ריצ'רד גולדסטון, יושב ראש הוועדה הבינלאומית של האו"ם למבצע "עופרת יצוקה" (צילום: האו"ם; פלאש90)
יום בחיי ניו-זילנד
ביוני פירסם "הארץ" את "גליון הסופרים" שלו: גיליון שכל כתביו היו סופרים שהחליפו את כתבי העיתון. ביולי פירסם "ידיעות אחרונות" מוסף יומי ("24 שעות") שכולו נכתב על-ידי ילדים (על כך כתב כאן אורן פרסיקו: "אפשר לראות בגליון הילדים של '24 שעות' התשובה של 'ידיעות אחרונות' ל'גליון הסופרים' של 'הארץ'. בשני המקרים העיתון מחליט להעביר את עשייתו לידי נציגים בולטים בקהל שאליו הוא ממילא מכוון מדי יום"). בספטמבר פירסם "העיר" גיליון שכולו נכתב ונערך על-ידי תיכוניסטים.
היום מכסה את רוב שער "מעריב" הפניה ל"גיליון מיוחד" תחת הכותרת "יום בחיי ישראל". ב"מעריב" לא החליפו סופרים, ילדים או בני נוער את כתבי העיתון. אלה ממשיכים לשאת בעול, אולם במקום המשימות העיתונאיות השגרתיות, הם נשלחו לדווח על שגרת היומיום. לפי כותרת המשנה על השער, מושאי הסיקור של הגיליון הם תפילות, פקקים, קניות, "עלייה למטוס", "ארוחת ערב ישראלית", "הטקס היומי של 20:00 בערב" (צפייה בחדשות ערוץ 2), ישיבה ביציע של מכבי חיפה ומשמרת לילה במחלקת יולדות.
צריך אומץ רב לפרסם פרויקט כזה על שער העיתון כולו, משום שעל פניו הוא נשמע משעמם להחריד. הקונספט של החלפת הכתבים במי שאינם עיתונאים מקצועיים אמור לספק נקודת מבט רעננה על הנושאים העיתונאיים השחוקים. ב"מעריב" החליטו להחליף את הנושאים העיתונאיים השחוקים – בחומרי החיים השחוקים ביותר שבנמצא. ובמלים אחרות: במקום להביא סופרים שיכתבו עיתון, הם ביקשו מהעיתונאים לכתוב רומן.
האם הם עומדים במשימה? בוודאי שלא. הם רפורטרים, לא נובליסטים. הטקסט הפותח, דווקא של סופר, אייל מגד, הוא קריאה תפלה "להפסיק להתפנק", מעין ריאקציה ניאו-קונסרבטיבית לתרבות הפוסט, המעוררת רצון לא להחליף את העם, אלא את העיתון. ההמשך הוא באותה רוח: ראש הממשלה מחייך כשלצדו רעייתו בסצינה ביתית, ילדים מתוקים בקיבוץ, חקלאים מציגים את תנובת הארץ, נערים באים להדליק נרות נשמה מחוץ לבית משפחת הטייס רמון, טירונים של גבעתי מרוקנים מימייה, שוטרים בטקס קבלת דרגות, שופינג בכלבו, חתונה, לידה, לחם, דו-קיום...
מסתבר, אם כן, שיש כאן משהו הרבה יותר נועז מניסוי בעיתונאות. "מעריב" החליט לתרגל מסע בזמן ולחזור לשנות החמישים, או יותר נכון: לעיתונות של שנות החמישים. ולמעשה גם בשנות החמישים היתה כאן עיתונות ביקורתית יותר, מתקתקה פחות, וכתובה טוב יותר. נראה שבעיני העורכים הנוכחיים של "מעריב", אפשר לוותר על יום אחד של עיתונות, ולתת במקומו אלבום ניצחון (על מי? על עוכרי ישראל, אלא מה). הם שכחו שגם בימים הטובים, כשאסור היה למתוח ביקורת על השררה או להעכיר את רוח האומה בחדשות רעות, כש"מעריב" היה העיתון הנפוץ במדינה, גם אז אלבומי הניצחון היו מצורפים לעיתון; הם לא באו במקומו.
ולחדשות: פשעי מלחמה ומזכרות נאציות
העיתונים שמפרסמים היום קונטרס חדשות עוסקים בהרחבה בדו"ח האו"ם על מבצע "עופרת יצוקה". כפי שהעיר כאן כמה פעמים אורן פרסיקו, העיתונות הישראלית, בעיקר זו שאינה "הארץ", מבכרת לדווח על דו"חות מעין אלו באופן עקיף: על-ידי מתיחת ביקורת על מי שכתב אותם. כך, בעוד הכותרת הראשית של "הארץ" היא "דו"ח האו"ם: ישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה", הרי שהכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "דו"ח מביש" (המובאת במרכאות, כציטוט של, כנראה, מישהו ממשרד החוץ),והכותרת על אותו נושא בשער "ידיעות אחרונות" היא "לצאת לקרב", כשהקרב הוא כמובן קרב הסברה נגד הדו"ח.
אפשר להזדהות עם הגישה הזו. יש צביעות רבה בכך שבני לאום אחד מבקרים את המוסריות של בני לאום אחר. הרי ניתן למצוא היסטוריה של עוולות שונות ומשונות אצל כל עם ועם, ואצל רובם – גם הווה כזה. מוצדקת גם ההיטפלות לאנשים המחברים דו"חות כאלה, כפי שממשיכים לעשות היום ב"מעריב", שעל שער המוסף היומי שלו מתנוססת הפניה לכתבת המשך על מארק גרלסקו, מי שהיה ממחברי הדו"ח של ארגון זכויות האדם HRW, שחיבר דו"ח קשה על ישראל. "מעריב" מצא כי גרלסקו הוא אספן של מזכרות נאציות, וכעת הארגון הודיע על השעייתו.
הבעיה מתחילה כשהגישה הזו משתלטת על הדיווח כולו. דוגמה מצוינת היא הכפולה הפותחת של "ישראל היום", המוקדשת כולה להתבכיינות גלותית ולתוקפנות ילדותית. אבל ב"הארץ", וגם ב"ידיעות אחרונות", מגישים בסך-הכל סיקור מלא של הדו"ח, הרקע לכתיבתו וההשלכות הצפויות של פרסומו. בשני העיתונים נמתחת ביקורת על מדינת ישראל, שהפקירה את הזירה כשהחליטה להחרים את הוועדה ולא הציגה את עמדתה בפניה. אלוף בן, תחת הכותרת "שתיקה כהודאה?", מפרט ב"הארץ" את המסקנות העולות לדעתו מהדו"ח.
את מי אתם מחפשים? את הבושה? סליחה, טעות במספר
כפולה במוסף היומי של "מעריב" מוקדשת לתיאור תולדותיה של הכשרת-היישוב ולתמונה של עופר נמרודי, הבעלים של החברה, לצד תמונות מתולדות הציונות. הכתב שחתום על הכתבה המחניפה הוא אריק בנדר. מדור הרכילות של "עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", גדל היום לכפולת עמודים. גם המיקום השתנה: מירכתי הגיליון הוא נישא אל הכפולה האמצעית. באופן יוצא דופן, ידיעות הרכילות מוקדשות כולן לאירוע אחד: חגיגות המאה לחברת הכשרת-היישוב, שנערכו שלשום. כזכור, "מעריב" מצא לנכון לסקר בהרחבה את האירוע הזה יום אחרי יום אחרי יום, גםאתמול, גם שלשום. כידוע, הכשרת-היישוב היא החברה של עופר נמרודי, המו"ל של "מעריב".
הנטייה של נמרודי להשתמש בבוטות בעיתון שבשליטתו כבמה לקידום עסקיו הפרטיים ידועה זה מכבר. ב-1992 התפטר דן מרגלית מעריכת "מעריב", וסיפר בראיון כי עשה זאת משום שנמרודי הפר את התחייבותו שלא להתערב בתכנים לטובת עסקיו. מרגלית סיפק דוגמאות שונות לאופן שבו נמרודי ציווה להבליט או להעלים ידיעות בהתאם לאינטרסים המסחריים הפרטיים שלו. מרגלית חזר על הדברים בספרו "ראיתי אותם", שיצא לאור ב-1997.
בספר "אתיקה עיתונאית" כתב משה רונן: "הבעלים של 'מעריב' בלטו בין בעלי העיתונים בישראל של שנות התשעים באופן הגלוי והבוטה שבו השתמשו בעיתון לקידום אינטרסים כלכליים שלהם. בעלי העיתון, משפחת נמרודי, מחזיקים במניות של חברות רבות אחרות, ובהן הכשרת-היישוב, קבוצה הכוללת חברת בנייה וחברת ביטוח; נטלי, חברה למתן סיוע רפואי לחולי לב ולחולי קצרת; "מלונות נופש בישראל" ועוד. הקורא האינטליגנטי לא יתקשה לזהות את היחס המיוחד שמקבלות חברות אלה ב'מעריב'.
"עורך 'מעריב', יעקב ארז, סיפר בראיון ל'חדשות' בחודש ספטמבר 1992, זמן קצר לפני שמונה לתפקיד העורך: 'נמרודי בא אלי והראה לי את הכתבה על נטלי. שאלתי את עופר: 'מה זה?', והוא אמר: 'מה אתה חושב על זה?', אמרתי: 'אין בעיה, בתנאי שיכתבו למטה שזוהי כתבת תדמית'. הוא לא הסכים'".
כזכור, אף שדיבר וכתב שוב ושוב בגנותו של נמרודי, לא התבייש מרגלית לחזור לעבוד ב"מעריב", כפובליציסט הראשי יחד עם העורך הראשי אמנון דנקנר. אחד המפעלים הגדולים, והמושמצים, של הצמד היה קמפיין "איפה הבושה", נגד השחיתות הציבורית.
שקרנים
חבר ועדת הכלכלה ח"כ כרמל שאמה אמר למוסף "עסקים" כי משחק הלוטו הפך ל"משאבת כסף בצורה לא מידתית הגובלת בחוסר הוגנות". שאמה קרא לזימון ישיבה מיוחדת של ועדת הכלכלה בעניין. פרסומים דומים על דברים שאמר ח"כ שאמה וח"כים אחרים מתפרסמים בעיתונים לאחרונה כמעט מדי יום. מה קרה? כיצד גילו פתאום נבחרינו כי מפעל הפיס הפך ל"משאבת כסף" המשקרת את האזרחים, בדרך כלל העניים שבהם, כדי שיסכימו להישאב אליה? הם גילו זאת אחרי שמפעל הפיס החליט לאחרונה להגדיל פי שניים את הקושי לזכות בפרס. במקום 1 ל-9 מיליון בערך, הסיכוי הוא כעת 1 ל-18 מיליון.
יפה מאוד שחברי-הכנסת מתגייסים למען האזרח הקטן, ויפה שהעיתונאים ממהרים לפרסם את דבריהם פעם אחר פעם, אף שהם יוצאים נגד מפרסם פוטנציאלי גדול. חבל רק שלא חושפים את הבלוף עד הסוף. למעשה הבלוף כל-כך גדול, שהידיעות בנושא הן פשוט מגוחכות. אני שואל אתכם: האם סיכוי של 1 ל-9 מיליון יהפוך את מפעל הפיס ממשאבת כסף שקרנית למפעל צדקה נדבני? אל תטרחו לענות. את התשובה תוכלו לשלוח במכתב למערכת, אולי יפרסמו אותה לצד עוד ידיעה על הח"כ התורן שנלחם בטחנות מפעל הפיס.
צבועים
ידיעה קטנה בשולי עמ' 9 ב"עסקים" מודיעה כי חברת פרטנר, מפעילת חברת הסלולר אורנג', תתנצל בפני לקוחותיה על sms שנשלח למנויי שירות החדשות שלה. בהודעת הטקסט נכתב "לצפייה בטרגדיה של משפחת רמון בערוץ 2 לחץ כאן [...]". אתמול פירסמו בגלי-צה"ל ובאתרי העיתונים ידיעות מגנות שאילצו את החברה לשלוח את ההתנצלות הקולקטיבית. "ההודעה נוסחה בחוסר רגישות", אמרו באורנג', והבטיחו שלא מדובר ב"ניצול מסחרי של טרגדיה", כפי שהאשימו אותם כלי התקשורת.
מסתבר שאחרי שבמשך יומיים רצופים הפציצו אותנו כלי התקשורת בעשרות על גבי עשרות של עמודים ושעות על גבי שעות של סיקור מוגזם, מציצני, מביך ומתלהם על הטרגדיה של אסף רמון, הם מצאו את האשם האמיתי בניצול מסחרי של הטרגדיה: הודעת טקסט מסכנה אחת. מחיאות כפיים בבקשה.
סקופ
ל"ישראל היום" יש היום סקופ. על השער מתפרסמת הכותרת "דרור אלפרון הוברח מהארץ על-ידי אמו". הכתבים החתומים על הידיעה: הדס שטייף ואיציק סבן.
ענייני תקשורת
"המהפכה הצרפתית של משה כחלון" היא אחת הכותרות על שער "עסקים", המפנה לידיעה שהיא עצמה קדימון לכתבה המלאה שתתפרסם ב"סופשבוע", ובה מכריז שר התקשורת משה כחלון כי הוא מתכוון להציע תמיכה ממשלתית בעיתונים, במסגרת "רפורמה מקיפה לסיוע לעיתונות הכתובה". יש משהו מטריד בכל העניין הזה: שר מתראיין לעיתון ומבטיח שיפעל לחקיקת חוק שיחייב אנשים לקנות מנוי לעיתון.
מעבר לקשרי שלטון-עיתון המטרידים, עולה למקרא הידיעה, ביתר שאת, השאלה אם השר כחלון הוא האדם המתאים לחקיקת חוק שהמוטיבציה שלו היא תרבותית-חינוכית. הכתב, לי-אור אברבך, מציין כי "בראיון מתאר כחלון את הקשר המיוחד שלו לעיתונות הכתובה" וכי "לא מן הנמנע שהזיקה שלו לעיתון היא הבסיס לרפורמה שהוא מתכנן בימים אלו". באיזה עיתון מדובר? גם את זה אברבך כותב: עיתון ספורט, שהילד כחלון היה מצפה לו בכליון עיניים בכל יום ראשון. גבירותי ורבותי, אם הממשלה מתכוונת לחלק את כספי המסים שלי כדי לתמוך בעיתוני ספורט, אני מכריז על מרי אזרחי.
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי ליאור שליין עוזב את ערוץ 10 כדי להגיש תוכנית סאטירה בזכיינית ערוץ 2 רשת, יחד עם עינב גלילי וגורי אלפי.