הצהרותיו ההולכות ומתרבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי על ישראל להתכונן ליום סגריר, לרגע שבו ארצות-הברית תפסיק או תקצץ משמעותית בסיוע הצבאי לישראל, מעידות על כך שהוא לכאורה צופה פני עתיד.

החשש הגדול בממשלה ובמערכת הביטחון הוא כי הנשיא דונלד טראמפ, סגנו ג'י.די. ואנס שמאמין במדיניות בדלנית, ולא מעט תומכים ברעיון בתנועת MAGA יביאו לקצץ בסיוע הצבאי לישראל, שעומד כיום על 3.8 דולר מיליארד לשנה.

ההצהרות של נתניהו על הצורך לוותר לכאורה על הסיוע הצבאי האמריקאי  מנומקות בחשש כי בעתיד עלולים סנקציות, אמברגו או מגבלות ייצוא לסכן את גישתה של ישראל לנשק ולטכנולוגיות צבאיות. חשש הקשור כמובן במידה רבה למציאות שנתניהו עצמו יצר בניהול המופקר של המלחמה הבלתי נגמרת מאז ה-7.10: הידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל בצל ההאשמות נגדה בפשעי מלחמה.

לכך מצטרף החשש שארצות-הברית תצמצם בהדרגה את מחויבויותיה המסורתיות בעולם. לפי חישובים שערכה יחידת המחקר בקונגרס, מאז הקמת מדינת ישראל העבירה ארצות הברית באופן ישיר לישראל כ-200 מיליארד דולר, והיא נהנית מסיוע גדול יותר מכל מדינה אחרת.

אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שנתניהו במעשיו היומיומיים כמו במלחמות שהוא מעודד ויוזם ברחבי המזרח התיכון, דואג פחות לעתידה של מדינת ישראל ויותר להישרדותו הפוליטית. לכן, בהצהרות האלה יש גם כדי להעיד שבכוונתו להישאר בשלטון וכל הרמיזות והפרשנויות, כולל של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הן לכל היותר דיסאינפורמציה.

יש מנוע?

תוקף הסכם הסיוע הנוכחי יפוג עד סוף 2027 ונציגי ישראל וארצות הברית החלו כבר בשיחות לגיבוש הסכם חדש לעשור הבא. בראש הצוות הישראלי עומד שמואל בן עזרא, שנתניהו מינה לאחרונה לראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל). בן עזרא, לשעבר מהנדס פיזיקה ברפא"ל, היה גם ראש האגף הטכנולוגי בשירות הביטחון הכללי.

בינתיים, נתניהו הודיע על כוונתו להפוך את ישראל ליצרנית נשק עצמאית – וזאת ללא החלטת ממשלה רשמית, ללא בדיקת היתכנות וללא דיון פוליטי ציבורי.

לשם כך הוא מתכנן השקעה אסטרונומית של כ-130 מיליארד לשנה בעשר השנים הבאות. זו הצעה שנועדה כמעט להכפיל את תקציב הבטחון, שנאמד כיום בכ-70 מיליארד שקלים. תקציב זה כולל גם את הסיוע הצבאי האמריקאי שעומד, כאמור על 3.8 מיליארד דולר בשנה (כ-12 מיליארד שקל).

בתוך הממסד הביטחוני-תעשייתי בישראל, חזונו של ראש הממשלה מתקבל בספקנות רבה. "לא ברור בדיוק למה נתניהו מתכוון", אמר לי האלוף (במיל') אילן בירן. לאחר שכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, שימש בירן כמנכ"ל רפאל – החברה הממשלתית שפיתחה בין השאר את מערכת ההגנה האווירית "כיפת ברזל". לדבריו, אם נתניהו מתכוון לפיתוח מערכות אסטרטגיות עצמאיות לחלוטין – כגון מטוסי קרב, צוללות או כלי שיט גדולים – הרי שלישראל פשוט אין היכולת הכלכלית לקיים פרויקטים כאלה.

לדברי בירן, יתרונותיה האמיתיים של ישראל מצויים בתחומים אחרים: טכנולוגיות מתקדמות, אוויוניקה, מערכות טילים, טכנולוגיות חישה ותוכנה – ולא בבניית פלטפורמות צבאיות כבדות מן היסוד. מה עוד שמיזמי הדגל של התעשייה הביטחונית הישראלית נשענו במידה רבה על רכיבים ושיתופי פעולה זרים.

טנק המרכבה מצויד במנוע מתוצרת גרמניה. מטוס הקרב "לביא" – הניסיון הישראלי משנות ה-80 לפתח מטוס קרב עצמאי – השתמש במנוע אמריקאי מתוצרת פראט אנד ויטני, שהתבסס על המנועים של מטוסי ה-F-15 וה-F-16. כזכור, בסופו של דבר ארצות הברית קיפלה את ממשלת ישראל ואילצה אותה לוותר על פיתוח וייצור של מטוס קרב עצמאי.

ספרטה של נתניהו

ההצהרות של נתניהו על התנתקות מהסיוע הביטחוני האמריקאי גם משתלבות באופן עמוק באינטרס הפוליטי שלו לשמר תחושת איום מתמדת בתוך ישראל.

בנאום שנשא בספטמבר 2025 אמר ראש הממשלה כי על ישראל להיערך לתפקד כ"ספרטה מודרנית": מדינה מיליטריסטית, שחיה על חרבה, חמושה היטב, עצמאית מבחינה אסטרטגית, המסוגלת לשרוד גם בתנאים של בידוד דיפלומטי. הוא הזהיר כי לחץ בינלאומי גובר ומגבלות סחר עלולים בעתיד למנוע מישראל גישה לא רק למערכות נשק מוגמרות, אלא גם לרכיבים, לחומרי הגלם ולטכנולוגיות הדרושים לייצורן.

מבקריו רואים ברטוריקה הזו מיתוס פוליטי ולא מציאות כלכלית. "התוכניות של נתניהו מוגזמות בצורה פראית", אמר יובל אזולאי, פרשן ביטחוני של העיתון הכלכלי הישראלי "גלובס", "אם ישראל תתחיל לפתח באופן עצמאי פלטפורמות צבאיות גדולות, היא תוביל את עצמה לחורבן כלכלי".

אזולאי תומך במקום זאת בהרחבת מיזמים משותפים עם שותפות אסטרטגיות, ובהן הודו, אזרבייג'ן וגרמניה – שרכשה לאחרונה את מערכת ההגנה האווירית "חץ" מהתעשייה האווירית לישראל.

יותר ויותר פרשנים אנליסטים ישראלים רואים גם באיחוד האמירויות הערביות שותפה אסטרטגית-תעשייתית פוטנציאלית, במיוחד בעקבות המתקפות החוזרות שספגה במהלך המלחמה עם איראן. האמירויות היו יעד לכ-1,500 מתקפות טילים – מספר העולה למעשה על זה שחוותה ישראל.

בצעד חסר תקדים פרס צה"ל במלחמה מערכת של כיפת ברזל על צוותה, להגנת האמירויות. זו היתה הפעם הראשונה שישראל העבירה מערכת שלמה של כיפת ברזל למדינה זרה. גם ערב הסעודית ואפילו קטאר רוכשות מעת לעת מתוצרת תעשיות הנשק של ישראל.

החיים עצמם

ייתכן שהקונצנזוס הרווח במערכת הביטחון הישראלית בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בדבריו של האלוף (במיל') עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר לשעבר, שהסביר בכמה כינוסים כי "ארצות-הברית היא חלק מהעומק האסטרטגי של ישראל. בלעדיה, ישראל לא הייתה מסוגלת לנהל שלוש שנות מלחמה".

נורקין ציין כי במהלך הלחימה פועלים בתעשיות הביטחוניות בארצות-הברית עבדו גם בסופי שבוע כדי להבטיח את המשך אספקת הציוד הצבאי לישראל. "אסור לנו להמעיט אפילו לרגע בחשיבות הסיוע האמריקאי", הוא אומר.

באותה נשימה הוא מזהיר מפני אשליית העצמאות המוחלטת. "אסור שנגיע למצב שבו ננסה לייצר הכול בעצמנו", טוען נורקין, "מפני שזה יגרור אותנו מטה. כל משאבי המדינה יופנו אז לייצור פצצות במקום לתחומים לאומיים אחרים". דברים כמו מערכת הבריאות, החינוך והתשתיות האזרחיות. החיים עצמם.

לפיכך, גם רבים מהתומכים בהרחבת התעשייה הביטחונית המקומית מודים כי חזונו של נתניהו הוא, לעת עתה, יותר תוכנית רעיונית מאשר תוכנית מעשית.

יעד מצומצם יותר – אם כי עדיין יקר – נראה מציאותי יותר: הרחבת קווי הייצור הקיימים, הגדלת מלאי התחמושת וחיזוק יכולתה של ישראל לנהל עימותים אזוריים ממושכים מבלי להידרש באופן מידי לאספקת חירום מחו"ל. במילים אחרות: לא עצמאות צבאית מלאה, אלא חופש פעולה אסטרטגי רחב יותר.