ב-24 באפריל 1915, שליטי האימפריה העות'מאנית הקורסת החלו בהשמדתו של העם הארמני. בתוך פחות מארבע שנים, יותר ממיליון נרצחו ושארית הפליטה נפוצה לכל עבר. גברים, נשים וילדים נשלחו ב"צעדות מוות", נכלאו במחנות ריכוז, נאנסו ונרצחו.

פרופ' יהודה באואר, מבכירי ההיסטוריונים בעולם שעסקו בחקר שואת היהודים באירופה, קבע כי על אף נקודות שוני בין שני המאורעות, ברצח הארמנים נמצאת ההקבלה הקרובה ביותר בהיסטוריה לשואה.

ב-25 ביוני 2026, באופן פתאומי, שר החוץ גדעון סער הודיע בציוץ בטוויטר (X) כי יביא לאישור הממשלה בישיבתה הקרובה הצעת החלטה להכרה רשמית של ממשלת ישראל בג'נוסייד הארמני.

בנוסח הצעת ההחלטה – שהממשלה אישרה ב-28 ביוני ותובא להצבעה בכנסת – מוסבר כי "למרות התיעוד ההיסטורי הנרחב והחד-משמעי, רצח העם הארמני נותר עד היום מושא למסע הכחשה ומזעור ממוסד, ובכלל זה שכתוב מניפולטיבי של ספרי ההיסטוריה, בעיקר מצד ממשלת תורכיה".

לכן, ממשיכה ההחלטה, "לנוכח החובה המוסרית וההיסטורית, מוצע כי ממשלת ישראל תכיר ברצח העם שבוצע בבני העם הארמני בשלהי האימפריה העות'מאנית" ותגנה "כל ניסיון להכחיש, למזער או לעוות את האמת ההיסטורית של אירועים אלה".

יחסים מדיניים נקבעים תמיד על סמך אינטרסים, אך כשמדובר בנושאים כמו זכרון השואה ורצח עם, הצביעות הגלויה בוטה באופן קיצוני. מי שהכחיש לאורך עשרות שנים כי מדובר בג'נוסייד היתה מדינת ישראל. משרד החוץ הישראלי קבע את העמדה הישראלית הרשמית לפיה ניתן להכיר רק בכך שהעם הארמני סבל "טרגדיה" אך לא ניתן להכיר באירועים כג'נוסייד. בהתאם, המשרד חסם את כל הניסיונות בכנסת להכרה בג'נוסייד, שהובילה בעיקר מפלגת מרצ.

סירוב משרד החוץ להכיר בג'נוסייד הארמני נבע במאה ה-20 מהחשש לפגיעה ביחסים עם טורקיה, ובמאה ה-21 גם לפגיעה ביחסים עם אזרבייג'ן, שמסוכסכת עם ארמניה על חבל נגורנו-קרבאך. כך, למשל, הצהיר משרד החוץ בבית המשפט העליון בפברואר 2020, במסגרת הליכי חופש מידע שניהלתי בנושא יחד עם חוקר הג'נוסייד פרופ' יאיר אורון.

מבחינת מדינת ישראל מדובר בברית אסטרטגית, פוליטית וביטחונית עם שתי מדינות מוסלמיות, לכל אחת מהן מכרה לאורך השנים נשק בשווי מיליארדי דולרים. גם לאחר שרג'פ טאיפ ארדואן נבחר לנשיא והיחסים עם טורקיה התערערו, ישראל לא רצתה לשרוף את כל הגשרים והעדיפה להמתין שהשלטון שם יתחלף.

עד ליום חמישי האחרון, השר גדעון סער בעצמו הכחיש שמדובר בג'נוסייד, וכאשר פניתי אליו לבירור עמדתו העדכנית בנושא, באפריל 2025, הוא השיב כי "עמדת משרד החוץ לא השתנתה. ישראל מעולם לא התכחשה לטרגדיה ולסבלו של העם הארמני בתקופת מלחמת העולם הראשונה". כלומר, הוא דבק בהגדרת האירועים רק כ"טרגדיה".

נראה שהשינוי בעמדת השר סער נובע בעיקר ממצוקתו הפוליטית האישית, כאשר לא ברור לו אם ראש הממשלה נתניהו יעמוד בהבטחותיו לשלבו בבחירות הקרובות בצמרת מפלגת הליכוד. נראה שבדומה למועמדים אחרים בפריימריז בליכוד, הוא מנסה לדחוף את עצמו למוקד תשומת הלב הציבורית בישראל באמצעות קליעתה של מדינת ישראל לעימות חזיתי עם הנשיא ארדואן.

אך לא פחות מביכה מההתנהלות הצינית של השר סער, היא ההתנהלות של גורמי המקצוע במשרד החוץ, שגיבשו את נוסח ההצעה להחלטת הממשלה.

לאורך עשרות שנים משרד החוץ הישראלי לא רק הכחיש כי מדובר בג'נוסייד, אלא הוביל בעצמו באופן אקטיבי מסע עולמי של הכחשה, מזעור ממוסד ושיכתוב מניפולטיבי של ההיסטוריה. זאת כפי שמתועד היטב במברקי משרד החוץ שנפתחו לציבור בארכיון המדינה.

בין היתר, בשורה של מברקים מתחילת שנות ה-70 נחשף כיצד בכירים במשרד החוץ פעלו לסכל הפקות של סרט על בסיס הרומן של פראנץ ורפל, "ארבעים הימים של מוסא דאג" – שעוסק בג'נוסייד הארמני – ובפרט בהשתתפות השחקן היהודי והמועמד לפרס אוסקר חיים טופול.

לפי מברקים משנות ה-80, משרד החוץ הישראלי פעל כדי למנוע קשרים של קהילות יהודיות וארמניות ברחבי העולם – בפרט בארה"ב, בצרפת ובארגנטינה – ואת מעורבותן בהנצחת הג'נוסייד הארמני.

ב-8.7.1987, מנהל מחלקת התפוצות במשרד כתב כי "לישראל אין כל עניין להופיע פומבית כמתנגדת לפעילות הארמנית, אולם בעיקרון יש לנו עניין למנוע פרוליפרציה של 'שואות' שרק תגרומנה לטשטוש השואה היהודית הגדולה והיחידה במינה בהיסטוריה האנושית... ישנה בהקשר זה גם בעיית הרגישות של התורכים וצפייתם של אלה שנסייע להם נגד הארמנים...

"אבל, נדמה לי שאין הצדקה היסטורית או מוסרית שהיהודים יהיו יוזמים ופעילים למען השואה הארמנית. לאור הנ"ל אנו מסכימים שיש לפעול, בדיסקרטיות מרבית, נגד התגייסות יהודית מודעת למען השואה הארמנית, הקמת אנדרטאות וכדומה".

משרד החוץ הישראלי פעל למנוע התייחסות במוזיאונים לג'נוסייד הארמני. כך למשל, נציגי ישראל הפעילו לחץ למנוע התייחסות לנושא, בתערוכה או באנדרטה, בשלב התכנון של מוזיאון הסובלנות שהקים מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס.

שורה של מברקים תיעדו לחץ כבד שהופעל נגד מוזיאון השואה בוושינגטון בשנים שתוכננה הקמתו. במברק מיום 4.3.1988 ששלח סמנכ"ל משרד החוץ יצחק ליאור, הוא כתב כי "בדיקה שערכנו בעקבות הפניה התורכית אלינו בנדון העלתה כי הארמנים בארה"ב אכן תפסו טרמפ על מוזיאון השואה. בדרך אידיאלית זו הם מחדירים את עניינם ישירות למרכז ה-MALL הלאומי של וושינגטון".

ליאור תיאר את שיטת האיומים של משרד החוץ כלפי מנהלי המוזיאון: "מצידנו הפעלנו על בני-שיחנו לחץ כבד. טענו כי מוזיאון השואה יהיה האתר הקונטרוברסלי היחידי ב-MALL. הוא יהווה מוקד מחלוקת במקום נכס כלל יהודי. התורכים לעולם לא ישלימו עם המעשה. יהדות תורכיה תקים קול מחאה על שאחיהם בארה"ב מציבים את הארץ שהטיבה עמהם בכפיפה אחת עם הנאצים.

"לא ברור איזה אינטרס יש לנו לפתוח קופסת פנדורה כזו. מה לנו ולסכסוך התורכי-ארמני? מאין לנו הזכות למהול את השואה בפולמוסים היסטוריים אחרים? מה ההיגיון שאנו נשמש תחליף למוזיאון של הארמנים – אם הם חפצים בכך – להקים לעצמם?

"... יצרנו אופוזיציה בתוך ה-BOARD אשר תיאבק מכאן ואילך למען 'מוזיאון נקי'. בראשה יו"ר ה-ADL אייב פוקסמן, אשר מתכוון להודיע להנהלה רשמית כי אם ייכלל הנושא הארמני הוא יתפטר תוך פרסום נימוקיו. יש לשמור מידע זה חסוי לחלוטין".

ליאור הציע למוזיאון כפשרה כי "הסוגיה הארמנית תוזכר באחת התערוכות הזמניות כך שלאחר סיומה יישאר המוזיאון עצמו נקי".

לפי המברקים שנחשפו, משרד החוץ הישראלי גם פעל באופן אקטיבי כדי לסכל הצבעות בפרלמנטים ברחבי העולם להכרה בג'נוסייד הארמני.

בין היתר, ב-7.8.1987, סגן שגריר ישראל בוושינגטון עודד ערן דיווח על דחיה בקונגרס האמריקאי של הצעה לקבוע יום זיכרון לג'נוסייד הארמני. במברק מ-9.8.1987 ששלח הסמנכ"ל יצחק ליאור לערן הוא ביקש את המלצותיו "באילו תחומים נוכל, למרות הזהירות המופלגת בה נקטתם, לקחת קרדיט". ערן השיב לסמנכ"ל ליאור, "אני מציע שלא נפרט כדי לא לעמוד בלחצים בעתיד. חלק מהמעורבים לא רוצה גם להיות מזוהה".

במברק מיום 11.8.1987 הנציגות הישראלית באנקרה דיווחה לסמנכ"ל יצחק ליאור כי "העיתונות התורכית המשיכה לעסוק בדחיית ההצעה הארמנית תוך אזכור חלקם של היהודים בהכשלתה".

במברק ששלח באותו היום לסמנכ"ל ליאור הממונה על הנציגות באנקרה, יהודה מילוא, הוא דיווח שבכיר בקהילה היהודית בתורכיה התקשר לנציגות "להודות על סיוענו והתערבותנו המהירה. אמר שדאג שבמערכת כאן ידעו היטב".

ביום 13.8.1987, מילוא דיווח לסמנכ"ל ליאור כי מנהלת מזה"ת במשרד החוץ התורכי "הודתה על סיוענו ועזרתנו בוושינגטון. הרחבתי והדגשתי שמה שנעשה היה תוך קשיים רבים, שהבהרתי את אופיים, שעל הרקע שלהם פעלו אנשינו. הגיבה שמבינים ומעריכים זאת".

ב-18.6.1987 עברה בהצלחה בפרלמנט האירופאי החלטה המכירה בג'נוסייד הארמני. במברק ששלח ב-29.6.1987 הממונה על הנציגות באנקרה יהודה מילוא, הוא דיווח שאמר לבכיר תורכי בעניין ההצבעה בפרלמנט האירופאי כי "היחלצותנו למענם ביוזמת המנכ"ל הינה יוצאת דופן הן בנכונותנו והן בסכנות שנטלנו על עצמנו נוכח קונטרוברסליות הנושא בישראל ובעולם היהודי".

הבכיר התורכי הודה לישראל "על עזרתנו שכן ראה שאמנם שינו מספר בלתי מבוטל של חברי פרלמנט, גם יהודים וגם לא יהודים, את הצבעתם בעקבות פעילותינו ופעילותם". מילוא כתב במזכר שהכין "עשינו מאמצים גדולים למענם. בשלבים האחרונים עשינו מהלכים שהייתה בהם חשיפה ממשית. לא פגשנו שום גורם אחר שפעל בשטח למענם... קיבלנו החלטה מדינית יוצאת דופן וחריגה... למזלנו הנושא לא יצא עד כה החוצה".

לא כולם הרגישו נוח. במברק ששלח ב-12.8.1987, כתב סגן שגריר ישראל בוושינגטון עודד ערן: "רציתי לומר שפתאום תפסתי את עצמי עם הרגשה מאוד לא נוחה – לפעול נגד ניסיון לקבוע יום זיכרון לשואה של העם הארמני – נסיבותיה יהיו אשר יהיו. לא מתאים לנציג מדינת היהודים לעסוק בזה".

לכן, הצעת החלטת הממשלה שגיבשו השר סער ומשרד החוץ מטעה ואף שקרית.  ראשית לכל, מדינת ישראל צריכה לחשוף ולגנות את כל מאמציה להכחיש, למזער ולעוות את האמת ההיסטורית במשך עשרות שנים, ואז להתנצל בפני העם הארמני.