עליו מאחור ונתן לו מכה בראש באמצעות חפץ שהחזיק בידו, כנראה אבן, דבר שגרם לפציעתו. הסמח''ט ציין, כי לכל אורך ההתפרעות קיללו אותו וכינו אותו "נאצי" ושוטר בריטי. עוד ציין, כי לאחר שהמתנחלים שהיו במקום נהדפו הם הדליקו שלושה צמיגים על ציר הגישה לחטיבה. בנוסף, נזרקו על הג'יפ שבו נסע הסמח''ט מנורות עם צבע, נשבר אחד המגבים וכן המראה הימנית. בהודעתו מב/1, ציין הסמח''ט, כי בין המתפרעים הייתה אישה מבוגרת, עם מצלמת סטילס והיא צילמה את כל האירוע בעת התרחשותו ואשר ציינה בפני הסמח''ט כי היא צלמת של העיתון "מקור ראשון" (המערערת 1, להלן:
"העיתון").
4. בטיעונים בבית המשפט קמא, טענו ב"כ המערערות, העיתון והצלמת, כי הצלמת צילמה "הפגנה" לא בתוך הבסיס אלא מספר מאות מטרים ממנו וכאמור, אותו אירוע לא קשור לתקיפה של מפקד כזה או אחר ולא קשור למחנה כזה או אחר, (פרוט' 15.12.11 עמ' 2 שורות 22-24 ). עוד נטען על ידו, כי הצלמת הוזמנה לצלם את אותה הפגנה, מתוך דרישה בסיסית של מקורותיה שלא לחשוף אותם, את שמותיהם, את תמונותיהם, או כל דבר שקשור בהם. (שם שורות 14,15). על טענות אלה חזרו ב"כ המערערות גם בטיעונם שבפניי.
[...]
בפני בית המשפט קמא, כמו גם בפניי, נטענה הטענה כי מסירת הצילומים פוגעת בחיסיון העיתונאי של הצלמת. בית המשפט קמא דחה טענה זו. על פי קביעתו, פסק הדין הבסיסי בסוגיה ב"ש 298/86 ציטרין נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, לשכת עורכי הדין מחוז ת"א, פ"ד מא(2) 337 (להלן: "הלכת ציטרין") הוא הקובע את הכלל לגבי קיומו של חיסיון יחסי על גילוי מקורות מידע עיתונאיים, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט קמא ציין, כי לאחר הלכת ציטרין, ניתנו כמה פסקי דין אשר הרחיבו את ההגנה על מקורות המידע גם לגבי תכני המידע, ואולם פסקי דין אלה מבוססים על ההנחה שגילוי תוכן המידע, בנסיבות מסוימות, כמוהו כגילוי המקור וכי יש בחשיפת המידע עצמו כדי להשפיע על חשיפתו, קרי שיתוף פעולה של המקור עם העיתונאי. בענייננו קבע בית המשפט קמא "החומר המבוקש עניינו תוכן המידע ולא מקורותיו. הגם, שלטענת המשיבים, הגיעה המשיבה 2 (הצלמת - מ.ה.) על פי הזמנת מקורות, מדובר באירוע המוני ואין ראיה לכך כי חשיפת החומר תחשוף את מקורות המידע". עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי מדובר בחומר רלבנטי הדרוש לחקירה וכי בהעדרו לא ניתן יהיה למצות את החקירה. על פי קביעתו, העבירות נשוא התביעה הן חמורות וקיים אינטרס ציבורי למיצוי החקירה בהקדם.
[...]
הדיון הראשון בערעור והעיון בצילומים
6. בדיון הראשון בערעור שהתקיים בפניי העליתי בפני הצדדים את סוגיית העיון בצילומים שממנו נמנע בית המשפט קמא.
[...]
7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ולאחר הדיון מיום 22.12.11, החלטתי לעיין בחומר המצוי במעטפה החסויה. כך פעלתי, משום שאני סבור, כי כאשר נטען בפני בית המשפט חיסיון עיתונאי, במסגרת בקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ, הבדיקה, אם אכן מדובר בחומר שיש בו כדי לחשוף מקורות מידע, נתונה לבית המשפט. מקל וחומר, לדעתי, כאשר ישנה מחלוקת עובדתית לגבי תוכנו של החומר לגביו נטען החיסיון.
[...]
8. בענייננו, לאחר שעיינתי מספר פעמים בתקליטור, גם לאחר הדיון הנוסף מיום 28/12/11 , מצאתי, כי הפרט היחיד שיש בו תיעוד צילומי התואם את התיאור במב/1 הוא סדרת תמונות המתעדות שלושה צמיגים בוערים על כביש וכן תמונות של חיילי צה"ל המגיעים למקום ושל קצין צה"ל המגיע למקום האירוע ומשוחח עם אדם נוסף, (תמונות מס' 091-142 בתקליטור). עם זאת יצוין, כי באותה סדרת צילומים לא מופיע תיעוד כלשהו של עצם הבערת הצמיגים וכן של מי שהבעירו אותם. מעבר לכך, לא קיים בין התמונות הצרובות על גבי התקליטור תיעוד ישיר של שאר האירועים המתוארים באופן ספציפי במב/1. יחד עם זאת, בתקליטור מופיעה, בין שאר הצילומים ,שלכאורה אינם רלבנטיים לנשוא מב/ , סדרת צילומים אחרת (תמונות מס' 001-041 בתקליטור), המתעדת לכאורה אירוע העשוי להיות בעל משמעות פלילית שאיננה קלת ערך, אף כי הוא איננו מתרחש, על פניו, בצמוד בסיס צבאי או בתוכו או בנוכחות אנשי צבא ולא מתועדת בו תקיפה של אנשי צבא. באותו אירוע מופיעות דמויותיהם של מספר אנשים שאת פני אחדים מהם ניתן לזהות. ייתכן שזהו אירוע "ההפגנה" אליו התייחסו ב"כ המערערות, אף כי הוא רחוק מלשקף אירוע רגוע ושליו. עם זאת, אין בתמונות תיעוד ישיר של נזק לאדם או לרכוש כתוצאה מאותו אירוע.
[...]
11. הסוגיות שמעורר הערעור אינן פשוטות בשני רבדים. ראשית, בכל הנוגע להגשת הבקשה לתפיסת חומר עיתונאי, לפי סעיף 43 לפסד"פ, בעניין זה, נקבע בע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 9 (2004), שהוא פסק הדין העיקרי בסוגיה, כי שימוש שיגרתי בסעיף 43 אינו ראוי, כאשר קיימות למשטרה דרכים להגיע בכוחות עצמה את המסמכים הדרושים לה. במקרה כזה, אין הצדקה שמלאכת המצאת המסמכים תוטל על הפרט, בין שהוא חשוד ובין אם לאו. בעניין זה הדרישה היא, שהמצאת המסמכים תוטל על הפרט רק באותם מקרים בהם הוצאתו של הצו הינה האפשרות הסבירה להתחקות אחר החפצים הדרושים לצרכי חקירה או משפט. ובהשלכה לענייננו, השאלה היא, האם פרק הזמן הקצר שחלף בין האירועים שבהם בוצעו העבירות, לבין הגשת הבקשה לתפיסת הצילומים, בטרם התבצעה חקירה ממצה שמטרתה להביא לזיהוי המשתתפים באירוע, הצדיק פנייה לתפיסת הצילומים, על מנת להיעזר בהם לצורך זיהוי המשתתפים, וזאת מתוך הנחה שאכן זהותם מופיעה בצילומים. שאלה אחרת, שאליה אתייחס בהמשך, נוגעת לנפקות העובדה שהאירוע המתואר במב/1 איננו מתועד באותם צילומים וזאת לצורך מתן צו לפי סעיף 43 לפקודה.
12. הרובד השני, נוגע לשאלה האם חל בכלל חיסיון עיתונאי על אותם צילומים ובמידה שהוא חל, האם מתקיימים בענייננו הפרמטרים שנקבעו בעניין ציטרין והמאפשרים לכפות על עיתונאי להמציא לרשויות החקירה גם חומר העלול לזהות את מקורותיו. אדון בשאלות אלה כסדרן ובהמשך אתייחס לשאלת יישומם של העקרונות על המקרה שבפנינו, שבו כפי
שצוין לעיל, לא מצויים צילומים המתעדים ישירות את אירוע הפריצה לחטמ"ר, או את תקיפת הסמח"ט.
האם היתה הבקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ מוצדקת
13. באשר לרובד הראשון, סבורני, כי בנסיבות שבהן המידע שהיה בידי רשויות החקירה ונסמך על מב/1 הצביע על כך, שבידי הצלמת צילומים ישירים של האירוע, כפי שהניח הסמח"ט, הפניה לבקשת צו לפי סעיף 43 אכן היתה מוצדקת. מדובר, לכאורה, בעבירות חמורות של פריצה לבסיס צבאי ופגיעה בקצין צה"ל, המחייבות בדיקה, חקירה ודרישה אינטנסיביים.
[...]
סוגיית החיסיון העיתונאי
14. מכאן, לשאלה השנייה הנוגעת לתחולת החיסיון העיתונאי על המקרה שבפנינו. אקדים ואומר, כי לדעתי, המבחן שאותו הציב בית המשפט קמא, לפיו העובדה שמדובר באירוע המוני וכן העובדה שמדובר בתיעוד מידע "גלוי" אשר נלכד ברשתו של העיתונאי, די בהם כדי לשלול את טענת החיסיון, אינה מקובלת עלי. דומני, כי הנחת הבסיס של בית המשפט קמא, הייתה שהאירוע שתועד בצילומים הוא אכן האירוע הספציפי המתואר במב/1, הנחה שהובררה בדיעבד כלא נכונה. יצוין בהקשר זה, כי במקרים דומים של הנצחת אירועים, גם כאלה המכונים "המוניים", עולה מן הפסיקה שיש לבחון את התיעוד הצילומי במשקפיים של הלכת ציטרין ולבחון האם אכן מתקיימים האיזונים הדרושים לפי מבחני אותה הלכה.
[...]
15. לא למותר לציין, כי לגבי היקפו של החיסיון ותחולתו, לא רק על מקורות המידע, אלא גם על המידע העיתונאי עצמו, כולל צילומים, אציין, כי דעתי לגבי היקף החיסיון, היא כדעה המובעת בת"א י-ם 455/94 הכשרת היישוב ואחי ני רשת שוקן בע"מ, מפי כב' השופט י' עדיאל לפיה חיסיון חל לא רק על זהותם של מקורות המידע אלא גם על המידע עצמו, כאשר השיקול של עידוד מקורות לשתף פעולה עם העיתונות, הוא השיקול העומד בייסוד החיסיון. דומה, כי השקפה זו, היא השולטת כיום בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים.
[...]
מעבר לכך, אינה מקובלת עליי הקביעה שיצירתו או השגתו של המידע בו עסקינן לא דרשה שיתוף פעולה כלשהו עם מקור. הצלמת שבה וטוענת כי זומנה לאירועים אותם הנציחה על ידי מקורותיה וכן כי יש בתמונות כדי לזהות את המקורות. זאת ועוד, דעתי היא כי ה"אפקט המצנן" של פגיעה באמון שבין העיתונאי למקורותיו, חל גם במצבים שבהם מוזמן העיתונאי לתעד אירועים המתקיימים ברשות הרבים, כאשר העיתונאי לא היה מגיע לאירוע אלמלא הזימון.
17. באשר לחשיפת זהותו של מקור עיתונאי, נפסק רק לאחרונה (15/11/11) בפסק דין מלומד ומקיף של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבי השופט אי זמיר), בת"א 1121/07 גלט ברקוביץ נ' ברוך קרא, שעסק ביחסי עיתונאי-מקור, בהיבט האזרחי, כי אי חשיפת פרטיו של מקור, איננה רק זכות אלא גם חובה החלה על העיתונאי מכוח כללי האתיקה העיתונאית. עוד נקבע שם, והקביעה מקובלת עליי בכל הכבוד, כי בין העיתונאי לבין המקור שאינו מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת סוג של חוזה, לפיו המקור מוסר לעיתונאי מידע והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי לפרסמו בציבור, מבלי לפרסם את זהותו של המקור. חשף העיתונאי את זהותו של המקור, עלול הוא להיחשב כמפר של חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. זאת ועוד, בין העיתונאי לבין המקור נוצרים גם "יחסי שכנות" או "קרבה" במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות וגילוי פרטי המקור עלול להיחשב כביצוע של עוולה נזיקית. באותו עניין נקבע גם, כי על העיתונאי להכיר באפשרות כי חשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק, לעיתים נזק דרמטי, העלול להתבטא בפגיעה בפרנסתו במקור תעסוקתו ולעיתים אף בשלומו ובחייו.
18. קיומם של אותם יחסים מיוחדים בין המקור לבין העיתונאי והשמירה על חסיונם, אינו רק אינטרס פרטי של המקור או של העיתונאי, אלא גם אינטרס חשוב של הציבור בכללו, והם נועדו להבטיח את חופש העיתונות ואת זכות הציבור לדעת.
[...]
עניין זה משליך בעיני במישרין גם על האיזונים עליהם יש לשמור בענייננו, כאשר נבחנת פגיעה בחיסיון העיתונאי, עקב טענת העיתונאי, כי הוזמן על ידי מקור לתעד אירוע מסויים, שאליו לא היה מגיע אלמלא הזמנתו של המקור, והמקור התנה את פרסום התיעוד בהסכמתו. במקרה כזה, קיים בעיני אינטרס ציבורי ולא רק אינטרס פרטי או מקצועי של העיתונאי, שההסכם בין העיתונאי לבין המקור יכובד וזאת כדי למנוע הרתעתם של מקורות מידע מלשתף פעולה עם עיתונאים. אין בכך כדי לומר שהחסיון האמור לא ייסוג, במקרים המתאימים, מפני אינטרס ציבורי חשוב, כגון גילויין של עבירות חמורות ומבצעיהן. אולם שיקול ה"אפקט המצנן" על יחסי עיתונאי-מקור ופגיעתו באפשרית בחופש העיתונות, כתוצאה מחיובו של העיתונאי למסור מידע או תיעוד עיתונאי מסוג זה, צריך אף הוא להיכלל ב"קדרת השיקולים" שעל בית המשפט לשקול בהקשר האמור.
[...]
החלטה על מבחני הלכת ציטרין על עניינו
20. לאור האמור, נראה לי, כי התמונות הטמונות בתקליטור, על אף שחלקן צולם בפומבי, ולאור הצהרת הצלמת, כי התחייבה בפני מקורותיה שלא למסור את אותן תמונות לפרסום שלא בהסכמתם, הן אכן בגדר מידע שעליו חל חיסיון עיתונאי. חיסיון זה הוא אכן יחסי, וכפוף למבחנים שנקבעו בהלכת ציטרין לאמור, (א) האם התקליטור והתמונות המתועדות בו רלבנטיים לתיק החקירה, (ב) האם אין דרך אחרת להשיג את הראיה שבה עסקינן, (ג) האם מדובר בעניין מהותי שחיוני וחשוב לחוקרו, כגון "פשע או עוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע", כמבואר בעניין ציטרין.
[...]
21. לעניין הרלבנטיות לתיק החקירה בענייננו, שהוא המבחן הראשון, יש להביא בחשבון את העובדה שרק שעיקר הצילומים הכלולים בתקליטור, למעט "סדרת הצמיגים הבוערים", אינם מתעדים את האירוע הספציפי ,כפי שתואר במב/1. בעניין זה, ראוי בעיני להפריד את הדיון בין שני סוגי הצילומים. באשר לסדרה העוסקת בצמיגים הבוערים, הרי לאור הסכמת ב"כ המערערות למסירת כל תיעוד ישיר של אירועי מב/1, מן הראוי למוסרם לידי המשיבה. אין ספק, כי לאור ההנחה המוסכמת על הצדדים שתיעוד של אירועי מב/1, ככל שהוא קיים, הוא תיעוד רלבנטי, הרי שסדרת צילומים זו עומדת ללא ספק במבחן הרלבנטיות. לעומת זאת, ככל שמדובר בצילומים האחרים, כולל הסדרה המתעדת אירוע פלילי אחר לכאורה, אין התאמה בין אותם צילומים לבין תיאור האירועים במב/1. ייתכן ואותו אירוע פלילי לכאורה ארע במקום סמוך אולם אין בו בגדר תיעוד ישיר של אירועי מב/1 ולפיכך רמת הרלבנטיות שלהם ככל שהיא קיימת, היא פחותה.
22. באשר למבחן השני של הלכת ציטרין, קיומה של דרך חלופית להשגת הראיה המבוקשת והיא, בענייננו, זהותם של המשתתפים באירוע בחטמ"ר בנימין ובתקיפת הסמח"ט, יש לזכור כי גם לשיטת המשיבה, לאור הערות בית המשפט לאחר העיון בתצלומים, הרי שלמעט סדרת "הצמיגים הבוערים", שגם בה לא נצפים המבצעים עצמם, ביתר התיעוד יש לכל היותר, משום ראיה עקיפה, אולי ראיה נסיבתית, שיש בה לקשור, למירב, את המשתתפים באירועים האחרים המתועדים בתמונות לאירוע נשוא החקירה. עוד תצוין בהקשר זה העובדה, שבשלב הנוכחי לא נטען על ידי המשיבה, כי בלעדי אותם צילומים, דינו של תיק החקירה להיסגר, כבר עכשיו, מחוסר ראיות מספיקות והראייה כפי שאישר ב"כ המשיבה ממשיכה להתנהל באפיקים אחרים שלא נטען כי הם חסרי סיכוי (ראו והשוו את הנאמר בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ב"ש 91355/05 ידיעות תקשורת ני משטרת ישראל, מיום 24.4.06, בפסקה 4). לפיכך, נראה לי, כי האיזון הנכון, בשלב זה, בין ההגנה על חיסיון המקורות העיתונאים לבין האינטרס הציבורי שבגילוי מבצעי עבירה, איננו מצדיק, כיום, את מסירת התמונות למשיבה, למעט סדרת הצילומים המתעדת את "אירוע הצמיגים הבוערים".
[...]
דינו של מידע עיתונאי המתייחס לעבירה שטרם נחקרה
24. אכן, כפי שציינתי, חלק מן התמונות מתעדות לכאורה אירוע אחר שהנציחה הצלמת אשר עשוי להתפרש, בחלקו, כאירוע בעל משמעות פלילית. ייתכן, אף שרשויות החקירה בכלים העומדים לרשותן, יוכלו להגיע לחלק ממשתתפי אותו אירוע תוך הסתייעות בתמונות. ההתלבטות בעניין זה איננה קלה, אולם נראה לי, כי בסופו של יום, חוברים להם שני שיקולים המכריעים את הכף לזכות קבלת הערעור. ראשית, כעניין שבעקרון, אין המשטרה יכולה, לטעמי, לבנות את חקירותיה על בסיס חומר עיתונאי שלא פורסם ברבים, והמצוי רק בידיו של עיתונאי שקלט אותו בחושיו ותיעד אותו, זאת מבלי שיש בידה ראיות אחרות לקיומה של העבירה הנחקרת. מצב שבו יידרשו, למשל, עיתונאים המסקרים בקביעות איזור גיאוגרפי מסוים, שבו מתרחשים תדיר אירועים אלימים, למסור למשטרה, דרך שגרה, תמונות שהם מצלמים מתוך צפייה שחלקן יכלול תיעוד של עבירות, שלמשטרה אין
מידע מוקדם או אחר לגביהן, הוא בעיני מצב מסוכן שיש בו פגיעה פוטנציאלית חמורה בחופש העיתונות והיפוך הסדר של חקירה משטרתית ראויה על ראשו. לאמור, העיתונאים הם שיבצעו את ראשית עבודת החקירה עבור המשטרה וימציאו לה את הראיות שעל בסיסן תמשיך היא בחקירה.
[...]
דינו של מידע עיתונאי שנקלט במרחב הציבורי
25. שנית, כפי שציינתי לעיל, אינני מקבל את הקביעה שעצם צילומו של אירוע במרחב הציבורי הופך אותו לאירוע פומבי, שתיעודו הופך מניה וביה לנחלת הכלל. יש לדעתי הבדל מהותי בין אירוע כזה, שאליו מגיע עיתונאי או צלם בודד עקב הזמנת מקורותיו ותוך התחייבות מראש שלא לפרסם תיעוד מן האירוע ללא הסכמתם, לבין אירוע פומבי שבו נוכחים צלמים וצוותי צילום אחרים, שלא הוזמנו על ידי המשתתפים, כדוגמת האירוע שנדון בפרשת
עמונה. במקרה הראשון, יש לתת משקל מוגבר לשיקולים של החיסיון העיתונאי, אף אם תוך כדי האירוע, מנציח העיתונאי מעשה שהוא בגדר עבירה. העיתונאי בשל האינטרס הציבורי החשוב שבפעולתו, אינו דומה בעניין זה לאדם רגיל, באשר הוא נמצא באירוע רק בשל הזמנת מקורותיו ולצורך ביצוע פעילותו העיתונאית. במקרה כזה, כאשר בידי רשויות החקירה אין מידע קונקרטי ומוגדר ממקור אחר לגבי אותו אירוע, לא ראוי לטעמי לחייב את העיתונאי להפר את התחייבותו למקורותיו ולמסור את המידע. סבורני בהקשר זה, כי האמירה שהעיתונאי יוכל להתגונן בפני מקורותיו בטענה שפעל בצו בית המשפט בניגוד לרצונו, יש משום התעלמות מהיחסים המורכבים שבין עיתונאי למקורותיו. דעתי היא, כי פסיקה שתחייב עיתונאים בנסיבות כאלה למסור צילומים של אירועים שאותם התחייבו בפני המקור שלא לפרסם ללא הסכמתו, מבלי שהצילומים יעמדו במבחני הלכת ציטרין, עלולה ליצור חומה של חוסר אמון בין עיתונאים לבין מקורותיהם, אמון שיש לו חשיבות ציבורית רבה לקיומה של עיתונות חופשית, וליצור את אותו "אפקט מצנן" שעליו עמד בית הדין האירופי בפרשת SANOMA לעיל.
[...]
להבנתי, לצורך ביצוע איזון לפי הלכת ציטרין, יש אכן הבדל, לעניין השמירה על חופש העיתונות, בין תיעוד צילומי שבוצע בזירת אירוע, מבלי להסתמך על מקורות עיתונאיים או על שיתוף פעולה עם המשתתפים או הנוכחים, לבין תיעוד כזה שבוצע רק עקב זימונו של העיתונאי על ידי מקורותיו לזירת האירוע ותוך התחייבות שלא יפרסם צילומים ללא הסכמתם. אכן גם במקרה הראשון מתקיים חשש כללי של יצירת חוסר אמון, לפחות מצד הציבור הנוכח באירוע והמשתתף בו, כלפי אמצעי התקשורת, עקב מסירת החומר לרשויות החקירה. אולם לטעמי לא די בחשש כזה כדי להרחיב את תחולת החיסיון על אותו חומר מצולם. מנגד, כאשר הסיבה היחידה להגעת החומר לידי העיתונאי היא הזמנת מקורותיו, ובוודאי כאשר קיימת התניה מפורשת מצידם שלא יפרסם את החומר ללא הסכמתם, ואף על פי כן נמסר החומר לידי רשויות החקירה, אין המדובר עוד בחשש עמום וכללי כמו במקרה הראשון, אלא בחשש ממשי וקונקרטי לפגיעה בחופש העיתונות, שיש בו כדי להוות שיקול מרכזי שעה שהאיזון מתבצע.
27. יחד עם זאת, אין להתעלם מקיומו של חשש, שעיתונאי שצילם אירוע במרחב הציבורי, ואשר עשויה להיות לו משמעות פלילית, יטען שלא ביושר לקיומו של מקור שהזמין אותו לאירוע ואשר התנה את ההזמנה בשמירה על חיסיון. לפיכך, ראוי במקרים כאלה שבית המשפט יחקור את העיתונאי המתנגד למתן הצו, במהלך הדיון לפניו, ויתרשם מכנות דבריו. בהקשר זה יש לזכור כי בכל מקרה החיסיון העיתונאי ,גם כאשר הוא מתקיים, הוא יחסי ולא מוחלט וכפוף לכללי הלכת ציטרין ובמקרים המתאים מורה בית המשפט על גילוי החומר על אף החיסיון. סבורני, כי כ"כלל אצבע", מקום שבו נוכחים באירוע, המתקיים במרחב הציבורי, יותר מעיתונאי או מצלם בודד, נקודת המוצא צריכה להיות שלא התקיים בין הצלם או העיתונאי הטוען לחיסיון לבין המקור הסכם הכולל התחייבות שלא לפרסם את הצילומים ללא רשותו של המקור. גישה זו מתחייבת הן מניסיון החיים המלמד שהזמנה כזו, המותנית בחיסיון, נעשית בדרך כלל, מסיבות ברורות, בצירוף להסכם בלעדיות רק עם כלי תקשורת אחד או עם עיתונאי או צלם אחד ולא עם רבים. היא גם נובעת מן העובדה שמקום שבו נוכחים צלמים או כלי תקשורת רבים, גם אם נעשה הסכם אי הפרסום עם עיתונאי או צלם בודד ,הסכם כזה איננו ישים מבחינת המקור וכפיית העיתונאי למסור את החומר לא תגרום, במישור בכללי, להפרת הצפייה לקיום יחסי אמון וסודיות בין העיתונאים למקורות המידע שלהם.
הכרעה
28. מכל האמור דעתי היא , כי בשלב זה ראוי להפריד בשיטת "העיפרון הכחול" בין קבוצות הצילומים המופיעות על גבי התקליטור. באשר ל"סדרת הצמיגים הבוערים" (תמונות מס' 091-142 בתקליטור), יש לחייב את המערערות למסרן למשיבה, בין על ידי מסירת עותק מודפס שלהן ובין על ידי העתקתן לתקליטור אחר שיכיל רק צילומים אלה. באשר ליתר הצילומים, ובעיקר אמורים הדברים בצילומי אותו אירוע הנחזה כאירוע פלילי, אין בשלב זה לחייב את מסירת אותן תמונות לידי המשיבה.
[...]
30. לאור התוצאה לפיה הערעור נדחה בחלקו ומתקבל בערכו האחר ומאחר שראוי בעיניי לאפשר לשני הצדדים להשיג על ההחלטה בפני בית המשפט העליון, במידה וירצו בכך, אני מורה בזה על עיכוב ביצוע ההחלטה למשך שבעה ימים מהיום, ובמידה שיוגש ערעור לבית המשפט העליון על ידי מי מהצדדים או על ידי שניהם, עד להכרעה בו. בשלב זה ועד להוראה אחרת תישמר המעטפה ובה התקליטור בכספת בית המשפט.