אדם מעיין בעיתון, אתמול (צילום: קובי גדעון)

אדם מעיין בעיתון, אתמול (צילום: קובי גדעון)

ברכבת, במשרד, בבתי-הקפה, בבסיסי צה"ל

"דגן תמיד היה מהרעים", קוראת הבוקר כותרת תמוהה המופיעה בתחתית הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה של הידיעה חושפת טפח אך מכסה טפחיים: "השרים סירבו להתייחס לחיסול בדובאי – אבל לא הפסיקו לגדף את ראש המוסד". איתמר אייכנר מדווח כי "רוח ביקורתית במיוחד נחה אתמול על השרים בישיבת הממשלה", ומצטט באריכות הסתייגויות והערות שליליות שהשמיעו אתמול השרים ביחס לראש המוסד. בתצלום [אלכס קולומויסקי] המלווה את הידיעה החידתית נראה ראש הממשלה עוקר עץ.

התיאור שלעיל בדוי, כמובן. הוא נשען על ידיעה הפוכה בתכלית, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבועיים, כשהחיסול של מחמוד אל-מבחוח עדיין נחשב הצלחה מסחררת. הבוקר, לאחר ההלם הראשוני מחשיפת משטרת דובאי את פרטי החיסול והזהויות המזויפות של מבצעיו, עדיין לא מתפרסמת ידיעה ילדותית שכל תפקידה לרמוז כי ראשי הזרוע המבצעת דורשים לגבות את מחיר הכישלון ממי שקצר אך לאחרונה את התשבחות, אך טון הסיקור עבר שינוי ניכר. במהלך אופייני לעיתונות המונית, מי שאך אתמול הוכתר למלך, מתעורר הבוקר לגלות שאינו אלא כישלון אומלל. הגבורה נעשתה למבוכה.

היפוך היוצרות מגיע לשיא קומי בכתבה מאת כרמית ספיר-ויץ המתפרסמת הבוקר במוסף "המגזין" של "מעריב". ספיר-ויץ ריאיינה כמה סופרי מתח ישראלים והתעניינה לדעתם על האיכות הסיפורית של מבצע חיסול אל-מבחוח. הדעה הכללית של הסופרים שלילית. החריף מכל בביקורתו, הסופר רם אורן, פוסק כי "זה לא סיפור מתח טוב". לדעת אורן, "מדובר בסיפור סופר-שגרתי. אין בו שום נקודת אחיזה שיכולה להפוך אותו למתח מעניין". הוא טוען עוד כי "אילו היתה פה תפנית לא צפויה, כמו למשל קורבן שהוא איש מוסד בעצמו שסומן כקורבן בגלל מאבקי כוח במוסד, ניחא [...] כשקראתי את זה מצאתי את עצמי מפהק ושואל: 'נו, מה חדש?' [...] נעלבתי כשקראתי כמה שגרתי זה היה. הם הרגו את הבנאדם הנכון, אבל בפעולה הכי בנאלית שיכולה להיות. אין פה פיתוי, או טריק מיוחד או מלוכלך [...] במקרה של דובאי – אפילו אני הייתי יכול לעשות את זה".

הזלזול המוחלט של אורן במחסלי מבחוח נוגע לפן העלילתי של החיסול. כמה מהפרשנים בעיתונים מרשים לעצמם להביע ביקורות על הפן המבצעי שלו, על תפקוד המוסד הישראלי לחיסולים בינלאומיים והעומד בראשו. בן כספית מגדיר ב"מעריב" את החיסול כ"הצלחה מבצעית טקטית, כישלון אסטרטגי". אמיר אורן, פרשן "הארץ", בוטה יותר ובסיומו של טור פתלתל מגיע למסקנה הנחרצת כי "נחוצה החלטה מהירה על סיום תפקידו של דגן".

רונן ברגמן ויוסי מלמן סלחנים יותר. ברגמן כותב ב"ידיעות אחרונות" כי הקביעה אם המבצע הוא הצלחה או כישלון תלויה בשאלה "אם שירות הביון ששלח את חוליית המתנקשים [...] הגיע למסקנה שחיסולו של מחמוד מבחוח כדאי גם אם פירוש הדבר שזהותם של הסוכנים תיחשף לאחר מעשה". "בסופו של יום", מוסיף ברגמן, "חשוב לזכור כי הפעולה הוכתרה בהצלחה. מבחוח מת וכל השותפים למבצע עזבו את דובאי בשלום". מלמן מסביר ב"הארץ" כי "מעט החשדות המכוונים לכאורה את אלומת האור לעבר ישראל הם עדיין זניחים, ואם לא תימצא ראיה חדשה או דרמטית שתשנה את התמונה, אפשר להניח כי ישראל תיחלץ גם מהמבצע הזה ללא פגע והמוסד ימשיך ליהנות מהדימוי של ארגון נחוש, כמעט כל יכול, שאינו נרתע מלפעול נגד אויביו".

לצד טורי הפרשנות הרציניים, מודפסים הבוקר כמעט בכל העיתונים טורים הומוריסטיים או הומוריסטיים למחצה. ברוך רון, סגן עורך "ישראל היום", כותב בעיתון טור תחת הכותרת "מזל שלא לקחו את השם שלי" ובו הוא מודה כי "לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במקום פול ג'ון קילי", אחד האזרחים שזהותו נגנבה לצורך מבצע החיסול.

כתב החינוך של "הארץ", אור קשתי, כותב טור קצר על החיים כאדם הדומה לאחד המרגלים (לקשתי קרחת ומשקפיים): "בין דוכן העגבניות לזה של החצילים אתמול בסופר השכונתי, בדיוק כאשר סיימתי לקנח את אפי ברעש גדול ולקלל את האלרגיה שתקפה אותי בימים האחרונים, ניגשה אלי אשה מבוגרת וטפחה על שכמי. 'כל הכבוד', היא אמרה, 'הראיתם לערבים האלה'. הינהנתי בהסכמה ומיהרתי להצניע את הטישו. בכל זאת, המעמד החדש שלי כסוכן מוסד מחייב התנהגות מכובדת".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור תלוש עוד יותר, מאת עדי פורת, המתארת את שגרת יומה המדומה כמרגל ישראלי ("מילא אילו יכולתי לומר מה אני ועשה ולזכות בקצת הילת מסתורין. אבל כמובן בשביל הסביבה אני פקיד בנק"). הטור נועד, כך נראה, להעביר בנעימים את זמנם של הקוראים שזה עתה סיימו לקרוא את הידיעה המבודחת שמתפרסמת לצדו ומעוניינים להמשיך עוד קצת בבילוי מבדר לפני שהם הופכים את הדף ונתקלים בדיווח צווחני על עניינים רציניים יותר.

הידיעה שלצד הטור, מאת ראובן וייס, מוקדשת ל"משחק ניחושים" שכבש אתמול את ישראל. "מדינה קטנה: ברכבת, במשרד, בבתי-הקפה, בבסיסי צה"ל – כולם ניסו לזהות אתמול את הסוכנים החשאיים מדובאי. לרגע נראה היה שאימצנו לעצמנו ספורט לאומי חדש", כותב וייס, ובהמשך רשימתו מצטט אזרחים שמשוכנעים שהם מכירים את הסוכנים ("ברחובות ניתן היה להבחין בקוראים שמצמידים את עמודי העיתונים לעיניהם בניסיון לזהות את תמונות הפספורט המטושטשות"). בעל בית-קפה אומר לוייס כי "זו היתה שיחת היום. לישראלים תמיד יש מה להגיד". אכן, לישראלים תמיד יש מה להגיד, אבל אין להסיק מכך שלעיתונאים תמיד יש החובה לצטט את דברי הישראלים ולהביאם לידיעת כלל הציבור.

טורבינת כריזמה אדירה

החשדות בדבר מעשים מגונים שביצע הרב מוטי אלון תופסים עמודים רבים גם בעיתוני הבוקר. ב"מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ", הסיקור מלווה בטור מאת נציג המגזר הציוני-דתי בעיתון. "בלי לדעת יותר מדי פרטים, מי שטוען שהרב אלון חתם על הסכמתו לצאת לגלות ולתנאים שהוכתבו לו, אף שהיה משוכנע בעצמו שהוא נקי מכל רבב ושכל הטענות נגדו מצוצות מהאצבע, לא מסייע לו", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "המחשבה שהמחנך הנערץ, שסייע לכל-כך הרבה אנשים והרים תרומה ערכית גדולה כל-כך במשך שנים, איננו מבין מימינו ומשמאלו לא באה בחשבון".

ליבסקינד טוען כי הוא "מכיר כמה עיתונאים דתיים שהכירו את פרטי הסיפורים על הרב אלון כבר לפני שנתיים. למה הם לא פירסמו? קודם כל משום שהם פחדו. לאף אחד מהם לא היה אומץ לעמוד מול הגל העכור ששטף בעבר את מי שהעז להוציא דברים כאלה החוצה", ובהמשך טורו קורא לאנשי "תקנה" לפרסם ברבים את כל הידוע להם.

נדב שרגאי, חברו לספסל הלימודים של אלון, ספקן מליבסקינד. שרגאי טוען כי "סימן השאלה העיקרי לגבי התנהלותו נוגע לעובדה שאלון קיבל על עצמו לפני שנים אחדות את 'גזר הדין' של פורום 'תקנה' והרחיק עצמו מפעילות חינוכית וציבורית. [...] מי שאינו מצוי בקודים הרבניים וההלכתיים יתקשה להאמין שמדובר בחשש אמיתי מ'חילול השם', ושאלון הסכים לבלוע צפרדע ענקית שכזאת רק כדי למנוע חילול השם. אבל מי שהתוודע לעומקה של הדמות הייחודית הזאת, אינו יכול לפסול את האפשרות שאלון אמנם נהג כך".

ב"הארץ" מתאר בטור אישי ביותר אנשיל פפר, אדם שהתוודע לעומקה של הדמות הייחודית הזאת, את חוויותיו כתלמידו של אלון. "אי-אפשר כמעט לתאר במלים מה היה הרב מרדכי אלון בשבילי, ומה הוא מהווה עדיין לאלפי צעירים ומבוגרים שהתחנכו אצלו והתייעצו אתו על כל פרט ושלב בחייהם האישיים", הוא פותח את רשימתו. בהמשך מזהיר פפר מפני מערכות יחסים אינטנסיביות מדי בגיל כה צעיר: "אם היו שואלים אותי אתמול, לפני שמסכת ההאשמות יצאה לאור, כיצד אני רואה היום, כאדם בוגר כביכול, את הקשר הזה שארך כעשור, הייתי חייב לומר בכנות שהוא היה בעייתי. ההתחברות שלי לטורבינת כריזמה אדירה הטעינה אותי באנרגיות שכמעט מחקו את הזהות הפנימית שלי, שבקושי התחילה להתגבש, ושיגרה אותי לכיוונים שבדיעבד הצטערתי עליהם. הבנתי שלא ביטאו את מי שאני".

מה היה ידוע למעסיקיו של יצחק לאור

"ידיעות אחרונות" משתדל להקדים את תוכנית התחקירים של ערוץ 10, "המקור", ומפרסם ידיעה מאת נעם ברקן על תלונות של נשים הטוענות כי יצחק לאור הטריד אותן מינית. תוכן התלונות נע בין השפלות ורמיזות מילוליות עד למעשה מגונה. אחת המתלוננות מתארת כיצד התייחס אליה לאור במערכת "הארץ", שם עבדה לצדו בתקופה שבה היה משכתב בדסק החדשות של העיתון. פרקליטיו של לאור מכחישים בשמו כל קשר למעשים המוזכרים. "מדובר ברכילויות ושמועות", הם מצוטטים. עיתון "הארץ" מוסר בתגובה: "יצחק לאור סיים את עבודתו בדסק החדשות של 'הארץ' לפני כ-12 שנה. בתקופה שעבד בדסק החדשות, ובשנים שאחר-כך, לא הגיעו להנהלת 'הארץ' תלונות של נשים על התנהגות כמתואר בפנייתכם, וממילא למעסיקיו של לאור לא היה ידוע דבר בעניין זה".

זוטות

בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר על תוכנית חדשה של משרד ההסברה שנועדה להפוך כל אזרח ישראלי (יהודי) הנוסע לחו"ל לשגריר ודובר של מדינת ישראל. התוכנית כוללת חוברת כיס ובה מידע להסברה נכונה. בין היתר, כך מדווח, החוברת כוללת סעיף הנוגע ל"כיבוד זכויות המיעוט הערבי בישראל".

בעמ' 10 של "מעריב" מופיע דיווח מאת עדי חשמונאי ולפיו גוף בשם "השדולה לערכי היהדות" מבקש ממעסיקים בעיר צפת להחתים עובדים ערבים על מסמך המחייב אותם לקיים "שבע מצוות בני נוח" ולהצהיר על נאמנות לעם היהודי, אחרת יפוטרו "ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויים". אדם המוגדר כ"גורם בשדולה" מצוטט כך: "אנחנו ממליצים שלא להעסיק עובדים ערבים, אבל לצערי יש הרבה יהודים שמעסיקים ערבים בחנויות שלהם, והחלטנו להתיישר עם המציאות".

לבקשת בכירים בבית הלבן

במדורי חדשות החוץ של כל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מדווח על הישג לארה"ב במלחמתה בטליבאן: מפקד צבאי בכיר בשם מולה עבד אל-ר'אני ברדאר, הנחשב מס' 2 בארגון, נלכד לפני כעשרה ימים בפקיסטן. ב"הארץ" מדווח [מארק מאזטי ודקסטר פילקינס] כי ה"ניו-יורק טיימס" ידע על לכידת ברדאר בשבוע שעבר, "אך עיכב את הידיעה לבקשת בכירים בבית הלבן, שטענו כי מנהיגי הטליבאן לא ידעו עליה וכי אם הידיעה תתפרסם, הם עלולים להסוות את עקבותיהם ולהיזהר בתקשורת ביניהם" (כאן ניתן להאזין להסברו של העורך הראשי של העיתון, ביל קלר, מדוע הפרסום עוכב).

בסיום הפסקה האחרונה בדיווח של "ישראל היום" [בועז ביסמוט] מצוין כי "הידיעה על מעצרו של סגן מפקד הטליבאן התקבלה במהלך המבצע הצבאי הגדול ביותר של כוחות נאט"ו בעיר מרג'ה במחוז הלמנד בדרום אפגניסטן, סמוך לגבול עם פקיסטן. נאט"ו מסרה אתמול כי במהלך העימות נהרגו שלושה אזרחים, זאת נוסף ל־12 אזרחים שנהרגו לפני ארבעה ימים".

בהקשר זה מומלץ לקרוא את הסקירה שפירסם אתמול עדי שוורץ בבלוג האישי שלו. שוורץ בחן את האופן שבו סיקרו כלי תקשורת בארה"ב ובריטניה את פעולות חייליהם באפגניסטן והגיע למסקנה כי "הטון המוביל הוא של הזדהות מלאה עם הכוחות הלוחמים בשטח וקבלה של זווית הראייה של מפקדי נאט"ו. הדיווחים נשלטים לחלוטין על-ידי הדוברים הצבאיים וכמעט ואין שום מקורות מידע עצמאיים. עיתונאים מערביים הוטמעו (embedded) בתוך היחידות הלוחמות, ודיווחיהם מכילים סדרת מסרים אחידה שהצבאות מנסים להעביר". לדעתו, "התקשורת בישראל [במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'] היתה ביקורתית הרבה יותר ו'פטריוטית' הרבה פחות מאשר מקבילותיה במערב".

סתם יום אקראי בפברואר

השער האחורי שמציע הבוקר "מעריב" לקוראיו מהווה עדות עצובה נוספת למצבו הרעוע. התוכן המערכתי היחיד שמופיע בו, למעט תחזית מזג האוויר, כולל שלושה תצלומים וטקסט קצר, המתפרסם תחת הכותרת "בידיים טובות". "לא קל להיות פוליטיקאי בישראל", נכתב בטקסט שאינו חתום על-ידי איש, "ממשלות נופלות, הבעיות כבדות והתקציבים דחוקים. אבל אין מה לדאוג – כפי שניתן לראות מאתמול, סתם יום אקראי בפברואר, השרים שלנו עסוקים מאוד בדאגה לענייני המדינה. שר החינוך גדעון סער הגיע לבקר בבית-ספר בבאר-שבע וניצל את ההזדמנות כדי להירגע עם התלמידים, שר הביטחון ברק ניצל את הביקור בביסל"ח לאימון בירי בזוקה, והשר לענייני מיעוטים אבישי ברוורמן נתן את קולו בשיר למען ילדי העובדים הזרים. אנחנו בידיים טובות". סביב הטקסט תצלומים [דיאגו מיטלברג, אמיר מאירי ואריאל חרמוני] המתעדים את סער מתרגל מדיטציה, ברוורמן מזמר וברק מכוון טיל בזוקה.

לא קל להוציא לאור עיתון בכל בוקר מחדש. "הבעיות כבדות והתקציבים דחוקים", אם לצטט מחבר אלמוני מ"מעריב". ובכל זאת, לכל מצוקת חומרים יהיו תמיד כמה פתרונות בעלות זהה. ההבדל ביניהם טמון ביצירתיות ושאר הרוח של האנשים שבידיהם נתונה מלאכת הרכבת העיתון. הבחירה בתצלומי יחצנות של שרים, מלווים בטקסט שכביכול לועג להם, מעידה כי תנאי העבודה ב"מעריב" שחקו תכונות אלו עד היעלמות כמעט מוחלטת.

ענייני תקשורת

בגליון "פירמה" של "גלובס", שחולק אמש למנויים, מקדיש העורך רותם דנון את טורו למתקפה על המתקפה של "ישראל היום" על מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. דנון מתמקד בבעייתיות שקיימת לדעתו ברשימה שפירסם לאחרונה כתב הפלילים של "ישראל היום", איציק סבן, עובד לשעבר של "ידיעות אחרונות". סבן תיאר כיצד במהלך סיקור "פרשת רמון" התגייס "ידיעות אחרונות" לטובת חברו של המו"ל והוא אישית נדרש לחתום על ידיעה שנכתבה על-ידי אדם אחר, ידיעה שעסקה בקשר בין חוקרו של רמון, ניצב יוחנן דנינו, ובין המתלוננת נגדו.

"החזרה של 'ישראל היום' לעיסוק בסיקור משפט רמון כמעט מקוממת", קובע דנון. "האם העובדה ש'ידיעות' סיקר אותו משפט באופן אוהד לרמון היתה באמת אבן בוחן כה משמעותית לשיעור 'אתיקה בפרסומים עיתונאיים בישראל'? הרי העמדה שנבעה מאותו סיקור היתה דומה לזו של רוב הציבור באותה תקופה, והניגוח של רמון במקומות אחרים היה בעייתי הרבה יותר מה'גב' שנתן לו בעניין, כביכול, 'ידיעות'. אם 'ישראל היום' מעמיד ראי היסטורי בדיון על 'עיתונות חצר למען פוליטיקאי בישראל', מדובר בבדיחה עצובה. מה שמסוקר באותה ידיעה מ-2006 הוא לגיטימי לגמרי ועוסק בהיכרותם המוקדמת של דנינו והמתלוננת במשפט רמון. גם אני, כעורך, הבאתי לא פעם סיפורים אפויים לחלוטין לכתבים ואלה פירסמו אותם בשמם, כחלק ממדיניות עקרונית שבה כתב התחום חתום על ידיעות בתחומו. אם הכתב אינו מסכים עם התוכן או שהמידע שיש לו עומד בסתירה אליו, אזי הוא רשאי לעשות את בדיקותיו".

כתבה מעניינת הכלולה במוסף "פירמה" עוסקת במערך הדוברות של משטרת ישראל. יניב מגל מתאר את יחסי הגומלין הבעייתיים בין כתבים פליליים לדוברים משטרתיים, תוך דגש על הדלפת חומרי חקירה מתיקים שמציגים את המשטרה באור חיובי. ניצב-משנה רפי יפה, דובר המשטרה, אומר למגל בהקשר זה כי "חד-משמעית, המדיניות של פיקוד המשטרה היא נגד הדלפות לתקשורת, אבל פה צריך לומר שהנושא הוא מורכב ורחב". אגב, גם במוסף הנוכחי לא מתפרסמת כתבה על מאבק האיתנים בין זכיינית ערוץ 2 קשת ל"ידיעות אחרונות". יש כתבות שמלאכת איסוף החומרים להן היא אינסופית.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי פגישה מכרעת לעתיד רשות השידור, בין יו"ר ההסתדרות עופר עיני לשר הממונה על הרשות יולי אדלשטיין, נקבעה לעוד כחודש – ב-18 במרץ. "המועד הרחוק [...] מלמד כי צפוי חודש קשה נוסף של עיצומים ברשות השידור", כותב בר-זהר.

ב"גלובס" מתפרסמת מודעת אבל לציון 12 שנים למותו של חיים בר-און. אזכרה תיערך ביום שישי הקרוב בשעה 12:00, בבית-העלמין בקריית-שאול.